|
|
כנגד כל הסיכויים
|
12/09/2009 22:51
מאת: אורי בן חיים
|
|
נבחרו בגלל כושר ההישרדות שלהם. מייסדי קרית ענבים בשנות ה-20 . (למטה: קרית ענבים כיום)
מבחינה כלכלית שום דבר לא הצליח, לא היו מים ולא תשתיות, המוסדות המיישבים התייאשו והפסיקו את התמיכה, אך חברי קריית ענבים, ובהם הסבא שלי, החליטו להישאר. 90 שנה לקרב ההישרדות של הקיבוץ שלי, שעדיין לא הסתיים
גל חגיגות היובל והיובל פלוס שהציף את יישובי הדרך העולה לירושלים אינו פוסח על ההתיישבות החלוצית הראשונה שנאחזה בעת החדשה בהרי יהודה. אין ספק, האירוע המשמעותי ביותר מבין חגיגות היובל הוא פתיחת שנת החגיגות לציון תשעים שנה להיווסדו של קיבוץ קריית ענבים, שיחלו במוצאי שבת הקרובה.
תשעים שנה של התיישבות, שתחילתן באוהלים שניטעו על מדרון סלעי של גבעות חשופות ונטולות צמחיה, וחיים תחת השמש הקופחת, בחום הלוהט ובקור המקפיא. תשעים שנה של היאחזות עיקשת ואמיצה של קבוצה ציונים-אידיאליסטים, שנחישותם ונכונותם להילחם למען הגשמת החלום הציוני הייתה לשם דבר.
קיבוץ קריית ענבים הוקם בשנת 1920. זהו היישוב החלוצי הראשון שהקימה התנועה הציונית בציר העולה לירושלים ונמנה על היישובים שבסופו של מאבק סללו את הדרך להקמתה של מדינת ישראל, שירושלים היא בירתה. (המושבה מוצא קדמה לו אך היא הוקמה על ידי תושבי ירושלים ולא על ידי חלוצים ציוניים).
מה שנראה היום כיישוב ירוק ופורח בלב אזור הררי ירוק ושופע ישובים, אינו מובן מאליו. קשה בכלל לתפוס כיצד היו נראים החיים פה באותה תקופה. כל תושב במטה יהודה שניסה להיות חלוץ לשעה קלה, לוותר על שירותיו הטובים של הגנן ולעדור בעצמו את גינתו, זוכר את סוף היום הזה (שנגמר אחרי שעה בערך, שמתוכה חצי שעה זה הפסקת קפה מתחת למשב הקריר מהמזגן), כשהוא מקללים את האדמה הזאת, גבו תפוס, ידיו מיובלות, ריאותיו מתנשפות ואילו הגינה עומדת בטרשיותה.
אבות אבותי החלוצים מקרית ענבים עשו בדיוק את העבודה הזו, במשך שנים, יום יום, שבעה ימים בשבוע, בלי מזגן, בלי אמצעי רפואה, ללא מחסה, ללא רכב ולעיתים קרובות גם ללא אוכל ומים, כשהם מבודדים ומוקפים שכנים, שחלקם לא בדיוק שמח לקראתם.
היום, כשאנו נשענים אחורה בכורסותינו הנוחות ומלטפים בנחת את כרסנו המלאה, אין לנו אלא להצדיע להם בגאון ולהודות להם על כל הטוב שהם בנו פה עבורנו בעמל כפיהם ובזיעתם. זו לא סתם הירואיקה, זו אמת לאמיתה, קרה פה סוג של נס וראוי לספר אותו.
תוקעים יתד
כשאני מסתכל על הקיבוץ שלי ומנסה לאפיין אותו ממרום שנותי, דומה שלא אחטא לאמת אם אומר כי מה שמאפיין אותו יותר מכל הוא מאבק ה"הישרדות". להבדיל מקונוטציות מודרניות העוטפות מושג זה בבנדנות כתומות וצוות צילום, הישרדות בתחילת המאה ה-20 הייתה דבר אמיתי וחסר פשרות, ולא כולם עמדו בה.
