אישית לוחצת - המועצות האזוריות צריכות לשנות דיסקט בנושא אבטחת היישובים
יעברו שנים ועוד מבחנים כדי שניתן יהיה לשקם את חוסר האמון בפוליטיקאים ובמשרדי הממשלה. עד אז, נותרו הרשויות המקומיות כגורם המשמעותי ביותר שמשפיע על איכות החיים של תושביהם.
שומר בכניסה ליישוב נטף (צילום: בקיצור)
ככל שעוברים הימים מהתקפת הדמים על יישובי עוטף עזה, התקפה שהפתיעה את צה"ל והדהימה את הכוח המצומצם והמנומנם שנותר על גבול עזה, כך הולכת ומתבהרת התמונה הקשה על השירות הציבורי בכללותו.
אפשר לומר שהנמנום וההדחקה לא היו רק נחלת אמ"ן, השב"כ, פיקוד הדרום ואוגדת עזה, אלא הם נחלת כל השירות הציבורי כולו. הקריסה של הקונספציה הביטחונית הציפה באופן הברור ביותר את קריסת השירות הציבורי – ממשלת ישראל אינה מתפקדת, משרדי הממשלה נמצאים בהלם ואינם ממלאים את תפקידם ותושבי ישראל נותרו לבדם, הם ו"אחים לנשק".
לא זה המקום לעסוק באופן שבו התגבשה הקונספציה הביטחונית. יש לה שותפים רבים ובראשם ראש הממשלה הנוכחי, אשר טיפח את מושג ה"הרתעה". אבל בהחלט יש לעסוק במשבר החמור בשירות הציבורי אשר מוביל את כל מי שעיניו בראשו לחוסר אמון במשרדי הממשלה ולשאלה הגדולה: לשם מה אנו מחזיקים את משרדי הממשלה ?
קריסת השירות הציבורי היא לא רק נחלת הממשלה הנוכחית אבל היא תרמה לכך רבות. ממשלה זו הביאה לשיאים שלא הכרנו בעבר את המינויים פוליטיים המגמתיים והלא-ענייניים, חגיגת הג'ובים.
שרי הממשלה הנוכחית חגגו מכל בימה והכריזו בשמחה מכל מיקרופון על כך שגמור ומנוי איתם למנות לתפקידים הבכירים ביותר בשירות הציבורי את אנשי שלומם, חבריהם וידידיהם, שעיקר תפקידם הוא להמשיך ולמנות את פעילי המפלגה לתפקידים במשרדים ובחברות הממשלתיות. בעצם ימי המלחמה לא הכחיש מנכ"ל משרד ראש הממשלה את הטענות שעיקר תפקידו הוא מינויים פוליטיים. הוא עשה זאת בעבר ברשות הדואר – וכולנו יודעים מה התוצאות.
העובדה שממשלת ישראל בראשותו של נתניהו הקריסה את השירות הציבורי והפכה את המינויים הפוליטיים לעיקר משימתה, כשהיא בזה לערכים מקצועיים ומבטלת את הערך של הממלכתיות, צריכה להיות נושא אותו ילמדו בשיעורי ההיסטוריה של מדינת ישראל. כך גם ילמדו בבתי הספר כיצד קרה שכאשר עם ישראל נלחם על חייו, פשוטו כמשמעו, ועשרות אלפי אזרחים נמלטים מיישוביהם החרבים והמופגזים באלפי רקטות, היו משרדי הממשלה משותקים וחיילי צה"ל נאלצו להסתייע בתרומות של ציוד לחימה חיוני ובהסעות התנדבותיות.
האופן שבו הוזנחו לנפשם יישובי עוטף עזה מעורר צמרמורת. יישובים שהיו צמודי גדר לארגון טרור רצחני, שחרט על דגלו את השמדת ישראל והגדיר יהודים במונחים איסלמו-נאציים, גילו שאננות מדהימה ביחס לאפשרות של פשיטה אל תוך יישוביהם. כל זאת כאשר בכירים במערכת הבטחון כדוגמת האלוף יצחק בריק חזרו והתריעו כי האפשרות הזו קיימת וכי ארגוני הטרור מתכוננים ומתאמנים אליה בשקדנות מעוררת פלצות.
