דלג לתוכן העמוד
יום שבת, 16 בנובמבר 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

אפקט הפרפר ועצבות משפחת השכוֹל

33.JPG

הימים בחודשים האחרונים הרחיבו את משפחת השכול. העיסוק בשכול מתרחב גם לאחים השכולים, לא רק להורים השכולים.

אומרים שכאשר פרפר מרפרף בכנפיו בברזיל, בקצה אחר של העולם פורצת סופת הוריקן. תפיסה זו נקראת "אפקט הפרפר". ומה קורה כאשר חייל ונהרג בתאונת אימונים בעת שירותו הצבאי בבַּלוּזָה שבסיני? משק כנפי המוות בבלוזה מחולל שֵבר: המשפחה הגרה באשקלון נפגעת בסופת ההוריקן הזאת ומתרסקת. מכאן ואילך המהות הקיומית שלהם היא עצבות.

"מותר לנו להיות עצובים"

מעט נכתב על תחושת האבדן והשכול של האחים השכולים לאחר ששנים רבות כאבם של ההורים הוכר וגם טופל ואילו פצעם של האחים היה לפצע נסתר. בשנים האחרונות קיימת פתיחוּת לכאבם של האחים השַכּולים.

ספרה של שושנה ויג "העצובים" מתאר את חוויית הטיפול בשכול לאורך השנים. אחיה של הכותבת נהרג בעת שירותו הצבאי. בספר היא משתמשת בשמות אמתיים לגיבוריה ואינה משנה אותם. היא מציבה מראה מול המציאות בצורה מדויקת מאוד ומקרבנת את עצמה פעמיים: פעם אחת בהיותה אחות שכולה במקרה הפרטי שלה, ופעם שנייה כמי שמייצגת את כלל האחים השכולים.

לאחר מות האח טוביה בשנת 1974 בבסיס הצבאי בבלוזה שבסיני, נופלת שתיקה בינה ובין הוריה, כאילו ההתעלמות מן השׂיח על השְכול ירפא את הפצע: "לא היה זמן לדבר על מה שבאמת כָּאב. לא היה עם מי לדבר על מה שכָּאב. מותר לנו להיות עצובים" (26). אולם אין זו שתיקה שמתקיימת רק בבית אחד, התיאור המדויק הזה מסמל את השתיקה שנופלת בכל בית שנופל בו חלל. מכאן ואילך המהות הקיומית של בני המשפחה היא מהות של "עצובים".

בלוזה צרובה בי כזיכרון טופוגרפי: ביקרתי במקום כחייל סדיר חמש שנים לפני המאורעות שמתוארים בספר. בלוזה הפכה ב"עצובים" לסמל של המקומות שאליהם מגיעים אך לא שבים מהם.

מחיר הציונות

הקלישאה "במותם ציוו לנו את החיים" מלווה את הזיכרון הלאומי. התפיסה היא שכל הנופלים בשירותם הצבאי העניקו לכולנו את החיים, וקורבנם אינו לשווא. יום הזיכרון ולאחריו יום העצמאות מדגישים את החיבור בין מחיר התקומה לבין התקומה.

המחברת כותבת מתוך הרצון לזכור, היא כותבת כדי ליצור חיבור אל אחיהָ, ואולי זוהי תחושת האשמה שהיא נהנית מן החיים והוא כבר אינו בין החיים. כל שנה ביום ההולדת שלו היא משחזרת את העתיד שאינו מתקיים, בן כמה האח צריך להיות, אילו חי עכשיו: "ביום ההולדת של אחי בשנת 2015 הוא היה צריך להיות בן 60, בשנת 2016 בן 61 עוד שש שנים לפנסיה" (107). החיים הם תמיד בצִלו של המוות.

44.jpg

אחים שכולים

כאחות שכולה היא לא קיבלה סיוע ממשרד הביטחון: "הלכתי לטיפול הראשון בכוחות עצמי, לא מטעם משרד הביטחון. הם בכלל לא חשבו שאני זקוקה לטיפול. מי בכלל סָפר אותי במניין השכוֹל, מי בכלל סָפר את האחים והאחיות השכולים" (65).

