דלג לתוכן העמוד
יום שישי, 22 בנובמבר 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

"אני פסל ואמן עוד מבטן אמי"

הפסל והאמן זאב פרימור הגיע לצור הדסה לפני 50 שנה ומאז יצר פסלים שהשאירו את חותמם על נוף היישוב וסביבתו. פגשנו אותו לכבוד ההחלטה להציב את פסלו החדש "תקומה" בכניסה לאולם הספורט החדש ביישוב

הרעיון לפסל מגיע תוך שניה. הביצוע, זה כבר דם, יזע ודמעות״. זאב פרימור

את הסיפור של זאב פרימור מתחילים להרגיש עוד לפני שנכנסים אליו הביתה. מיד אחרי המוסך המעוצב כמפלצת ירוקה בעלת עיניים זזות, נפתח גן קסום ובסופו בית שמחייך אליך חיוך פתוח ומזמין בדיוק כמו חיוכו של בעל הבית.

זאב פרימור, פסל אמן ותושב צור הדסה מזה 50 (!) שנה, תרם לפני שמונה שנים את הפסל הראשון לגן הפסלים ביישוב שנקרא על שם בנו, עודד ז"ל, שנהרג בתאונת אופנוע בכביש 386 בעת ששירת במשטרה. הפסל הוא כף יד עשויה מאבני בזלת המונפת אל השמיים. מאוחר יותר תרם פסל נוסף לגן הפסלים – דון קישוט. עתה הוא תורם פסל נוסף, שעתיד להיות מוצב בכניסה לאולם הספורט החדש, שהעבודות להקמתו החלו לפני כחודשיים וצפוי להיחנך בחודש מאי 2020.

אל צור הדסה הגיעו זאב ואשתו רחל בשנת 1969, לאחר שהשלים את לימודיו בבצלאל וזאת בניסיון למצוא מרחב מתאים ליצירה האמנותית שלו. הישוב מנה אז חמש משפחות בלבד, ומנה 30 בתים שדמי השכירות שלהם עמדו על 30 לירות לחודש. הבית של זאב ורחל, שזאב בנה במו ידיו, הוקם על שרידי מפעל, שממנו לא נותר זכר. את הבית מעטרות יצירותיו בדמות פסלים זזים, ציורים, תבליטים, משחקים שיצר ושאר יצירות אמנות.

"הפסל של דון קישוט הוא פסל שמח שלא מזכיר את האבל והכאב שאנחנו נושאים". גן הפסלים בצור הדסה עם שני הפסלים של פרימור

"אני פסל ואמן עוד מבטן אמי", מספר זאב, "אני לא אשם בזה. ככה נולדתי וזה סלל את מסלול חיי. ההתחלה, כמו תמיד, הייתה קשה. אבי היה יהודי מציאותי, שסבר שעל ילד יהודי לפרנס משפחה ולחיות מאומנות זו אומנות בפני עצמה. 'קודם שיהיה לך מקצוע' אמר לי, 'ואז תעשה אומנות או מה שתרצה'. לכן שלח אותי אבי לבית ספר מקצועי ובעצם אני חשמלאי מוסמך, עובדה שהצילה אותי לא פעם בחיי. הגעתי לארץ צעיר יפה ואידיוט התפרנסתי כחשמלאי. האמנות תמיד הייתה ברקע. גם את אישתי הכרתי כשעבדתי כחשמלאי בהדסה".

״העבודה הראשונה שלי כפסל הייתה תקרת נטיפים שעשיתי על תקרת דירתי באשקלון מבקבוקי בירה ריקים וגבס. לחשמלאי יש תמיד גבס ולמלאי בקבוקי הבירה דאגנו הצוות שלי ואני אחרי שעות העבודה כשבנינו בניין באשקלון עם עלייתי לארץ ב-1961. זו הייתה העבודה הראשונה שלי ולא ידעתי דבר על בניית בניינים. אבל כבר אז היה לי חוש אסתטי למחזור ואת הבקבוקים הפכתי לתקרת נטיפים בריח בירה", הוא נזכר בחיוך.

על הדרך שלו להפוך לאמן הוא מספר: "עליתי לארץ לבד. הורי הצטרפו לאחר כמה שנים, אולם דודי חי אז בארץ. יום אחד הוא נשלח לבית הבראה באשקלון, שם כמובן, פנה לחפש אותי. אשקלון אז הייתה קטנה ולא נדרש זמן רב עד שמצא את עצמו באסבסטון בו גרתי, בסלון הנטיפים שלי. שם, ייתכן שבגלל ריח הבירה, קבע מיד כי עלי לעזוב את המקום ולעבור לגור איתו בירושלים. וכך היה. ב-1963 בעידוד דודתי, ניגשתי לבחינות לבצלאל אותן עברתי בהצלחה יתרה והתחלתי ללמוד במגמת גרפיקה כי בין היתר למדו שם פיסול וציור. בחיי לא נגעתי בגרפיקה, אבל ציירתי ופיסלתי וחלק מהמורים שלי שם זכורים לי עד היום. עם הזמן, אף הפכתי לאחד ממובילי המאבק להכיר בבצלאל כמוסד אקדמי".