ביום ההולדת השלושים של הקיבוץ הופק בקרית ענבים סרט בשם "שורשים בסלע", המתאר את הקמת הקיבוץ. השימוש במושג זה, שופך אור על החוויה העיקרית שעיצבה את החיים של קבוצת החלוצים שתקעה יתד עיקש בסלע ההר הקשה והאכזר.
לטעמי, קריית ענבים אף פעם לא הצטיינה בחדשנות יתרה, בראייה פורצת דרך, ביזמות או ביצירתיות מגוונת, אבל לתושביה החלוצים היו אצבעות פלדה שחדרו אל תוך הקרקע הסלעית כמו שורשי האורן ואת המורשת הזו הם הנחילו באופן ברור ביותר לבניהם ולבני בניהם.
קרית ענבים תמיד ידעה לעמוד אל מול האירועים שבאו לנוכח פניה בהיצמדות חסרת פשרות לסלע המקום ועמידה איתנה וקשוחה, חורקת שיניים ובלתי ניתנת לפיצוח. מאורעות רבים חלפו על הקבוצה במשך השנים. לדחוק עשרות שנים של מאבק כזה לתוך כמה עמודי עיתון יהיה מעשה שמראש אין לו סיכוי, לעולם לא נצליח לתאר את כל מה שקרה פה אבל אולי ננסה לאזכר כמה מהאירועים, שישפכו אור על הולדת המקום ויתארו את אופיו המיוחד.
סיפור ההישרדות
את מיכיק שפירא אני מכנה "ההיסטוריון הבלתי רשמי של קרית ענבים". מיכיק הוא כיום "הגבר בן המקום המבוגר ביותר" כפי שהוא מגדיר את עצמו והוא אוגר במוחו עשרות ומאות סיפורים ואנקדוטות היסטוריות המתארות את ראשית ההתישבות במקום.
"הסיפור של ההישרדות וההיאחזות העיקשת מתחיל עוד לפני שקם היישוב.", מספר מיכיק, "ב-1904 התחילו מוסדות הציונות באירופה לתכנן את רכישת השטח. כבר אז התגלה אופיו הבעייתי של המיקום. רצו לבנות יישוב ליד הדרך לירושלים אבל הקרקע הייתה קשה, השלטון הטורקי היה עוין וכמוהו גם ערביי המקום. כשעלתה הסוגייה מי יישב את הנקודה, החליטו לבחור בחקלאים לא דתיים מאודסה, חדורי אידיאולוגיה ציונית וחקלאית, מתוך הנחה שהם יהיו היחידים שיוכלו לשרוד בתנאים הקשים הללו".
ואכן, כוח חלוץ ראשון של ששת חברי קבוצת "קואופרטיב ארץ ישראל" באודסה הגיע לגבעה החשופה והמבודדת בשנת 1919 וקבע בה את מקומו. יתר חברי ההכשרה הגיעו לאחר מכן. הבעיות הביטחוניות היו יחסית קלות. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה, הארץ עברה את הזעזוע של ההיפרדות מהשלטון העותומאני, הבריטים החלו לבסס את אחיזתם וערביי האזור העדיפו להמתין ולראות לאן נושבת הרוח. הבעיות האמיתיות היו דווקא חברתיות, בעיקר על רקע מאבק ההישרדות היומיומי ותנאי השטח הקשים.
"לא הייתה רפואה אז", מספר מיכיק, "החלוצים התמודדו עם אדמה שאינה מאפשרת חקלאות ועם תנאי מזג אוויר קשים שכללו סופות וסערות שלגים. כל מה שהיה להם למגן היו כמה אוהלים קטנים ובגדים משותפים שניתנו בחלוקה בין החברים. למרות הלהט והאידיאולוגיה, מבחינה כלכלית שום דבר לא הצליח. לא היו מים ולא תשתיות והמצב רק הלך והחמיר".
.