הספר מתאר לראשונה את האחים החיים כקרבנות האבל הממושך של ההורים ששכלו את היקר מכל: "מרגע השְכול, ההורים שלי לא תִפקדו כהורים" (93). היא מתארת את סבלם של ההורים, ובעיקר את השֵבר הקשה של האם הדועכת והולכת, שילדה את בנה הבכור בגיל 17, ובגיל 37 היא כבר אם שכּולה. האם מתמוטטת בהדרגה, עד מותה בגיל 58 ממחלת הסרטן: "היא לא הלכה שפוף, ואף שנשׂאה את אחי המת על גבה עשרים שנה היא הלכה זקוף והייתה איתנה בדעתה...אמרו שלאמא היה לב שבוּר" (108). חייה של האם סבבו סביב בית הקברות וזיכרון הבן המת: "אמא כבר לא הייתה אותה אמא מאותו היום והלאה. היא הסתגרה בעולם אחר, מתייחדת כל יום עם בנה המת. ביום שאחי נהרג, אמי מתה. את הגלדיולות שאהבה כל כך העבירה לבית הקברות, ושם בסלון של אחי בחלקה הצבאית, המשיכה לנקות בכל שבוע את משטח האבן...ואִמי תמיד שותקת" (125).

תחושת עקידה

לאחר שנים של התייסרות בתוך חשבון לא פתור, הכותבת זוכה לפנייה ממשרד הביטחון להצטרף לסדנה טיפולית של אחים שכולים.

תחושת התוית על המצח, הסטיגמה היא קשה מנשׂוא, והיא מלַווה את פצעם של האחים השכולים: "לא יהיה שינוי מהותי. המדבקה דבוקה לנו על המצח, על הגב, בין העיניים" (81). המילים נאלמות כשרוצים לדבר בקבוצה ולספר את הסיפור האישי: "קשה לבכות מול אחים שכולים. כולנו צרובים באות כאב נורא" (102).

מוטיב העקידה כה חזק בקרב האחים השכולים. הם חשים כיצד מותו של האח שהיה לקורבן מקַרבֵּן גם אותם ואת הוריהם. "כולנו מוּבלים מן היום שבו עָקדו את האחים. הכינו לנו זרדים, ואנו מחכים לרגע שיַעקדו גם אותנו. ההורים שלנו שספגו את המכה האיומה הזאת קירְבְּנו גם אותנו. אנו מקוּרבָּנים לעד" (105).

היא אוספת את כל הפריטים שנותרו מן האח: המכתבים, הדרגות, המכתבייה, וגם הרדיו הישן שלו. וכך קורה שאחרי ארבעים שנה היא מפעילה את הרדיו הישן שהפך בעיניה לאנדרטה, ושומעת את השיר "הוא לא כבד, הוא אחי". זהו אקורד הסיום של הספר הזה: " דמעות עמדו בעיניי. הרדיו ניגן מתוך מכשיר שנדם לפני ארבעים שנה, ואני לא יכולתי לאסוף את עצמי" (133).

הגורל הישראלי

שושנה ויג כותבת בספר זה על החייל טוביה שנקרא על שם סבו טוביה פיינגולד שנרצח בשואה. טוביה ז"ל היה אמור לבטא את הגבורה ואת התקומה, אך שילם בחייו את מחיר התקומה שבה אנו נאבקים על המשך קיומנו בארצנו שלנו, במדינתנו שלנו. טוביה פיינגולד ז"ל נותר צעיר לנצח, ואנו חוזרים שוב על הקלישאה שטוביה וחבריו הנופלים ציוו לנו במותם את החיים.

(שושנה ויג, העצובים, נובלה, הוצאת פיוטית, 134 עמ')

 

בלפור חקק

balfourh@gmail.com

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?