בית נקופה: ועד האגודה תבע 2.5 מליון שקל מהעזבון של היו"ר שמוליק שמש ז"ל

שמוליק שמש ז"ל, היה פעיל הציבור הבולט ביותר במושב בית נקופה במשך עשרות שנים וזכה לכינוי "הנשיא" במליאת המועצה. ביה"מש דחה את התביעה תוך ביקורת חריפה על האגודה

את האירוע הזה היה שמוליק שמש ז"ל רוצה למחוק מספרי ההיסטוריה: ועד האגודה החקלאית של מושב בית נקופה תבע ממנו 2.5 מליון שקל, בטענה כי עקב רשלנותו נוצר חוב כלפי יזם שאיתו נקשר המושב בעסקת מקרקעין. בשבוע שעבר פסק בית המשפט כי יש לדחות את התביעה וקבע כי ועד האגודה השתהה והתעכב בהגשת התביעה בלא כל סיבה, ורמז לכך שהעיכוב נבע מהרצון של ועד האגודה להימנע מעדותו של שמש בבית המשפט.

שמוליק שמש, פעיל ציבור ותיק במטה יהודה, היה יו”ר ועד מושב בית נקופה ונציג המושב במליאת המועצה במשך עשרות שנים. הוא נודע כאיש סודו של ראש המועצה האזורית לשעבר, מאירק'ה ויזל, ומעורבותו בקבלת ההחלטות בהנהלת המועצה זיכתה אותו בכינוי “נשיא המועצה”.

שמש הגיע למושב בית נקופה באמצע שנות ה-70 ומיד השתלב בפעילות הציבורית במושב. הוא היה ידוע כמי שמושך בחוטים של החלטות הנהלת המועצה בתקופתו וכמי שראש המועצה מתייעץ איתו לפני קבלת החלטות חשובות. הוא נודע כמי שמעורב בעסקאות מקרקעין שונות הן כמשקיע פרטי והן כיו”ר ועד האגודה של בית נקופה וכחבר פעיל ויוזם בהנהלות של האגודות השיתופיות השונות ובראשן מפעל התערובת “תדמיר”.

שמש פרש מהתפקיד ב-2009, יחד עם ראש המועצה מאירק'ה ויזל, ונאום הפרידה שלו במליאת המועצה שנבחרה זכה לתשואות רמות. הוא הלך לעולמו לפני כשנתיים, באוקטובר 2013 בגיל 82, והותיר אחריו אשה - יבניאלה, ובת.

“כיו”ר הוועד ניהלת ביד רמה את המושב במשך עשרות שנים” ספד לו אז מחליפו במליאת המועצה, עו”ד זוהר שדה, “השקעת ימים כלילות מזמנך ומרצך בפיתוח המושב וכן בפעילות ציבורית במועצה האזורית מטה יהודה. ולא בכדי, נבחרת כנשיא המועצה מבלי שביקשת תואר זה, והכל כהוקרה על תרומתך רבת השנים”. אולם מסתבר כי לא כל חברי מושב בית נקופה הוקירו את פעילותו של שמש ז”ל.

הזדמנות עסקית

מפסק הדין שהתקבל בשבוע שעבר בבית המשפט המחוזי בירושלים, עולה כי בשנת 1995 קיבלה מועצת מקרקעי ישראל החלטות בנוגע לשינוי ייעוד של קרקעות חקלאיות במושבים. על רקע החלטות אלה החליטה האגודה השיתופית של מושב בית נקופה בראשותו של שמוליק שמש ז”ל, להתקשר עם חברת ייזום מתוך תקווה להביא לשינוי הייעוד של קרקעותיה ולפיתוחן.

לאחר בחינת כמה הצעות הוחלט להתקשר עם חברה בשם “שיאמ – יזום בניה ופיתוח בע”מ”, שאחד מבעליה הוא עודד מגידו, תושב נטף ומי שהיה בעבר נציג נטף במליאת המועצה.

במסגרת ההסכם שנחתם בין האגודה לשיאמ ביום 30.10.1996, וקיבל תוקף באסיפה הכללית של האגודה ביום 19.3.1997, נקבע כי שיאמ תשקיע בפרויקט סך של עד מליון דולר בתוספת מע”מ, כאשר מחצית מסכום זה תועבר לאגודה בסמוך לחתימת ההסכם ומחצית נוספת היתה אמורה להיות מועברת בשלב מאוחר יותר. הוסכם כי הסכום שתעביר שיאמ לאגודה יהפוך למענק אם המינהל לא יאשר את תחולת החלטותיו על מקרקעי האגודה.

ביום 3.4.1997 פנו מספר חברי אגודה מבית נקופה לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול האישור של האסיפה הכללית שנתן תוקף להסכם עם שיאמ. בשעה שתובענה זו היתה תלויה ועומדת לפני בית המשפט, הגיע המועד בו היה על שיאמ להעביר לידי האגודה סך נוסף של חצי מליון דולר בצירוף מע”מ. בשל התובענה שהוגשה לבית המשפט והאפשרות שהחלטת האסיפה הכללית וההסכם יבוטלו סירבה שיאמ להעביר את הסכום לידי האגודה.