מסרבים להתפנות
אחרי כשנתיים של ניסיון להיאחז במקום התחרטו המוסדות המיישבים (קק"ל וההנהלה הציונית) והחליטו "להפסיק את הניסוי", כי להשקפתם זה היה קשה מדי ולא ניתן היה להשקיע עוד משאבים במיזם הזה. החקלאות לא הייתה רווחית והחלוצים מומנו באמצעות קק"ל, כשהן מועסקים בעבודות ייעור ובניית טרסות ודרכים.
"המוסדות המיישבים רצו להעביר את הקבוצה לשטח אחר שאך נקנה, חקלאי ופורה יותר (קיבוץ שפיים כיום). קבוצה גדולה של חלוצים בהנהגתו של אפרים לייבזון (שלימים עיברת את שמו לבן חיים והוא סבי – אב"ח ) תמכה במעבר אבל בסופו של דבר, בהצבעה דמוקרטית ועל חודו של קול אחד, החליטה הקבוצה להישאר ולהעמיק את שורשיה במקום, גם ללא תמיכת המוסדות, מה שנראה על פניו באותו הרגע כהתאבדות קבוצתית ומיידית".
המוסדות המיישבים החליטו בכל זאת לפנות את המקום ושלחו משאיות, אך חברי קריית ענבים דחו בתוקף את נסיון הפינוי. התמיכה במתיישבים הופסקה למשך שלוש-ארבע שנים. חברי הקבוצה אכלו קש במובן המילולי והמעשי ושרדו. "לטעמי זו בעצם ההתנחלות הראשונה בארץ !!", מסכם מיכיק
בית האבן הראשון נבנה בשנת 1925, כרפת ולול עבור הפרות והתרנגולות. החלוצים המשיכו לגור באוהלים ולסבול מאיתני הטבע. בתקופה זו יודעת קריית ענבים שנים רבות של הסתפקות במועט והתפתחות איטית ועיקשת למרות כל הקשיים.
בשנת 1927 מוקם ארגון "ההגנה" המבין שקרית ענבים היא מקום קלאסי למחנה אימונים שלו. קרוב לכביש לירושלים, מוקף יער
 |
יער בן עשר השנים שכבר הספיק לגדול ולהתעבות וסיפק מסתור מעיני הצבא הבריטי וערביי הסביבה, ומערכת קיבוצית בעלת ארגון מופתי ולוגיסטיקה יעילה.
התפנית ביחס של המוסדות לקיבוץ חלה בשנת 1929 על רקע ההתפרצות של מאורעות תרפ"ט. המוסדות הציוניים הבינו את חשיבותו האסטרטגית של היישוב הקטן והבודד, שהיה על אם הדרך שבין מקווה ישראל לירושלים, וחזרו לתמוך ולהכיר בו.
החל משנת 1936, בו החל המרד הערבי, ועד פרוץ מאורעות תרצ"ח הצליחו המתיישבים להתארגן והקיבוץ הכין את עצמו ביעילות רבה. למרות זאת, מדובר עדיין ביישוב מבודד, השוכן בעמק המוקף בכפרים עוינים וסובל מהתקפות. בהסכמת המוסדות המיישבים שולחים הבריטים משאיות לפנות את החברים, אך שוב, הקיבוצניקים מסרבים להתפנות. הבריטים מחרימים את הנשק שניתן לקיבוץ בשנים הקודמות, מחשש שייפול בשבי הערבים, ומספר רובים שהוחבאו בסליקים שונים מספקים את ההגנה המינימאלית.
לפני המאורעות מגיע לקיבוץ קצין צעיר של ההגנה שהיה ידוע בכינוי "הזקן". יצחק שדה מקבל תחת פיקודו את מחוז סובב ירושלים וקובע את מפקדתו בקרית ענבים. "הטופוגרפיה פה אינה מתאימה לחומה ומגדל", קובע "הזקן" והופך את תפיסת ההגנה הפאסיבית לאקטיבית.