מקורה של השאננות הזו הוא בממשלת ישראל, שהתבררה כמי שנשלטת על ידי פוליטיקאים אנוכיים שעסוקים אך ורק בעצמם, ואילו הצבא התברר כמי שמעוניין לרצות את הפוליטיקאים ולהגיד להם את מה שהם אוהבים לשמוע.
יעברו שנים ועוד מבחנים כדי שניתן יהיה לשקם את חוסר האמון בפוליטיקאים ובמשרדי הממשלה. עד אז, נותרו הרשויות המקומיות כגורם המשמעותי ביותר שמשפיע על איכות החיים של תושביהם. מבין הרשויות המקומיות אני מבקש להתייחס בעיקר למועצות האזוריות.
על המועצות האזוריות להיכנס בכל הכוח לנושא אבטחת היישוב הכפרי ובמיוחד היישוב הכפרי צמוד הגדר. זה מתחיל בהקמת צוותי חירום בהיקף של עשרות תושבים, המתבססים על תושבי היישוב שאינם משרתים במילואים, באימון שלהם להתמודד עם אירועים שונים ובהם: אירועים ביטחוניים, שריפות, רעידות אדמה וכיו"ב.
המתנדבים לצוותי החירום ביישובים צריכים לקבל סדרות אימונים מכל גופי החירום הקיימים: אירועים ביטחוניים מול מג"ב, אירועי שריפות מול כב"ה, אירועי רעידות אדמה מול פקע"ר, ואירועים רפואיים מול מד"א. בנוסף הם צריכים לקבל אימונים בהפעלת נשק, בהפעלת רחפנים ובניהול מערך בט"ש יישובי.
יש להוציא מהלכסיקון את המונח של מתנדבים ללא תמורה. על המתנדבים לצוות הצח"י להיות מתוגמלים עבור התנדבותם: הן באופן שוטף (למשל בהנחות על הארנונה או בתגמול חודשי עבור חברותם בצוות הצח"י) והן עבור האימונים שהם עוברים – בדיוק כמו שחיילי מילואים מתוגמלים עבור ימי המילואים שלהם.
הציוד והנשק של צוות הצח"י יהיו מרוכזים במחסן ייעודי, עליו יופקד איש מקצוע בשכר מלא, והוא זה שיהיה אחראי במידה והציוד הזה ייעלם.
מי שצריך לפקח על האימונים של צוותי הצח"י זו המועצה האזורית והיא יכולה לעשות זאת באמצעות מחלקת הבטחון שלה, אשר תישא באחריות לכשירות של צוותי הצח"י, על איכות הציוד שלהם, ועל אופן הפעולה שלהם בשעת חירום.
התקציב לכל הפעילות הזו צריך להגיע ישירות ממשרדי הממשלה. לא יעלה על הדעת שהרשות המקומית תישא בעלויות הללו מתקציבה השוטף. מכאן עולה שינוי חשוב בפרדיגמה הנוהגת כיום בישראל. שוב לא יהיה מצב שבו השלטון המרכזי יטיל על השלטון המקומי חבויות שונות (חינוך / רווחה / ביטחון) בלא להקצות לו משאבים מתאימים. זה המצב כיום ואסור להתיר למצב כזה להימשך.
על השלטון המקומי כולו להתייצב בעוז מול משרדי הממשלה ולומר את האמת: משרדי הממשלה הם משרדים כושלים, עמוסים בביורוקרטיה מיותרת, עמוסים בשיקולים פוליטיים ולא ענייניים, עמוסים בריב סמכויות בין שרים ומנכ"לים, וכל זאת גורם לשיתוק שפוגע קשות בצרכים של הציבור. ולכן, אין למשרדי הממשלה זכות להשאיר את התקציבים שלהם בידיהם – אלא עליהם לחלק את התקציבים האלה לרשויות המקומיות כדי שאלו יפעלו במקומם. ובמיוחד בכל הקשור לאבטחת היישובים צמוד הגדר.
יובל רובין
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?