דלג לתוכן העמוד
יום שני, 18 בדצמבר 2017
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

מוצא משותף

הסופר מאיר שליו הגיע לבית העם במוצא עלית לרגל ספרו החדש "גינת בר" וסיפר על הקשר המיוחד שהיה לו עם הילד הראשון של המושבה מוצא, אמוץ כהן

מאיר שליו בהשקת ספרו החדש "גינת בר" במוצא

ותיקי היישוב מוצא זכו בשבוע שעבר לחוויה יוצאת דופן כאשר הסופר מאיר שליו התארח בבית העם במוצא עלית ובמסגרת הרצאתו חתם על ספרו החדש "גינת בר". באירוע התייחס שליו לבן הראשון של מוצא, אמוץ כהן, ואמר עליו כי הוא "אחד האנשים שיותר השפיעו על חיי".

הישוב מוצא שהחל את דרכו כמושבה חקלאית, הוקם בסוף המאה ה-18 ושנים רבות סבל מבידוד וריחוק מישובים יהודים קרובים ומעוינות הכפרים הערבים הסמוכים אליו. אלו היו שנים של יציאה מחומות העיר העתיקה ושל תחילת ההתיישבות בעוטף ירושלים. תנאי המחיה הקשים והחוסר באמצעים כפו על הישובים המעטים חיים בחברה סגפנית, אידיאולוגית ונטולת אמצעים. בתנאים שכאלה ניתן להבין מדוע לא נראו בשבילי הישוב מוצא כיתות מרובות ילדים שמשתובבים בגני משחקים בהשגחת גננות שעובדות לפי תכנית של משרד החינוך.

אמוץ כהן שזכה להיוולד ראשון לאחת מהמשפחות הבודדות שיישבו את מוצא באותה העת, גדל על פי דבריו לא בחברת ילדים אחרים, אלא בין סלעים וטרשים, כשהחברים שלו באותה תקופה היו החרקים והזוחלים בני השנתון שלו שנולדו כמותו בהרים.

מאיר שליו בבית העם במוצא עלית

את החינוך והידע הנרחב שלו בטבע, ידע ששימש אותו לאחר מכן במשך כל חייו כמורה לטבע, חייב כהן לאותם התנאים ולאותם החברים שרכש בין הסלעים.

לא לחינם נחשב כהן לאחד המורים הגדולים לטבע שידעה המדינה ועד היום עוד יש רבים שמתגאים בכך שהיו תלמידים שלו. הוא פיתח שכבה נרחבת ביותר של ילדים ומבוגרים אוהבי טבע והשפיע רבות על חקר הטבע בארץ. כמו המורה בספר "ימי שלישי עם מורי" היה גם כהן מורה מיתלוגי שאליו עלו לרגל לא רק סופר אחד, אלא תלמידים רבים שהמשיכו לפקוד אותו גם שנים רבות לאחר שסיים ללמד, בביתו הצנוע בירושלים, כמעט עד יום פטירתו.

אחד מתלמידים אלו, אם כי לא במובן הקלאסי של המילה, היה מאיר שליו שפגש את כהן בהיותו ילד בן ארבע בלבד, כשהאחרון כבר היה אדם בוגר ומורה ותיק, והתגורר באותו בית הדירות בו התגוררה משפחתו של שליו בגבעת שאול בירושלים.

בהרצאה אותה נשא שליו בבית העם במוצא הוא נזכר איך כבר בהיותו ילד רך בשנים, נשבה בקסמו של אמוץ כהן והלך אחריו לשבי האהבה לטבע. כבר כילד צעיר היה מתלווה שליו אל כהן במסעותיו באזור וממנו למד את כל הידע שהיה לו על חרקים, ובעיקר רכש את אהבתו הגדולה לטבע, אהבה אותה הוא מטפח עד היום ושאת ביטויה ניתן לראות בכל ספריו ובעיקר בספרו האחרון "גינת בר".

בספריו של מאיר שליו בולט החיבור הממגנט בין הטבע לעיר, חיבור שמתבטא בדמותו של שליו, בהיסטוריה שלו וכמובן גם בדמויות גיבורי ספריו.

כבן לאם, שהייתה נצר לאחת ממשפחות החקלאים הוותיקות והמיתולוגיות של מושב נהלל, ובן לאב שהיה איש עט וספר, ששורשיו היו נטועים בירושלים, שליו תמיד נע בין העיר לכפר, בין הטבע הפראי לבין הציוויליזציה המתורבתת. בשנות ילדותו נדדה משפחתו בין העיר לכפר, בין השיכונים של גבעת שאול בירושלים לבין הבית והשדות של סבתו בנהלל וכמוה גם שליו לא תמיד ידע לאן נמשכת נפשו יותר, לאביו איש הספר והמורה שאהב את הארץ, כפי שמתאר שליו, יותר בשיריו ופחות דרך רגליו, לבין אימו שאת רוח החופש והשדות ינק ממנה וששורשיה החקלאיים קנו לה ידידות אמיצה עם שכנה לבניין אמוץ כהן, איתו גידלה יחד "גינת בר" משלה מאחורי הבלוק בגבעת שאול.

כ"חצי בן העמק בלבד" מיטיב שליו לבטא בספריו את זיקתו לטבע, לאדמה ולהתיישבות העובדת למרות היותו גם "חצי עירוני... ".

נדמה שבהרי יהודה מתאפשר לשליו החיבור בין הטבע והחקלאות של נהלל מכורתו, עם ירושלים העירונית, מכורתו השנייה, והדבר מתבטא היטב בספריו שחלקם אפוסים היסטוריים שעוסקים בחיים באזור, כמו "יונה ונער" למשל ועוד.

באותו אופן התחבר שליו גם לעדת קוראיו בני מוצא והסביבה בבית הפיס הקטן והומה האדם של מה שהייתה בעבר הלא רחוק "מושבה קטנה וחקלאית". תושבים לא צעירים, שגם הם זוכרים ימים של טבע ופריחה בהרי ירושלים, וגם הם מנסים לשמר "משהו" מהעבר החקלאי שלהם בתוך הקלחת העירונית הסואנת שמנסה לצמצם עליהם את שטחיהם מכל הכיוונים.

את הרצאתו המרתקת והמשעשעת חתם שליו במילים "אני מרגיש את רוחו של אמוץ בחדר" ולקול מחיאות הכפיים הסוערות התפנה לחתום לתושבי מוצא הרבים שהגיעו להרצאה והביאו איתם את ספרו "גינת בר".

 

אורי בן חיים

yoti_1@kanavim.com

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?