שדה מקים את "הנודדת", מחלקה של אנשי הגנה שמעבירה את הפעילות המלחמתית לשטח האויב ויוצאת לקדם את פני הכנופיות ולהתעמת איתן בשטחם הם. מסביב לקריית ענבים מקים בן אברהם המיתולוגי את סוללת המוצבים המקיפה את הקיבוץ, במטרה לבטל את הנחיתות הטופוגרפית של הישוב הקטן השוכן בעמק. בקיבוץ מוקם בית הספר הראשון למפקדים של ההגנה והוא הולך והופך למעוז של ההגנה.
טראומת "יום הרדאר"
מירה שפיגל היא בתו של אחד המייסדים. כיום היא מתקרבת לשנתה השמונים והיא ההיסטוריונית הרשמית של הקיבוץ ואוצרת הארכיון העשיר שלו. "בתקופת קום המדינה הייתי נערה צעירה. הקיבוץ היה למעשה קיבוץ ומחנה צבאי ביחד, "הבית של הפלמ"ח". כאלף לוחמי פלמ"ח עברו בו, חיו בו ויצאו ממנו לפעולות הגנה על האזור כולו".
"עם יציאת הבריטים מהארץ", ממשיכה שפיגל, "העביר השלטון את האחריות על משלט הרדאר לערביי המקום מהכפרים בידו וקטנה והפלמ"ח כבש אותו מידיהם. לפלמ"ח לא היה כוח רב ומחלקה קטנה שלו, מתוגברת בחברי קרית ענבים ומעלה החמישה החזיקה את המקום. כשפרצה המלחמה החלו המשוריינים הירדנים להתקדם במהירות לעבר מרכז הארץ וכבשו את המוצב בסערה. היה זה "יום הרדאר", אולי היום הטראומטי ביותר בתולדות קרית ענבים, יום שייזכר לעד כיום בו פונה הישוב מיושביו".
"הירדנים שהיו מעוניינים להגיע עד לטרון" מספרת שפיגל, "נעצרו אך בקושי על ידי לוחמי עמדת הסנטוריום, אך התחושה בקיבוץ הייתה כי הנה הם עולים על הישוב. הפינוי בוצע בחופזה ובבהלה. הילדים, המבוגרים ומרבית הנשים נלקחו בחטף לקטמון בירושלים ורק הנערים, הצעירים וקומץ של נשים ומבוגרים שתמכו לוגיסטית במחנה הפלמ"ח נשארו במקום. ברגע זה", מספרת שפיגל, "הקיבוץ נגמר והפך סופית למחנה צבאי!".
"לאחר ההפוגה השנייה" היא ממשיכה, "חזרו החברים למשק ומצאו אותו הרוס: כל הענפים נחרבו, המטע יבש והעופות כולם נשחטו. זה היה משבר גדול מאוד. לאט ובעקשנות החלו החברים לשקם ולמעשה לבנות את הקיבוץ מחדש. קו מים זורמים נסלל, הסתיימה התחושה האירעית שאפפה את קיום המקום בשנותיו הראשונות ודרך של שגשוג והצלחה עמדה לפנינו. שנתיים לאחר מכן בשנת 1951, חגג הקיבוץ את חג השלושים שלו ברוב הוד ופאר. האירוע נחוג בט"ו באב שהיה מועד העליה על הקרקע והתקיים בכרמים. כל שמנה וסלתה של ההתיישבות העובדת הגיע לחגוג איתנו, זו הייתה התרוממות רוח עילאית ואחד מהאירועים המכוננים החשובים ביותר שידע הישוב מימיו".
כששמעתי את הסיפור של מירה שאלתי את עצמי מה האירועים המכוננים של קריית ענבים בתקופת חיי. יכולתי למנות אירוע בטחוני – ההפגזה ממוצב הרדאר במלחמת ששת הימים, אירוע כלכלי - משבר השוק האפור בשנות ה-80, אסון טבע - השריפה הגדולה של 1996 ומשבר חברתי - ההפרטה ותהליך השינוי העובר על הקיבוץ בימים אלה. אין ספק שאף אחד מאירועים אלה אינו מתקרב בחומרת איומו לסכנות שחוו אבותינו בשלושים השנים הראשונות של הקיבוץ.