האגודה, בראשותו של שמש, באה בדברים עם שיאמ בניסיון לשכנעה להעמיד הלוואה לאגודה עד שתינתן החלטה בעתירה שהוגשה לבית המשפט, אך הדבר לא עלה בידה. בשלב זה הציע עודד מגידו, אחד מבעלי המניות בשיאמ, להעמיד סכום כספי לטובת האגודה, על רקע החשש שאם לא יעשה כן תרד ההשקעה כולה לטמיון. ההצעה התקבלה ומגידו העביר ביום 23.12.1997 סכום של 1,014,390 שקל לידי האגודה, באמצעות החברה שבבעלותו, היא חברת ע. מגידו מיזמים בע”מ.

הלוואה או מענק

לימים התעוררה מחלוקת בין ועד האגודה בבית נקופה לבין מגידו בנוגע לשאלה מה טיב הסכום שהעמיד מגידו לטובת האגודה. בבית נקופה טענו כי מדובר במענק שניתן כחלק בלתי נפרד מההסכם שבין האגודה לשיאמ, אך מגידו טען מנגד כי מדובר בהלוואה שניתנה לאגודה שלא חלים עליה הכללים של ההסכם מול שיאמ. לאחר שהמחלוקת בין הצדדים לא הגיעה לכלל הסכמה הגיש מגידו תביעה נגד האגודה בשנת 2004.

הדיון בתביעה התמשך שנים ארוכות עקב ניהול מגעים ממושכים בין הצדדים בניסיונות שונים להגיע להבנות. באותן שנים המשיך שמש לעמוד בראש ועד האגודה בבית נקופה, אך למרות זאת הצדדים לא הגיעו לכלל הבנה וההליך המשפטי נמשך.

כאמור, בשנת 2009 פרש שמש מפעילותו הציבורית וזאת בעוד הדיון בבית המשפט ממשיך. במהלך ההליכים המשפטיים הורע עד מאוד מצבו הבריאותי של שמש. במהלך דצמבר 2011 הודיעה האגודה לבית המשפט כי מר שמש “לא מסוגל כיום להצהיר, לאחר שהוא עבר מספר אירועים מוחיים” ומאחר והוא סובל מבעיות רפואיות שונות.

בית המשפט שדן בתביעה קבע כי הסכום שניתן לאגודה על ידי מגידו הוא הלוואה וזאת בהתבסס על מספר עובדות ובהן: קבלה מיום 23.12.97 שנחתמה על ידי שמש ובה נאמר “מאשרים קבלת סך 1,014,390 ₪ כהלוואה מחברת מגידו מיזמים בע”מ על חשבון תשלומים המגיעים לאגודת בית נקופה מחברת שיאמ...”. השני, הרישום בשובר הכנסה שהנפיק המושב ביום 24.12.97 ובו נרשם כי מדובר בהלוואה שנתקבלה מחברת מגידו בע”מ. השלישי, העובדה שהאגודה לא הוציאה חשבונית מס כחוק, ומכאן המסקנה שלא מדובר במענק שהתקבל שכן אין להניח שהאגודה לא דיווחה על הכנסותיה. הרביעי, העובדה כי גם לאחר קבלת ההלוואה פנתה האגודה לשיאמ בדרישה לתשלום מלוא המחצית השניה של התשלום החוזי, באופן שמעיד על כך שהאגודה לא ראתה בסכום שקיבלה ממגידו כתשלום על חשבון ההסכם עם שיאמ. החמישי, טיוטת הסכם פשרה שנכתבה על ידי ב”כ האגודה בשנת 2000 וממנה עולה כי הסכום שהתקבל ממגידו היה בגדר הלוואה. עוד קבע בית המשפט כי לאגודה היה אינטרס ברור לקבל את ההלוואה, שאם לא כן היה עליה לפנות לחבריה בבקשה לשאת בתשלום.

בפסק הדין, שניתן ביום 16.5.13, חייב שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, כרמי מוסק, את האגודה לשלם למגידו את סכום ההלוואה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית והעמיד אותו על 2,415,000 שקל. בבית נקופה התרעמו על פסק הדין וביקשו למצוא מוצא מהסבך שאליו נקלעו.

רשלנות או חמדנות

לפני כשנה החליטו בבית נקופה לתבוע את עזבונו של שמוליק שמש ז”ל וזאת בטענה, כי חויבו להחזיר למגידו את סכום ההלוואה בעקבות התנהלותו הלא תקינה. האגודה טענה כי שמש היה “יושב-ראש האגודה “הכל יכול” במשך כ-20 שנה והוא שקיבל בפועל, ועל דעת עצמו, את ההחלטות הנוגעות לקבלת ההלוואה”.

עוד נטען בכתב התביעה כי “בין המנוח לבין מר מגידו שררו יחסים אישיים, וכי המסמכים מכוחם הסיק בית המשפט בהליך הקודם כי מדובר בהלוואה נכתבו על ידי המנוח”. האגודה הוסיפה וטענה כי. “ההחלטה לקבל הלוואה ממגידו לא היתה בסמכותו של המנוח, והיה צורך בקבלת החלטה של מוסדות האגודה בעניין זה”.