הפסלים שלו היו נקודת מפגש לתושבי צור הדסה בשנות ה-70. מבנה בחצר הבית של פרימור

כשהחל ללמוד בבצלאל עזב את עבודתו בבי"ח הדסה והחל לעבוד בחברת החשמל. יום אחד, כשעבד בהקמת רשת החשמל למבוא ביתר התעניין מדוע מעבירים ציוד רב לאזור, "וכך, עם העמודים, התגלגלתי לצור הדסה" נזכר זאב.

הפסל האהוב עליו ביותר הוא פסל לא גדול שניצב בגלריה ונושא את פניה של רחל אשתו. "זה הפסל הראשון שיצרתי בצור הדסה", הוא מספר, "יחד עם מוסך המפלצת ופסל המפלצת שכונה "הנפיל" והיה נקודת מפגש של החברה בצור הדסה הצעירה".

הבית של זאב מלא ציורים ופסלים ובאמתחתו עשרות פסלים שיצר או לקח חלק ביצירתם לרבות פסל המפלצת שהפך כבר לאחד מסמליה של בירת ישראל. "אנשים קטנים אוהבים פסלים גדולים", הוא מסביר בחיוך תוך שיטוט בחצר בה מוצבים פסלים מכל הגדלים, בית משחק לילדים, פסלים נעים ועוד, "במושב בר גיורא מוצב פסל שלי "ההורה" בגובה 5 מטרים הבנוי משני טון אלומיניום".

פרימור מעולם לא לימד פיסול באופן רשמי. "הייתי מורה גרוע", הוא מודה, "רציתי שתלמידיי יהיו ברמה של פיקאסו לפחות. לא הייתה לי סבלנות לצ'אצ'קעס". מנגד, הוא שמח לסייע בבניית תיק עבודות לילדי היישוב ואף הנחה חלק מהם בצעדיהם הראשונים בתחום הפיסול.

כאמור, הפסל האחרון שתרם פרימור לגן הפסלים ביישוב, הוקדש לדמותו של דון קישוט ועוזרו הנאמן, סנשו פנשו. "הפסל של דון קישוט הוא פסל שמח שלא מזכיר את האבל והכאב שאנחנו נושאים. אני חושב שבגן ציבורי צריכה להיות שמחה, לא עצב", מסביר פרימור.

"יש בחיים שלי הרבה נפילות והרבה תקומות". הפסל 'תקומה' (דגם מוקטן)

- האם תוכל לספר לנו מעט על הפסל החדש ?

״זהו פסל המפוסל בדקה ה-99״, אומר זאב ומתכוון למחלה אשר איתה הוא מתמודד בימים אלו, ״הפסל מראה ציפור עשויה מצינורות נירוסטה ועולה מערמת גרוטאות, המסמלות את שכבות חיינו. אני לא אוהב לתת שמות לפסלים. לרוב השם מפוצץ יותר מהפסל, אבל לפסל הזה קראתי 'תקומה'. הוא נולד לפני כשנתיים כשעוד הייתי בריא, צעיר, יפה וגבוה, עשיתי דברים שמחים ורציתי שהכל יהיה גדול ויפה ושמח״, הוא מתלוצץ.

"יש בחיים שלי הרבה נפילות והרבה תקומות", הוא מסביר את הרקע לשמו של הפסל החדש, "אני לא נופל כל כך מהר. אני מנסה. באחת מאותן התקומות, או הנפילות, נולד הרעיון לפסל. הרי הרעיון מגיע תוך שניה. הביצוע, זה כבר דם, יזע ודמעות״. על הביצוע, כמו גם בפסל של דון קישוט, אמון המסגר בועז אזולאי, חברו של עודד ז"ל. הפסל המוגמר יתנשא לגובה של 6 מטרים. הוועד המקומי מממן את עלות הביצוע של הפסל בהיקף של 80 אלף שקל.

את עבודתו של זאב מלווים סגן ראש המועצה האזורית מטה יהודה, שלומי מגנזי, ומנכ"לית הוועד המקומי, לירז ארז. ״את זאב ורחל אנו מכירים שנים רבות", הם מספרים, "לאחרונה יש לנו הזדמנויות למפגשים תכופים יותר. זמננו יחד תמיד מלא חוש הומור, אירוניה ודמעות של התרגשות. איזה מזל נפל בחלקנו שאדם כמו זאב מקשט את המרחב הציבורי שלנו הן בפסליו והן באישיותו. מקווים אנו שלפסל הציפור יתווספו עם השנים עוד יצירות רבות של זאב, ולזאב עוד שנות בריאות ופעילות רבות".

יו"ר ועד צור הדסה, דלית רוסו: "לא פחות משאדם הוא תבנית נוף מולדתו, כך הנוף מעוצב על ידי האדם. במקרה של זאב זה נכון תרתי משמע וצור הדסה זכתה להיות מעוצבת, בין היתר גם על ידי אדם מוכשר כמוהו. פסליו של זאב מקשטים מקומות שונים בארץ ולשמחתינו, צור הדסה נמנית על הרשימה".

בוועד המקומי מבקשים לאחל לזאב בריאות טובה ורפואה שלמה והוא מנגד מאחל לצור הדסה לשגשג ולפרוח לעוד שנים רבות.

(הכתבה באדיבות ועד צור הדסה)

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?