צומת דרכים
את שנת התשעים מתכוונים לציין בקיבוץ בצנעה יחסית. אירוע הפתיחה של שנת החגיגות יתקיים בסוף השבוע הקרוב, בערב סולידי ופנימי לחברי הקיבוץ ולתושביו.
"כל משפחה תקבל הזמנה בצורת שקית קטנה עם דבש ולוח שנה של קרית ענבים" מספרת קלרה אוניק שיחד עם אוקלי בייטנר, לקחו על עצמן להפיק את שנת החגיגות. "במשך השנה נקיים סיורים מודרכים" ממשיכה אוניק, "בחנוכה יתקיים מרוץ הלפיד המסורתי ואחריו יוקרנו סרטים ישנים מחיי קרית ענבים, ערב סיפורי חנוכה של פעם וערב משחקי קופסא. בט"ו בשבט נערוך סדר ט"ו בשבט, נטיעות ושיפוץ של גינת המשחקים ונקיים ערב אומנים ואומנויות של חברי הקיבוץ. בחודש אייר ומייד לאחר יום העצמאות, בכוונתנו לקיים שיירת מכוניות קולנית שתיסע מהקיבוץ לקסטל ושם לקיים הדרכה ומשחק למשפחות אירוע הסיום יתקיים בט"ו באב, מועד העלייה על הקרקע המקורי של הקיבוץ לפני 90 שנה".
כשקרית ענבים הית בת שמונים, בחר הקיבוץ לציין את המועד בשנת אירועים ולערוך מופע גדול וראוותני, בהשתתפות כמעט כל החברים בקיבוץ, מופע שעד היום זוכרים החברים בהתרגשות וערגה. עכשיו אין כסף לחגיגות גדולות וגם ההתלהבות ורוח השותפות המדהימים שאפפו את חגיגות ה-80, נעלמו במרחקי הזמן, הציניות והקידמה.
בשנות השמונים, כשהייתי בצבא, עמד בית האבן הראשון של קרית ענבים, ששימש בתחילת דרכו כלול ורפת, בשממונו. לנו, החיילים, לא היה "דיסקו" באותה העת. בשבתות רבים של עמל כפיים הכשרנו את החלק האמצעי של המבנה והפכנו אותו ל"מועדון הגג הרעוע".
לאחר מספר שנים לא רב גווע המועדון והצעירים החלו עוזבים את הקיבוץ. צידו המערבי של המבנה החל להתפורר, גג המבנה שקע ומאיים להתמוטט בכל רגע. תכניות שונות מטעם הקיבוץ ומטעם המועצה לשימור אתרים לשקמו, גוועו במשך הזמן והתקציב ויחד איתם גווע גם המבנה המתפורר.
קריית ענבים עומדת כיום בפני הרחבה שתזרים למקום דם צעיר וכוחות חדשים. זוהי צומת דרכים, אולי החשובה ביותר בשנים האחרונות. במרכז התכנית האדריכלית לשדרוג הקיבוץ, עומד הגג הרעוע של מבנה הלול העתיק ומשווע להתחדשות. סמל היסטורי לנחישות ולאומץ הלב של המייסדים ותמרור מהבהב בתוך קהילה מתחדשת, החבה להם את ההווה שלה. דומה, שהצלחת הקיבוץ תלויה בהצלחה לבחור בדרך הנכונה בצומת זו.
לנו לא יוותר אלא לראות אם נבחרה הדרך הנכונה ואם בחגיגות המאה של הקיבוץ יהיה המבנה משוקם ויעמוד בגאון כזכר לאותם ימים מופלאים, או שיקרוס כליל.
והכי חשוב, מזל טוב, לכולנו.
|
 הוספת תגובה
 הדפסת כתבה
 שליחת כתבה לחבר
|
|
|
תגובות:
|
|
|