האגודה החקלאית הודתה בכתב התביעה כי שמש אחז “בסברה אחרת. סברה השונה לחלוטין מעמדתה של התובעת” ולפיה ניתן הכסף כהלוואה, ולכן טענה כי הוא פעל “שלא כדין, בלי הרשאה ובחריגה מוחלטת מסמכותו...תוך שהוא פועל ברשלנות ומפר את חובת הזהירות שהוא חב לאגודה מעצם תפקידו”.

האגודה טענה בכתב התביעה כי שמש הפר את החובות המוטלות עליו מכח החוק והתקנון וגרם לה לנזק. לפיכך, ביקשה האגודה כי בית המשפט יורה לחייב את עזבונו של שמש במלוא הסכום בו חויבה לשלם למגידו.

מאוחר יותר, קבע בית המשפט, שלא ניתן היה להגיש את התביעה כנגד העזבון מהטעם שעזבון אינו מהווה אישיות משפטית. בעקבות ההחלטה החליטה האגודה להפנות את כתב התביעה לאלמנתו של שמש, יבניאלה, שעל פי טענת האגודה היא היורשת היחידה של המנוח.

התכחשות לעובדות

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, רן וינוגרד, קבע בפסק הדין שניתן בשבוע שעבר, כי העובדה לפיה האגודה החקלאית נמנעה לאורך כל השנים לדווח על הסכום שהעבירה לה מגידו כ”הכנסה” יש בה כשלעצמה כדי להעיד על כך שהסכום לא היה בגדר מענק. הוא הדגיש כי לאור “דרישת האגודה לשיאמ לקבלת המחצית השניה של המענק, ללא זקיפת הסכום ששילמה מגידו על חשבון המענק, יחד עם עובדת ניהול המו”מ בשנת 2000 בנסיון להשגת פשרה מתוך הבנה כי מדובר בהלוואה, קשה להלום כיום את הטענות שבכתב התביעה...תוך התכחשות של האגודה למעשים שנעשו על ידיה בהקשר זה במרוצת השנים”.

בכתב ההגנה שהוגש על ידי אלמנתו של שמש נטען כי אין כל ממש בתביעה לגוף העניין, שכן ההחלטה לקבל הלוואה ממגידו התקבלה על דעת כל חברי ועד ההנהלה של האגודה. יחד עם זאת נטען בכתב ההגנה על שורה של פגמים מינהלתיים בהגשת התביעה במועד כה מאוחר ובהם: התיישנות, שיהוי, טענת “השתק”, וטענה שלא נגרם לאגודה כל נזק מכך שחוייבה להחזיר כספים שניתנו לה כהלוואה.

השופט וינוגרד מצא כי שורה של עובדות מצביעה על כך שהסכום שהעביר מגידו לבית נקופה נחשב כהלוואת גישור והדגיש את יחסי האמון שהתקיימו בין הצדדים בעת מתן ההלוואה.

השופט מתח ביקורת חריפה על האגודה השיתופית בית נקופה ועל החלטתה להגיש את התביעה וקבע כי “חוסר תום לב מטעם האגודה בניהול ההליכים”.

השופט מציין כי עולה חשש שהתביעה הוגשה לאחר פטירתו של שמש ז”ל וזאת מכיוון שהאגודה לא הייתה מעוניינת ש-”המנוח ימסור עדות שאינה נוחה לה במסגרת ההליכים הקודמים”. זו אינה בגדר פעולה בתום לב, מדגיש השופט בפסק דינו ומציין, “במהלך שנים ארוכות נמנעה האגודה מפעולה כלשהי כנגד המנוח, ואף מהעלאת טענה כלשהי כלפי המנוח, ניתן ללמוד על מצג ברור של זניחה וויתור על כל טענה כלפיו”.

השופט מדגיש בפסק הדין, “האגודה ידעה כבר בשלהי דצמבר 2011 לכל המאוחר כי מצבו של המנוח בכי רע, עד שאין באפשרותו למסור עדות בנוגע להתרחשויות שסבבו את קבלת ההלוואה בשנת 1997. על אף כל זאת המשיכה האגודה להשתהות, והגישה את התביעה כנגד עזבונו של המנוח כשנתיים לאחר פטירתו וכ-17 שנים לאחר האירועים שבבסיס התביעה. דרך התנהלות זו פגעה באופן אנוש ביכולת ההתגוננות של יורשת המנוח או עזבונו...בשל ההשתהות הבלתי סבירה בעליל של האגודה, נמנעה כמעט כל יכולת של התגוננות מצד יורשי המנוח”.

לאור זאת החליט השופט וינוגרד לדחות את התביעה על הסף, “הן מחמת התיישנות עילת התביעה והן מחמת השיהוי הרב בו היו נגועים מעשי התובעת” וקבע כי האגודה החקלאית בית נקופה תשא בהוצאות המשפט ובשכ”ט עורכי-דינה של יורשת המנוח בסכום כולל של 30,000 שקל.