דלג לתוכן העמוד
יום רביעי, 18 בספטמבר 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

שירת חייה של אמא שלי

עד אחרית ימיה נאחזה אמי ז"ל בחיים. בבית החולים אמרה לרופא: "דוקטור, אני לא רוצה להיפרד מהפרחים שלי". לפני שבועיים נפרדה מאיתנו. מלים לזכרה

אמי סעידה ז"ל מציגה את כתנות הפסים של תאומיה הרצל ובלפור חקק. 2011

"החיים יפים, למי שמבין אותם", נהגה לומר אמא בערבית, בהשראת שירו של פאריד אל אטרש, זמר מצרי דרוזי שכה העריצה.

חייה של אמא סעידה היו מסכת ארוכה, שמשבצת אותה בהיסטוריה כדמות מיתולוגית וגם כדמות טרגית, אם יודעים את סיפור חייה ואת הפרעות בעירק כתחנה מכוננת של חייה (כפי שיסופר להלן). אך בעיני צאצאיה הייתה דמות מעוררת השראה והערצה. היא נפטרה ביום שני י"ב בכסלו תשע'ז, וסמוך ליום השבעה אני כותב עליה ועל היותה אשת סגולה. את ההספד בהר המנוחות גבעת שאול, הר תמיר, בירושלים, פתחתי בשיר שכתבתי עליה "שמש" , שנכלל בספר שיריי "משורר של חצות", 2010:

 

כשעברה אמא ברחובות עטופה אור / פנו אליה העצים וענפיהם לעברה. / עיניה הפיקו חום לכל העולם סביב / והעשבים תחת רגליה אמרו שירה.

ובשעות הבוקר המוקדמות / ראיתיה תולה הכביסה מן החלון / עוד הייתי עטוף בחלומות / והייתי שומע קולה רוטט: / "השמש, בני, תמיד נמצאת / בצד שלנו".

ומאז השמש אתי בכל עת.

 

עד אחרית ימיה נאחזה בחיים. בבית החולים אמרה לנו כל הזמן "אני רוצה להישאר אתכם, אני לא רוצה ללכת". וכשהרופא ניגש לומר דברי סיכום עם צאתה מבית חולים באוגוסט 2016 היא אמרה לרופא "דוקטור, אני רוצה להגיד לך משהו". כשהוא קרב אליה, אמרה לו: "דוקטור, אני לא רוצה להיפרד מהפרחים שלי".

היה לה חוש הומור מיוחד, וכל 1 באפריל ניסתה את המתיחה השנתית שלה על בני המשפחה. ולא פעם כשהתקשרתי אליה, הייתה שומעת את קולי, ולא ידעה לפי הקול אם זה אני או אחי התאום הרצל. היא שאלה: מי מדבר? עניתי "בלפור". היא הייתה מגיבה: "זה בלפור חקק מישראל?" וכמובן זה היה בעקבות חידון תנ"ך עולמי לנוער שבו זכיתי במקום הראשון כשהייתי נער בן 17. הקריין עמיקם גורביץ היה אומר בקולו העמוק "והשאלה הבאה לבלפור חקק מישראל". .. היא זכרה זאת, ועבורה זה היה צירוף משעשע.

 

אסון ותמורה

 

כשהייתה נערה בת 16 חוותה את האסון של חייה: פרצו פרעות בבגדד בחג שבועות תש"א (יוני 1941), שבו נרצחו שני אחיה הבכורים, נורי ואברהם חבשה הי"ד, שהיו בני 20 ו-22 ולמדו כסטודנטים באוניברסיטה של בגדד.

היא נשלחה כנציגת המשפחה לזהות גופות בתחנות המשטרה ובבתי החולים וראתה מאות גוויות, לדבריה. היה שבר כבד במשפחה, ואביה של אמא, סבא יצחק, היה על סף אובדן אמונה וסרב ללכת לתפילה בבית הכנסת מרוב כאב. הוא אמר שכל יום כיפור אמר בבכי את התפילה "ויהי אחרי מות שני בני אהרון", כי נאמר לו שכך לעולם לא יחווה מות שני בנים ביום אחד, אך הגורל הכה בו.

המשפחה חיתנה את אמי בגיל צעיר, כדי להכניס שמחה למשפחה. כאשר נולדו לה שני תאומים שבע שנים בדיוק אחרי הפרעות (1948-1941), ראו בכך סימן של פיצוי: "שניים תמורת שניים". נולדנו אחי התאום הרצל ואני כתאומים, ורווח סביב לידתנו מיתוס של פיצוי ותמורה. גם הסבא (אבי הבנים שנרצחו) ראה בכך צידוק הדין. נתפרו לנו כתנות פסים מיוחדות על ידי אמא, וגם בסיוע סבתא תופחה (אמה של אמי).

זה היה אירוע מכונן של חייה, ובעקבות ההתוודעות שלנו לסיפור זה ולקשר בין לידתנו ובין הפרעות והרצח של אחיה של אמא, זה הפך לנושא מעורר השראה לכתיבת שירים רבים. בספר שיריי "רשות לתיקון עולם" (2016), בפואמה "חתונת דמים", אני מתאר את חתונת הוריי, שבה משתתפים כל המתים בפרעות. אחיה הנרצחים של אמא (הכלה) מחזיקים את עמודי החופה שלה, ואנו כתאומים שעומדים להיוולד עוד שבע שנים מחזיקים את שובל שמלתה.

 

התרת נדרים

 

במשך שנים אמי סעידה ז"ל הופיעה באירועי ספרות ברחבי הארץ לצדנו, סיפרה את סיפור חייה והציגה את כתנות הפסים שנתפרו לנו בלידתנו. סופרים ומשוררים נחשפו לדמותה המיוחדת, וגם הופיעה בכפרי ילדים שם קיימנו בהתנדבות סדנאות ספרות לילדים אלה, ממשפחות הרוסות.

בהיותה בבית חולים חששה שאולי המחלה והכאבים נגרמו לה כיוון שלא השתתפה כמדי שנה בהתרת נדרים בתפילת מנחה של ערב יום כיפור. הבטחנו לה שנקיים עבורה בעצמנו טקס זה. הגענו לבית חולים עם "מחזור ליום כיפור" וצרפנו לטקס ההתרה אדם שהיה שם בבית חולים, כי חייב להיות בית דין של שלושה להתיר נדר. הרצל, אני ואדם עובר אורח שנכח שם קיימנו עבורה בית דין להתרת נדריה.

סיימנו את הטקס על פי הנוסח המקובל: "(הנדרים) כולם מותריך לך, כלם שרויים לך, כולם מחולים לך. כשם שאנחנו מתירים בבית דין של מטה, כך יהיו מותרים בבית דין של מעלה". והיא נרגעה לאחר טקס ההתרה.

את ההספד בבית העלמין סיימתי בשיר חדש שכתבתי שעתיים לאחר מותה. השיר נקרא "אוהלך, אמא":

 

כל פעם שאורה היה נובע / קיבלנו את פניה. / בכל מקום שהלכה אמא על האדמה / אוהל נסע עמה / וענן תלוי מעל האוהל הצחור. / הייתה מסיעה אלינו את הענן / לכל בניה ובנותיה וענפיה / שייתן על ראשינו חופת אור.

ואנו היינו אומרים לה ברכה / גם צמא וכמיהה גדולה: / עננך, אמא, בכל מקום הולך / יש שכר לאוהלך.

פנייך, אמא, נקבלה / משפחה גדולה.

 

בלפור חקק

balfourh@gmail.com

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?