עמק האלה פינת יפו

'יקב יפו' פועל מזה קרוב ל-15 שנים בעמק האלה, על אדמות מושב נווה מיכאל. לכל בעל יקב יש סיפור אישי כיצד התגלגל לעשיית יין וגם כאן, לבעלים יש סיפור מיוחד ומרתק

ימי הגשם האחרונים שטפו את שאריות האבק מהעצים והותירו את הכביש לעמק האלה נקי ומבריק. השמש שיצאה מהעננים חייכה והבליטה את הירוק העסיסי של העמק, שאדמתו שתתה בשקיקה את הטיפות הגדולות. כשאנחנו נכנסים לעמק נשקף מולנו הרכס הדרומי שעליו יושבים המושבים אדרת ונווה מיכאל, ועליו בולטים הכתמים המפוחמים שנותרו מהשריפה שהשתוללה כאן לפני כמה חודשים. הלב מתנחם בכך שהגשם שהגיע יהפוך אותם לירוקים בתוך זמן לא רב.

יום חורף שמשי, בתחילת דצמבר, פתיחה מצוינת לקראת הביקור שלנו באחד מהיקבים הפועלים בעמק האלה וסיבה נהדרת להתיישב מתחת לפרגולה קטנה וליהנות מטעימה של כוס יין.

למרות שמו התל אביבי, 'יקב יפו' פועל מזה קרוב ל-15 שנים בעמק האלה, על אדמות מושב נווה מיכאל (רוגלית). לכל בעל יקב יש סיפור אישי כיצד התגלגל לעשיית יין וגם כאן, לבעלים יש סיפור מיוחד ומרתק בדרכו שלו.

משה צלניקר היה צעיר ישראלי שאחרי שהשתחרר מהשירות הצבאי בשנות ה-70 ונסע לצרפת כדי ללמוד פיזיותרפיה. במהלך לימודיו הוא הכיר את אן, סטודנטית לפיזיותרפיה ובת למשפחה שורשית מאזור אלזס, על גבול צרפת-גרמניה. הרומן בין שני הצעירים הביא את משה לביקור היכרות בבית המשפחה, שם הוא הוקסם מהחיבור הבלתי אמצעי של מארחיו עם האדמה והטבע, ועולם היין נפרש לפניו, על התרבות העשירה והיינות הביתיים. “עד אז היין היחידי ששתיתי היה יין קידוש", הוא צוחק.

כמעט כמו יעקב אבינו, משה נשאר שבע שנים באלזס, בהן הקים משפחה עם אן. כשחיפשו את השלב הבא, הם החליטו לעלות לארץ. אחרי תקופה קצרה השניים הבינו שעתידם לא יהיה בתחום הפיזיותרפיה והחליטו להתמקד בייצור יין.

יקב עירוני

ההתחלה הייתה באולם קטן ששכרו בני הזוג באחת הסמטאות סמוך לנמל יפו וכך גם נקבע השם 'יקב יפו'. "היה לנו חלום לעשות יקב עירוני", נזכר משה צלניקר. הניסיון לייצר יין במבנה תעשייתי נתקל במסכת דרישות ביורוקרטיות מצד עיריית תל אביב ודחף אותם לחפש את המקום הבא.

מפגש עם הכורם הוותיק, איתי ברקאי ממושב נווה מיכאל, הביא את משה צלניקר לעמק האלה. הוא הסתכל סביבו, טעם את ענביי היין באזור, בחן את תעשיית היין המתפתחת במהירות במטה יהודה והחליט להעביר את פעילות היקב לכאן.

כיום פועל היקב במבנה חקלאי המצוי על אדמות נווה מיכאל, בצמוד לכרם יין ולמטעים, משקיף על שדות העמק הנפרשים הלאה עד לקיבוץ נתיב הל"ה, שם פועל היקב הגדול ביותר באזור, יקבי האלה.

את ענבי היין שלו צורך היקב כיום משטח בן כ-40 דונם כרמים, חלקם נטע בעצמו וחלקם כרמים שמגדלים עבורו חקלאים מנווה מיכאל. ענבים נוספים מגיעים מהכרמים של עמית ניר בנחל סנסן, חלקם מחוץ למטה יהודה ומכרמים נוספים.

יקב בישראל זה עסק טוב?

"מי שמגיע לייצור יין דרך המספרים של טבלת אקסל ימצא עסקים יותר טובים", אומר משה, “אנחנו עושים היום 50-60 אלף בקבוק. יש הרבה סיפוק וכיף, אבל את ההשקעה שעשיתי פה אני לא רואה איך אני מוציא. מצד שני, אני מתפרנס ומפרנס כמה משפחות”.

ההכרזה על אזור מטה יהודה כאזור יין בינלאומי תסייע לכם?

"ההכרזה על אזור יין היא תרומה חשובה. מאוד חשובה. האזוריות מוסיפה עוד מימד, עוד סמל מעניין. אזוריות בתחום היין היא עניין משמעותי ומי שקונה יין של הרי יהודה רוצה לדעת היכן צמחו הענבים ומאיפה היין מגיע”.

