בין אטימות הלב למסירות נפש
בשנים שאינן מעוברות קוראים את פרשות 'תזריע' ו-'מצורע' בזו אחר זו באותה השבת. פרשת 'תזריע' פותחת בהתייחסות לאישה יולדת, אולם כל שאר הפסוקים עוסקים בסוגי הצרעת השונים ובדיניו של המצורע. הפרשה שלאחריה, כשמה, עוסקת בתהליך הטהרה ובדינים הנוגעים לדרכי הרפואה והכפרה של המצורע.ת. על פניו שתי הפרשות עוסקות בגוף האדם, אולם בקריאה מעמיקה נראה כי הפרשות עוסקות בחיבור שבין גוף לנפש, בין הגשמי לרוחני, בין המעשה בפועל להשפעה הרוחנית, בין הפיזי למטאפיזי. גוף האדם משמש כמורה דרך אשר באמצעותו ניתן להבין מה הם הגורמים הנפשיים והתודעתיים אשר מסבים נזק לאדם ועל כן יש להיות מודע אליהם, לתקנם ולרפאם.
פרשות 'תזריע' ו'מצורע' עוסקות בטומאה ובטהרה ומהוות מעין מערכת כללים והוראות להתמודדות במצבים שונים של טומאה, המובאים כמקבץ הדינים הגדול בתחומים אלו בכל ספר התורה. המצוות הקשורות לטומאה ולטהרה נראות ממבט ראשון תמוהות ולא רלוונטיות, אולם בחינתן מנקודת מבט רחבה יותר, כפי שמציע ספר 'ויקרא' בכללותו, מאפשרת התייחסות אישית ועכשווית. רש"י מבאר כי טומאה היא מלשון אטימות; על פי היהדות טומאה היא מצב תודעתי של אטימות רוחנית שאינה מאפשרת חיבור בין הנברא לבוראו. אטימות לפי פירושה המילולי היא קהות ריגשית, נוקשות וסגירות - ועל כן ניתן להסיק כי מצב תודעתי זה מקשה גם על החיבור הריגשי בין האדם לעצמו ובין האדם לזולתו.
בתחילת פרשת 'תזריע' ישנה התייחסות להיטהרותה של היולדת לאחר הלידה, "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ"... (יב, ב). בין הפסוקים העוסקים בכך מופיע הפסוק "וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (יב,ג) - על פניו לא ברור הקשר בין ברית המילה לדיני טומאה וטהרה. הסיפרה שמונה ביהדות מסמלת את העל טבעי, את מה שמעבר לשכל האנושי, מעל ההיגיון, ההרגלים וההבניות, ומכאן ניתן להסיק כי ברית המילה באה להעיד על קשר מטא פיזי, חיבור בין הגשמי לרוחני. מצוות המילה מופיעה כבר בספר 'בראשית: "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם... וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר—לְדֹרֹתֵיכֶם" (בראשית, י-יב). מעבר להיותה של ברית המילה תזכורת לקשר התמידי ולחיבור העמוק ביננו ובין בורא עולם, הסרת העורלה מסמלת גם את הסרת מעטה הנוקשות ואטימות הלב בהיבט הרוחני. על פי הקבלה לכל דבר בעולם יש מעין קליפה חיצונית, המכונה בספר הזוהר גם עורלה, אשר מסתירה את פנימיותו של הדבר. המשימה שלנו היא להתגבר על הקליפות, משמע להסיר את העורלה, על מנת לגלות את החלק העמוק והמהותי שבדבר, כפי שמצוין בפסוק "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם" (דברים,י,טז). עורלת התינוק היא הקליפה הראשונית שיש להסירה, והסרתה במובן הפיזי היא שמאפשרת לאדם להתחיל את מסע חייו לגילוי כוחות הנפש הטמונים בו. העורלה מסמלת את אטימות הלב (מלשון טומאה), אשר באה לידי ביטוי בנוקשות, קהות חושים, וברגשות שליליים כמו שינאה, כעס, קנאה, עצבות, גאוותנות אשר לא מאפשרים חיבור בין אדם לבוראו, בין האדם לעצמו ובין האדם לזולתו - ועל כך מבקש דוד המלך: "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים" (תהילים נא, יב). יש המציינים כי המילים תינוק ותיקון מכילות את אותן האותיות על מנת לחדד נקודה זו.
לידה היא בריאה, יצירת חיים, מעשה פיזי - ביולוגי ופעולה רוחנית בו זמנית, ועל כך אומרת הגמרא: "שלושה שותפים באדם: הקב"ה, אביו ואמו". ברית המילה היא צעד נוסף של שותפות האדם בבריאה; על פי תפיסת היהדות האדם לא שלם עד שהוריו מלים אותו ומסיימים את מלאכת הבריאה, כלומר ההורים הם שותפים פעילים במעשיו של הבורא. על כך נאמר "אשר ברא אלוקים לעשות" – המסר הוא שבחיינו כאן עלינו להמשיך את מלאכת הבריאה ולעשות למען תיקונה במסירות נפש.
הצרעת, על פי ספר 'ויקרא' היא מחלה שסימניה פיזיים, אך מקורותיה ותיקונה הינו רוחני. בהיבט הפיזי סימני הצרעת הם "כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי, וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן" (יג,טז) - הצבע הלבן בהיבט הסימבולי מראה כי בגופו של המצורע סימנים של חדלות, של חוסר חיים. בהתבוננות מעמיקה עולה גם כן כי על חולה הצרעת ועל קרובי המשפחה של אדם שמת חלים דינים זהים; כגון פרימת הבגדים, פריעת שער הראש ועטיית שפם וזקן- נראה על פי הכתוב שחולה הצרעת נדרש לנהוג על עצמו מנהגי אבלות, אולי כדי להבהיר כי בנסיבות מסוימות אדם בחייו חשוב למת. מעבר לשלושת סימני האבלות הזהים ישנו הבדל אחד – חולי הצרעת נדרשים לצאת אל מחוץ לשלושת המחנות (כהונה, לוויה וישראל) ולשבת בבדידות, כיוון שעליהם לעשות חשבון נפש. לפי חז"ל, הצרעת היא חולי הנובע מפגיעה של אדם בזולתו באמצעות מילים ומחשבות רעות, וכבר נאמר "המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים". טומאה הינה מצב תודעתי הדורש תיקון ושינוי, ומחלת הצרעת מסמלת תפיסה זו. ריפוי הצרעת הינו טקס רוחני אשר נעשה על ידי הכהן הגדול ולא על ידי רופא, על מנת להבהיר כי יש מקום לשינוי, מחילה ולתיקון בכל עת.
פרשת 'אחרי מות' מבהירה כי שתי הפרשות הנ"ל נאמרו זמן קצר לאחר מות בני אהרון "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" (טז, א). אנו עומדים לפני יום הזיכרון, יום בו אנו מבכים את בנינו ובנותינו, על לכתם טרם עת, בחרפם נפשם למען העם והארץ. דווקא בעת הזו שבה מבכים על הבנים, הכתוב מבהיר כי יש להימנע מפגיעה באחר בכל דרך ומעביר מסר כי כוחנו באחדותינו, בעשיה משותפת ומסירות נפש.
שבת שלום וחג שמח,
המדור מוקדש לזכרו של אבי אלי קדושאי ז"ל
שרונה קדושאי בר-נס
M.A יעוץ חינוכי, MBA מינהל עסקים
יעוץ וליווי מנהלים, מנחה לפיתוח מקצועי, הדרכת הורים
"רימון" מרכז מומחים לטיפול
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?