"אין לנו מה לחפש כאן יותר"

חוות היערן שפעלה בהר יעלה במשך 25 שנה פונתה השבוע. אחרי הליכים משפטיים ממושכים שניהלו מקימי החווה, בר ואבשי יערן, בניסיון לעצור את צווי ההריסה שהוצאו כנגד החווה על ידי רשות מקרקעי ישראל, הפך צו ההריסה לסופי והשניים נאלצו להתמודד עם החובה להתפנות מהשטח.

“אם עד עכשיו עוד שגינו באשליות שאולי נישאר, עכשיו ברור שזה נגמר. מעכשיו אנחנו מרוכזים רק בדבר אחד: להצליח בחווה החדשה שקנינו בפורטוגל. אין לנו מה לחפש כאן יותר”, אמרה בר יערן, בראיון שנתנו בני הזוג למקומון 'ירושלים'.

בעקבות השריפה הגדולה שהשתוללה בהרי יהודה בשנת 1995, המליצה ועדת לפידות על מתן היתרים לרעיית עדי צאן באזור. בני הזוג יערן, שעד אז התגוררו בקיבוץ ניצנים, קפצו על ההזדמנות והחליטו לרעות עדר צאן בהר יעלה (צמוד למערת הנטיפים), וזאת על סמך הסכם שנתי לרעיית צאן שקיבלו מרשות מקרקעי ישראל.

עם הזמן הרחיבו השניים את אחיזתם בשטח, ובצמוד לדיר העזים הקימו מבנה מגורים ומבנים להפעלת המחלבה והמגבנה. המבנים הוקמו ללא היתר, בשטח מיוער האסור בבנייה, ובני הזוג גידלו בהם את חמשת ילדיהם, שחונכו בחינוך ביתי.

"קק"ל בעצם הכניסו אותנו לפה, הם ביקשו אישור ממינהל מקרקעי ישראל אבל המינהל לא רצה לאשר. התחיל ויכוח ביניהם, משחקי כוח", סיפרו בני הזוג ל'בקיצור' ב-2015, "הקרקע היא בבעלות קק"ל אבל מנוהלת על ידי המינהל. קק"ל הגיעו לכאן ואמרו: יש לנו מספיק נושאים לריב עם המינהל אנחנו מורידים את ידינו מהפרויקט. ומאז אנחנו במאבק. קיבלנו פסק דין ב-2013 מבית משפט השלום, לסילוק יד. המשמעות היא להחזיר את השטח לקדמותו לפנות אותו מכל אדם, בהמה וחפץ...".

"האמונה הבסיסית שלנו היא שלאדמה אין בעלים. זה כמו בני זוג, אתה לא יכול להיות הבעל שלי, אתה מקסימום יכול לאהוב אותי. ככה זה גם עם אדמה. אתה יכול לאהוב אותה בזמן החיים שלך, או שהיא תענה לך או שהיא לא תענה לך. זה מה שיש. בכוח זה לא הולך ובניצול זה לא הולך", אמרה אז בר יערן.

במהלך השנים שחלפו ניסו בתי המשפט לגשר על המחלוקת שבין בני הזוג יערן לרשויות. השופטים נטו לעכב את הליכי הפינוי של החווה וחלקם אף ציינו את התרשמותם מהחשיבות של פעילות הרעייה לאור ה"צורך שהוצג ברעיית עזים במקום מבחינת האינטרס הציבורי, אף בהיקף גדול מזה הנוכחי". אולם ניסיונות הגישור עלו בתוהו.

"השתלבנו עם הקרקע", סיפרה בר יערן בראיון, “מעולם לא היו לנו שאיפות להיות בעלי הקרקע, אבל אנחנו כן רוצים להיות בעלי הדיר והמחלבה. דברים שבנינו בעצמנו. אין סיבה שנהפוך לאריסים שמאלצים אותם לעבור ממקום למקום ואז כשנזדקן יוכלו לנפנף אותנו מכאן ולהגיד שאין לנו שום זכויות".

לפני כשנה דן בג"ץ בעתירה שהגישו בני הזוג בניסיון לקבל אורכה, אך בתום הדיון המשפטי הורה בג"ץ כי עליהם לפנות את הקרקע עד סוף החודש.

בראיון ל'ירושלים' תקפה בר יערן את רשויות החוק וכינתה אותן בשמות כגון "רשות הטבע והגנבים" ו-“הקרן הבלתי קיימת". "אני משערת שאם היינו מתנחלים זה כן היה קורה. מזל שאנו לא בדואים, כי אז היו מעיפים אותנו מכאן לכל הרוחות כבר לפני שנים. יש כאן אפליה בולטת מאוד", היא הדגישה.

לדבריהם ברשות הטבע והגנים הציעו להם להישאר בשטח תמורת תשלום של דמי שימוש בסך 2 מיליון שקל, אך הם דחו את ההצעה. “עורכי הדין שלנו אמרו להם שאין לנו את הכסף, ואפילו את הפירוק אנו עושים בעצמנו".

בני הזוג הודיעו כי הם עוזבים את ישראל וכי רכשו חווה חקלאית בפורטוגל. “"מעולם לא קראנו למה שאנו עושים ציונות...תמיד היינו פליטי תרבות. מעולם לא היינו חלק מהתרבות או החברה הישראלית", ציינה בר יערן בראיון ל'ירושלים', “גילינו בפורטוגל מקום נפלא לא רחוק מהגבול הספרדי בשם "הנחל הזורם במורד", מקום עם טראסות ומבנה אבן למגורים, קרקע טובה, מזג אויר שמזכיר מאוד את מה שיש כאן, שתי בארות ושני מעיינות. יהיה משק אוטרקי שנספק בו את כל מחסורנו...אין עתיד לחוות מסוג זה בישראל".

תגובות:

החברה להגנת הטבע: "השטחים הפתוחים והשמורים הם רכוש הציבור כולו ולא מיועדים למימושם של חלומות פרטיים, יפים ואידיאליים ככל שיהיו", אמר אברהם שקד, רכז שמירת הטבע של החברה להגנת הטבע בהרי יהודה, “חוות בודדים נוסח חוות היערן אינן אפשריות על פי מדיניות התכנון וחוקי התכנון בהרי יהודה".

מקק”ל נמסר: "קק"ל לא התנגדה להסדרת החווה ואף ניסתה לקדם את הסדרתה כמוקד תיירות אך היוזמה נדחתה על ידי מוסדות התכנון והמינהל, בשל המדיניות למניעת מוקדי שירות בלב השטחים הפתוחים".

רשות מקרקעי ישראל מסרה: “במסגרת ההליך המשפטי נעשה ניסיון להגיע לפשרה שתכליתה המשך ההרשאה לרעיה בלבד והפסקת כל השימושים שאינם כדין והבנייה הבלתי חוקית. אולם הפשרה לא צלחה".