מה העתיד של תעשיית היין בישראל?

"בטעימה עיוורת תמיד היין הישראלי יוצא טוב. השוק הבינלאומי הוא השוק המאתגר ביותר והמבטיח ביותר. רוב היקבים בארץ עדיין מסתפקים רק בפנייה לשוק הכשר, אך השוק הבינלאומי הוא הפוטנציאל האמיתי. זה שוק ענק. היום ברור שהיין הישראלי חייב לצאת החוצה ולמכור בחוץ ומי שלא ימכור בחוץ יהיה לו קשה. במקביל צריך לפתח מרכזי מבקרים ביקבים עצמם, וזאת כדי להגדיל את היקף המכירות הישירות בחנות היין של היקב".

שילוב לא סטנדרטי

אל השיחה מצטרף הדור הבא – הבן, סטפאן, שלמד חקלאות בארץ והתמחה בייצור יין בבורגונדי שבצרפת ובאזור בורדו, וכיום הוא משמש כיינן של היקב. לבני הזוג צלניקר, המתגוררים באזור תל אביב, יש גם בת, שהיא "אוהבת לשתות יין אך הרבה פחות אוהבת לעסוק בייצורו”, מחייך משה.

"ההכרזה על אזור היין הרי יהודה היא צעד חשוב מאוד קדימה, יש עלייה ברמת הידע של רמת האנשים שמתעניינים ביין ואכפת להם מה הם שותים וזה יתרון חשוב לאבולוציה של ייצור היין בארץ", אומר סטפאן.

הוא מוזג לכוסות את היין הראשון שנטעם, שרדונה המבוסס על ענבים מכרם נחל סנסן ומכרמים באזור הצפון. היין טעים מאוד, יבש ופירותי במידה הנכונה, מחליק על הלשון ומשאיר טעם של עוד.

ביקב יפו מייצרים שלושה סוגים של יין לבן: שרדונה, גיוורצטמינר ווינונייה. שני הראשונים במיכלי נירוסטה והאחרון מיושן בחביות. "אני מאוד קשור לצרפת, למדתי שם שנתיים, אבל אני לא מנסה לחקות את הסגנון של היין הצרפתי. בבורגונדי עושים שרדונה מאוד אוקי (אלון), מיושן בחביות עם מיזוג של העץ והיין וזה מדהים, אבל זה פחות מתאים לנו ולאקלים הישראלי. השרדונה שלנו נעשה במיכלי נירוסטה וגם הוא יוצא מדהים", מסביר סטפאן.

מה למדת על אזור עמק האלה בשנים שאתה כאן?

"לכל כרם יש מיקרו אקלים וזה מייצר ייחודיות. הכרמים שלנו נמצאים בתוך ואדי שהוא חלק מעמק האלה, הוואדי מייצר מסדרון אוויר שיש בו תנועת רוח מאוד חזקה. זו הסיבה שאנו ממעטים לרסס נגד מזיקים. בנוסף אנו יודעים שהאזור שלנו מצטיין בענבי המרלו שלו, שאנחנו מייצרים מהם רוזה מעולה, שנחטף במהירות".

היקב מייצר כמה סדרות יין, המורכבות מבלנדים שונים, וכולן זכו לכותרות צרפתיות. שלוש סדרות ראשיות: סובאז' (פראי), הומאז' (מחווה), אימאג' (תמונה) וסדרת פרימיום בשם: הריטאג' (מורשת). אנו טועמים יין מסדרת "הומאז'”, בלנד של מרלו ושיראז. "זה שילוב לא סטנדרטי בין שני זנים שהם קצוות שונים מבחינת הטעמים", מסביר סטפאן. ליין יש גוף עמוק עם סיומת קלילה על הלשון, יין כיפי שכדאי לשתות במפגש חברים.

לאן מועדות פני היקב?

"אנו רוצים להגיע לייצור של 80-100 אלף בקבוק ולפתח את הייצוא. כיום יש לנו לקוחות מטייוואן, איטליה ושווייץ. לקפוץ להיקף של 80 אלף בקבוק זה לא צורך מאיתנו השקעה גדולה, קצת יותר כרמים, אבל אז זה משנה את התמונה של ההכנסות שלנו".

איך התחושה שלך כמי שמייצר יין במטה יהודה?

"יש שיתוף פעולה מאוד פורה עם המועצה האזורית שלנו, שמאוד עוזרת לקדם את תרבות היין. גם באירועים וגם בכנסים מקצועיים. אנחנו מאוד שמחים שיש לנו את המועצה הזו ואת העזרה שלה".

איך תצליח להתמודד עם מחירי היין הזולים של אירופה?

"אין מה להשוות יינות זולים באירופה ליין ישראלי. הסובסידיות ליין באירופה הן גדולות מאוד, היקבים שם ותיקים ומבוססים על אדמות פרטיות בהיקף נרחב, וכאן הממשלה לא מסייעת ואפילו מערימה קשיים. אבל יש דרישה ליין איכותי ויש לנו מה להציע".

יקב יפו, מושב נווה מיכאל, לתיאום ביקורים:054-4523201