דלג לתוכן העמוד
יום שלישי, 16 ביולי 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

לילות השימורים של לוזית

קשיי ההסתגלות לעבודת החקלאות במושב לוזית, התחלפו עד מהרה בשפע של פירות שצמחו במטעים. ומה עושים עם הפירות הבשלים? שימורים כמובן...

זהרה בן חמו, נולדה במרוקו, בעיר דבדו שבהרי האטלס. העיר נודעה בקהילה היהודית המפוארת שהייתה שם - צאצאי סביליה שבספרד - ונהגו לכנות אותה "ירושלים הקטנה”.

זהרה מתארת את החיים בעיר כחיים טובים. היא מספרת איך בפסח נהגו לבשל סירים גדולים של חומוס ולהביא מתנה לשכניהם הערבים. בתמורה קיבלו מהם לחגיגת המימונה יוגורט, חמאה ודבש. היו קשרים טובים והדוקים בין יהודי העיר והם נהגו לחגוג שמחות וחגים ביחד.

זמן קצר לאחר לידתה, אביה נפטר מהתקף אסטמה. היא ואימה עברו לגור בבית הסבא והסבתא וחיו במשפחה המורחבת עד שהגיעה לפרקה.

בגיל 13 חיתנו אותה עם בן משפחה רחוק מאותה עיר. "אז ההורים היו מסדרים ביניהם ואנחנו התחתנו, לא כמו היום, שגרים ביחד שנים ובסוף לא מתחתנים", היא אומרת.

מיד לאחר החתונה החלה העלייה לארץ ואמה עלתה יחד עם אחיה שמונה שנים לפני זהרה. שליחי הסוכנות רשמו אומנם אותה ואת בן זוגה סעידו בן חמו, אלא שבעיר הייתה עוד משפחה, שלאבי המשפחה קראו מסעוד בן חמו. כאשר הגיעו אישורי העלייה, אותו אדם ומשפחתו נשלחו לארץ והם כלל לא ידעו.

יום אחד הגיע שליח לביתם ושאל מדוע לא עלו כבר לישראל. זהרה ענתה שלא קיבלו אף הודעה. מיד הובנה הטעות והם החלו בתהליכי העלייה.

היא הייתה כבר בת עשרים והיו להם שני ילדים כשהקטנה בת ארבעה חודשים בלבד. הובילו אותם לפס ומשם לקזבלנקה. שם הם הועלו על אנייה בדרכם לאיטליה ומשם לישראל. בשנת 1963 בהגיעם לחיפה, חיכתה להם מונית ואמרו להם ששולחים אותם למושב.

"אני לא יודעת מה זה מושב! אני יודעת מה זה ירושלים! אנחנו באנו לישראל כדי לגור בירושלים! אמרתי לנהג מונית תיקח אותנו לירושלים והוא אמר לא! אתם הולכים למושב. אני יודעת מה זה מושב? זה לא כמו היום שאנשים באים ומטיילים בארץ ויודעים לאיפה לבוא ולאיפה ללכת אנחנו לא ידענו כלום היינו סתומים".

בחיפה אמרו להם שלוקחים אותם למושב ויתנו להם עופות וכבשים והם יעבדו בחקלאות. אבל הם עירוניים מבטן ומלידה ולא ידעו בכלל מה זאת עבודה חקלאית. כשאמרו מושב התכוונו לרוגלית. עם הגיעם נתנו להם בית בתוך אבנים וקוצים. זהרה החלה לבכות. היא לא הכירה את האנשים שגרו במושב והרגישה בודדה ואבודה.

בעל המכולת ברוגלית היה נוסע מידי שבוע לקנות סחורה בירושלים. באחת הפעמים פגש את בעל המכולת של לוזית, דודה של זהרה, וסיפר לו על משפחה חדשה שהגיעה למושב מדובדו. הדוד חשב שמדובר בבת אחותו והחליט שלפני שהוא מספר לאם, הוא יבדוק אם אכן צדק והוא שלח את בנו.

הבן הגיע לרוגלית, אבל זהרה כלל לא הכירה אותו, שכן עברו שמונה שנים מאז פגשה אותו והוא אז היה ילד. הוא התעניין מהיכן עלו ואמר לה לבוא אתו. לאחר שהזדהה היא החלה לבכות ואמרה לו "תראה לאן הביאו אותי! איפה אימא שלי איפה המשפחה שלי?".

בן הדוד אמר לה לא לדאוג ולבוא עמו למושב לוזית, שם הם גרים. היא שמחה אספה את מעט הבגדים והחפצים שהיו להם והיא ומשפחתה עברו ללוזית. אחר כך גם הביאו את האם והייתה התרגשות מאוד גדולה. זזהרה נשארה בלוזית. הם קיבלו בית של שני חדרים והחלו לעסוק בחקלאות. במושב נטעו מטעי חבושים, תפוחים, שקדים וזהרה כמו כל האחרים עסקה בגיזום ודילול. המדריך החקלאי לימד אותם גם לגדל ירקות. כך, למרות שבאה מהעיר, אט אט הפכה לעובדת אדמה.

היא עבדה במטעים, גידלה ירקות, החזיקה לול עופות ובנוסף טיפחה עשרה ילדים. הכול לבד, שכן כפי שהיא מציינת, "בעלי מסכן, היה עובד במשמר הגבול" ושהה רוב הזמן מחוץ לבית.

למרות הקושי הגדול זהרה היא אופטימית ללא תקנה וחוזרת ואומרת שעם כל הקשיים, בארץ יותר טוב. כאשר החלו המטעים להניב פרי, היה עודף פירות. "מה עושים עם כל התפוחים האלה?" .

למדריכה בשם וילמה, שהתגוררה בגבעת ישעיהו, היה רעיון. היא הביאה מכונה שסוגרת קופסאות, קופסאות פח ומכסים. כל בית קיבל קופסאות כאלו ואת המכונה בהשאלה לשבוע. זהרה קטפה תפוחים כמו נשות המושב האחרות, חתכה ובישלה אותם במים וסוכר, מילאה את קופסאות הפח וסגרה אותם במכונה. את הקופסאות סידרה בתוך ארגזי עץ ואת הארגזים הניחה מתחת למיטות, כי לא היה מקום אחר לאחסן אותם.

לאחר זמן מה החלו לשמוע קולות פיצוץ. לא הייתה אז מלחמה וגם לא מצב בטחוני מתוח. הם לא ידעו מה פשר קולות הנפץ. "אולי מישהו הניח מוקשים מתחת הבית?" היא חשבה. הם החלו לחפש את מקור הרעשים. לפתע החלו לצאת גם מים מתחת למיטה. זהרה לא הבינה איך יכול להיות שהרצפה רטובה ורק עתה סיימה לשטוף אותה. כשהזיזה את המיטה ראתה שהקופסאות הן אלו שהתפוצצו ולא מוקשים או חומר נפץ... בזאת תמה תעשיית השימורים בישוב.

ד"ר אורית בן דוד, מנהלת בית מורשת מטה יהודה

ramorit@netvision.net.il

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?