על במותיך חלל

תושבי מטה יהודה מבכים את בניהם שנפלו על משמרתם. בשבוע הראשון לקרבות "חרבות הברזל" נפלו שמונה לוחמים מהם שלושה לוחמי יחידת המילואים של "מגלן" אשר נפלו בקרב מול מארב רצחני סמוך לזיקים. יהי זכרם ברוך

סרן דקל סויסה ז"ל – בר גיורא

סגן דקל סויסה, נולד וגדל במושב בר גיורא, בן זקונים לגילה ומשה ואח לליטל, עדן ונוי. אביו, משה, הוא אל"מ (מיל.) ומשמש כמנהל אגף בטחון עסקים ותחבורה במועצה אזורית מטה יהודה. הוא שירת כמפקד מחלקה בחטיבת גולני ונפל בתפקידו כמפקד מוצב ב-7.10.23 , בן 23 בנופלו.

דקל למד בבית הספר היסודי ״עין הרים״, בחטיבת הביניים למד בבית הספר ״אור״ שבצור הדסה ובגיל 15 החליט ללמוד בפנימיה הצבאית לפיקוד של בית הספר הריאלי בחיפה.

דקל סיים ב-2018 את לימודיו בפנימיה הצבאית כבוגר מחזור ס"ד ויצא לשנת שירות באטלנטה שבארצות הברית כנציג הסוכנות היהודית במטרה לשתף את הסיפור הישראלי ולקרב את קהילת היהודים לאהבת המולדת ואהבת הארץ.

כשחזר משנת השירות וכחלק מרצונו לחזק את הרוחניות, את הנפש ואת האמונה הוא הלך ללמוד במכינה הקדם צבאית ב״עלי״.

דקל התגייס במרץ 2020 ליחידת העילית "מגלן" שם סיים בהצלחה את ההכשרה ותפקד כסמל בצוות הלוחמים. משם יצא לקורס קציני חי״ר שסיים בהצלחה רבה. לאחר הקורס הצטרף לחטיבת גולני לגדוד 13 כמ״מ טירונים כדי לעצב אותם ולהנחיל ערכים ונורמות שהאמין בהם.

בסיום ההכשרה של הטירונות התקיים המסע המסורתי לקבלת הכומתה החומה של גולני, בסיומו נאם דקל אל מול המשפחות והחיילים ושם אמר את הדברים הבאים: ״לאדם יש שתי אפשרויות, או להתעסק בעצמך או לעשות משהו טוב יותר״. הוא חזר על המסר הזה שאדם יכול להתעלות כאשר הוא מקדיש את חייו למען הזולת ולמען מטרות לאומיות.

בדבריו להורים הוא הבטיח שיעשה הכל, הכל! על מנת להחזיר את החיילים שלו הביתה בשלום – ואת ההבטחה הזו הוא קיים.

בתאריך 7.10.23 שימש דקל כמפקד מחלקה בגבול עזה וניהל קרב גבורה עיקש ונועז מול עשרות מחבלים שפשטו על המוצב.

חבר מהצוות במגלן כתב עליו: ״אתמול היינו אצל משפחת סוויסה וחשוב לי לשתף אותכם במה ששמענו שם. אחרי כמה דקות שדיברנו עם המשפחה שלו התחילו להגיע חיילים מגדוד 13 בגולני והם סיפרו ככה: בדקות הראשונות שזה התחיל, הסמ"פ עלה מול דקל ואמר לו שהוא מפקד המוצב. הוא היה הקצין היחיד. החיילים סיפרו איך מהרגע הזה הוא לא הפסיק לרוץ לארגן את המוצב, עלה לכל העמדות הגנה, לחמ"ל, לנא"פל (נקודת איסוף פצועים) לוודא שהכל מסודר כמו שצריך. כל זה תוך כדי ירי והפגזה על המוצב. לאחר כמה דקות המחבלים התחילו להגיע - לא חולייה אחת כמו שלימדו אותנו על חמאס - אלא עשרות מחבלים. ואז התחילו קרבות הירי... והתחילו להיות פצועים מהמוצב, ודקל עדיין מנהל הכל. הוא יורה חזרה, מדלג, מחלק פקודות, מדבר בקשר ומסדר פצועים בנא"פל. אמרו שהוא החזיק את כל המוצב. הוא נלחם כמו אריה. אמרו שהוא הרג כמויות. כשמצאו אותו הוא היה מוקף בחמישה גופות של מחבלים. במוצב היו עוד שלושה חיילים הרוגים מלבד דקל, והוא היה בין המוצבים היחידים שלא נפל לידי המחבלים וכל זאת לזכותו. דקל עמד בהבטחתו להורים שיעשה הכל כדי להחזיר את ילדיהם הביתה בשלום".

