דלג לתוכן העמוד
יום שני, 23 בספטמבר 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

יהדות מתחדשת היא לא המצאה חדשה

היכולת של היהדות לצמוח מחורבן בית שני, לזנוח את טקסי הקורבנות בבית המקדש ולהחליפם בתפילות, מלמדת אותנו, כי כוחה של היהדות ביכולתה להתחדש ולהתקדם עם הזמן. דברים לפרשת "ויקרא"

"גדולה תפילה יותר מן הקורבנות שנאמר (ישעיהו א:יא) 'לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם? יֹאמַר ה' ''.

והשבוע אנחנו מתחילים לקרוא בספר "ויקרא" שידוע גם כ"תורת הכוהנים". הוא נקרא כך, כי רוב הספר עוסק בעבודת הכוהנים במשכן בהקרבת קורבנות למען בני ישראל. זה ברור מהפסוקים שפותחים את הספר (ויקרא א:א-ב): "וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם”.

וההמשך הוא מדריך לסוגי הקורבנות והוראות לגבי אופן הקרבתם. פעמים רבות אני שומעת את השאלה (לרוב מילד בר מצווה בזמן כתיבת דבר התורה שלו), מה לנו ולקורבנות? הרי, היום יהודים לא מעלים קורבנות לה'. ההלכה אוסרת על קורבנות בלי קיום בית מקדש.

אני מתחילה עם מבט אחורה לעולם של אבותינו ואימותינו בתורה. העולם שלהם היה עולם שמאמין כי התקשורת עם האל באה לידי ביטוי באמצעות הקרבת חיות. קין והבל הביאו קורבן לה', גם נח ובניו, אברהם, יצחק ויעקב. ספר ויקרא מעצב סדר לקורבנות - למשל, איך להודות על כל הטוב שיש לי (קורבן תודה), לכפר על עבירה (קורבן חטאת), ולציין את השבת והחגים.

קצת אחרי ההתיישבות בארץ ישראל, נקבעה ירושלים כבירת דוד המלך, ומאוחר יותר נבנה בה בית מקדש בהנהגתו של בנו, שלמה המלך, וכך מיסדו את עבודת הקורבנות במקום מרכזי. בית המקדש נחרב על ידי הבבלים בשנת 586 לפני הספירה, אבל העם חזר ובנה את בית המקדש השני. בשנת 70 לספירה בית המקדש השני נחרב על ידי הרומאים ונקבע סוף עבודת הקורבנות לה'.

לכאורה, לאחר המהלומה שספגה היהדות בחורבן בית המקדש השני, היא הייתה צריכה להיעלם. הרי, בתפיסת עולמם של אבותינו, האלים הרומיים "ניצחו" את אלוהי היהודים. אבל היהדות שרדה, המשיכה להתקיים, ואפילו התחילה שוב לשגשג. איך זה קרה?

בתקופה ההיא, התחיל לצמוח ממסד חדש שנקרא רבנות. בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה הנהגת העם היהודי מורכבת מכהנים, נביאים, מלכים, סופרים, ואנשי הכנסת הגדולה (הסנהדרין). בסוף תקופת הבית השני, התפתחו כמה פלגים כמו הצדוקים (בני הכהונה ותומכיהם), הפרושים (המתנגדים לכהונה הוותיקה), והאיסיים (כת סגפנית ומתבודדת). במקביל התחילו לעלות דמויות של חכמים שפירשו את התורה ומצוותיה ונקראו "רבנים". הם חוללו שינוי מוסדי: קודם כל, הם יצרו מנהיגות שלא מבוססת על גנטיקה (כמו הכהונה) אלא על ידי הישגים בלימוד וכריזמה אישית. זה היה סוג של "דמוקרטיזציה" של היהדות.

בהתמודדות של הרבנים עם המציאות הקשה של חורבן בית המקדש ואובדן הריבונות היהודית, הרבנים הנהיגו רפורמה דרמטית שאפשרה את המשך היהדות. כמו שמוסר התלמוד (ברכות כו:ב), "רבי יהושע בן לוי אמר: תפילות כנגד תמידין תקנום", כלומר, שבמקום ההסדר הישן, שבו העלו את הקורבנות הסדירים בבית המקדש, יבוא הסדר חדש, ובו יחליפו תפילות את הקרבנות והן יתקיימו במקביל לזמנים ולאופי של הקורבנות. כך נקבע בעצם שיהודים יתפללו שלוש פעמים ביום, כפי שהיו מעלים קרבנות בבית המקדש. היו כאלה כמו רבי אלעזר שאמר (תלמוד ברכות לב:ב), "גדולה תפילה יותר מן הקורבנות שנאמר (ישעיהו א:יא) 'לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם? יֹאמַר ה' ''. זאת אומרת, יותר טוב עכשיו מאשר בזמן שבית המקדש היה קיים!

הרבנים לא המציאו את התפילה, הרי יש לנו דוגמאות לתפילות של אבותינו ואימותינו בכל התנ"ך, אבל הם מיסדו את התפילה כפעולה מסודרת וקבועה, המחליפה את טקסי העלאת הקרבנות, וחידשו את היהדות.

הרבנים של התקופה שבאה אחרי חורבן בית שני שזרו באופן גאוני את העבר עם העתיד. הם שמרו על עיקר הפולחן הפיזי, באמצעות שמירה על לוח הזמנים המסורתי, ובמקביל יצרו פולחן חדש ורוחני דרך המשאב היקר ביותר ליהודים: הזיכרון.

התלמוד (מגילה לא:ב) מביא שיחה מדומיינת בין אברהם לבין ה' על עתיד בני ישראל. אברהם שואל, "ריבונו של העולם...בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם?", וה' עונה, "תיקנתי להם סדר קרבנות - כל זמן שקוראי(ם) בהן, מעלה אני עליהן כאילו מקריבי(ם) לפניי קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם”. משמע, יש אישור מהקב"ה שזה בסדר, לא חייבים להקריב קורבנות כל עוד ממשיכים ללמוד עליהם.

נכון, האובדן של בית המקדש חקוק ביהדות עד היום בתפילות ובמועדים. אבל עלינו גם לחגוג את גילוי הכוח העצום בעם ישראל לעבור טרגדיה, להתעלות מעליה, לנער את עצמנו, לפעול ביצירתיות, להתפתח ולהתקדם הלאה. החורבן של בית המקדש, ותום עידן הקורבנות בבית המקדש, מלמדים אותנו שהמשך היהדות תלוי ביכולת שלנו לתווך בין המסורת הקדומה שהגיעה מן העבר לבין המציאות המתחדשת ומשתנה בהתמדה.

 

רבה סטייסי בלנק

קהילת צור הדסה

rabbi.stacey@yahoo.com

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?