אחד החיילים של דקל ששרד את הלחימה והיה עד לרגעיו האחרונים אמר: ״הוא הציל את חיינו, הוא נלחם בעוז וגבורה עד טיפת הדם האחרונה והרג עשרות מחבלים״. מבין חיילי המחלקה נותרו 17 בחיים.

על קברו אמרו בני המשפחה כי המלים הבאות מייצגות את דקל: "מי האיש החפץ חיים / אוהב ימים

אוהב ימים לראות טוב. / נצור לשונך מרע / ושפתיך מדבר מירמה / סור מרע, עשה טוב / בקש שלום ורדפהו".

בדף הפייסבוק של חטיבת גולני נכתב עליו כך: "חטיבת גולני מרכינה ראשה בנופלו של סגן דקל סוויסה הי״ד מפקד מחלקה בגדוד 13, אשר נפל בקרב עם מחבלים כאשר נלחם בעוז וגבורה ומסר את נפשו בסיפור גבורה שעוד יסופר, דקל לחם בראש חייליו מול עשרות מחבלים צמאי דם ונפל בהגנה על העם והארץ, דקל היה קצין מוערך ויועד לגדולות".

סגן דקל סוויסה הועלה אחרי מותו לדרגת סרן.

יהי זכרו ברוך

סג"מ ינאי קמינקא ז"ל - צור הדסה

ינאי גדל בצור הדסה, בן לאייל ואילנה קמינקא, ואח לנבו, תמנה וליעם. הוא סיים את לימודיו בתיכון בויאר והתגייס לפיקוד העורף. בתפקידו האחרון שירת כמפקד מחלקה בבא"ח העורף של חטיבת החילוץ וההצלה. במהלך ימי חול המועד סוכות תיגבר כוח של בא"ח העורף את גזרת עוטף עזה ובמהלך ההתקפה על המוצב, בשבת ה-7.10.23  נפל ינאי ז"ל. הוא היה בן 20 בנופלו.

בדברי ההספד שכתבו לו בתיכון נאמר: "ינאי היה נער מוכשר, מאיר פנים וחכם מאוד שאהב לנגן על הפסנתר. הצופים היו אהבתו הגדולה, וינאי שימש כמדריך ובהמשך גם כרשג״ד. ינאי היה תלמיד מצטיין ובחר ללמוד לימודים מתקדמים במסגרת אקדמיה בתיכון. ינאי היה שילוב של נער נעים הליכות וחברותי מאוד, עם עיניים בורקות וטובות שתמיד אהב לעזור לאחרים. לכן ינאי לקח על עצמו להתנדב בשנת שירות ועזר לנוער בסיכון. בתפקידו כמ״מ טירונים, ינאי דאג לחיילים שלו והיווה עבורם דמות שניתן לסמוך עליה. ינאי אהב את הצבא והעריך מאוד את הסגל שלו. ינאי היה הבן הבכור במשפחתו, ומשפחתו היוותה חלק משמעותי בחייו והוא אהב לבלות עם שלושת אחיו הקטנים ועם בני הדודים. ינאי יחסר לנו מאוד".

מסע ההלוויה של ינאי ז"ל התקיים בעצם ימי הלחימה ותוך סכנה של נפילת טילים ורקטות. מכיוון שחלו מיגבלות על התכנסות בבית העלמין, יצאו מאות מתושבי צור הדסה אל השדרה המרכזית של היישוב כדי לכבד את זכרו במסעו האחרון.

יהי זכרו ברוך

רס"ל איתי מורנו – מושב אדרת

רס"ל איתי מורנו, ממושב אדרת, בן לתמי ולמשה, נשוי לגל, אח לאיתן ולנועה, היה איש שירות הבטחון ולוחם ביחידת המילואים של מגלן, הוא נפל בקרב עם מחבלים באזור זיקים בתאריך 12.10.23 והוא בן 24 בנופלו.

איתי הוא אחיינו של לוחם סיירת מטכ"ל, סא"ל עמנואל מורנו, אשר נהרג בפעילות מבצעית בלבנון בשנת 2006. סבו, אילן מורנו, שימש במשך שנים רבות כסמנכ"ל במוסד לביטוח לאומי.

בהספד שנשא אביו, משה, על קברו הוא אמר:

"אנחנו נמצאים במלחמת קיום, ממש בשואה. אין לנו בררה. איתי, איזה ילד מתוק היה.

זכיתי לראות אותו לפני שהוא נהרג, ממש איזה חצי שעה לפני שהוא נהרג. ביום שבת בבוקר כשהיו האזעקות כשפרצה המלחמה, הוא אומר לי אבא ביקשו ממני לבוא, קיבלתי צו שמונה גם מהשירות וגם ממגלן, לאן ללכת מה אתה אומר?. אמרתי לו שנראה לי עם השירות, חשבתי שזה פחות מסוכן. הוא אמר לי אבא אני הולך עם החברים שלי. אני הנגביסט אני לא יכול להפקיר אותם.

הגיע החבר שלו לקחת אותו לאסוף אותו, (דניאל) קסטיאל שהיה כמו אח שלו, כמו בן בית אצלנו. אמרתי לו קסטיאל תשמור לי על הבן, כבר איבדתי אח אחד, תשמור לי על הבן . והוא אמר לי מה זאת אומרת הוא החבר הכי טוב שלי, בטח שאני אשמור לך עליו. הם מתו ביחד, ביחד! בחייהם ובמותם לא נפרדו.

אני הייתי כמו אבא של הצוות שלהם מביא להם כל הזמן ציוד בשרות הצבאי. צוות של גיבורים. עשיתי הכל כדי להשיג להם ווסטים קרמיים. חשבתי שזה יציל את הבן שלי. חבר שלי הלך והביא להם את זה. היום אמרו לי שזה הציל חמישה מהחברים שלו. אבל אותו זה לא הציל.

אתמול בבוקר הרגשתי שאני לא מסוגל להישאר בבית אז ביקשתי מאחי הגיבור, קצת להתנדב להרגיש מה זה מה קורה בשדרות. נסעתי לשם עם איתן הבן שלי. לקחנו כמה אנשים שאיבדו את הבית וסיפרו לנו סיפורי זוועות על ראשים כרותים, על גופות. מאות אנשים שהם ראו מתים אז הבנתי מה זה המלחמה. הבנתי למה הבן שלי נמצא שמה.

ואז יד המקרה, נסענו לתחנת הדלק בברור חיל לאסוף איזה אוטובוס והבן שלי איתן אומר לי הנה איתי והצוות שלו. ראיתי אותו עם המקלע "נגב" וכל התחמושת. את כל הצוות שלו.

 איך זה יכול להיות שראיתי אותו. חבקתי אותו. איך הביאו לי אותו ככה?

מאוד קשה. אנחנו חייבים להיות מאוד חזקים, מאוחדים. המלחמה הזו באה עלינו בגלל מלחמת האחים שלנו. אנחנו היינו עסוקים במלחמת אחים והם התכוננו למלחמה. חייבים להפסיק עם השנאה וההסתה. גם אני חטאתי בזה.

אנחנו עם אחד אנחנו לפני שאנחנו אחים אנחנו אחים לדם. לא שמאל לא ימין לא אשכנזים לא ספרדים. אם אנחנו לא נבין את זה - כולנו נהיה קבורים פה. פה בהר הרצל כולם שוכבים אחד ליד השני. כולם. שמאלנים ימניים. גם אנחנו שאנחנו עומדים צריכים לעמוד אחד ליד השני.

אני רוצה להגיד להרצי הרמטכ"ל, שהיה איתי בכיתה מגיל שש. נתתי אח אחד גיבור, גיבור ישראל עמנואל. נתתי אותו למדינה ב-2006 ונתתי את איתי. לא לשווא נתתי אותו לא לשווא. אסור להישבר.

איזה ילד היית איתי, איזה ילד. כל דבר שעשית הצלחת, רצית להיות במגלן, היית הכי טוב שיש. הנגביסט, הכי טוב של היחידה. אחר כך התגייסת לשירות הביטחון והתחתנת עם גל המקסימה. בניתם בית, מי קונה בית בגיל 23? אבל אתה, כל תוכנית שרצית עשית. רצית ללמוד הנדסה, התקבלת ללמוד הנדסה. ילד מושלם, ספורטאי מחונן. אין משהו שאתה לא טוב בו.

היית החבר הכי טוב שלי, הכי טוב. כל דבר התייעצת איתי. החזקת אותי בהר הרצל כל שנה. מי יחזיק אותי בהר הרצל עכשיו, איפה אני יעמוד, לידך? ליד עמנואל? מי יחזיק אותי? ".

יהי זכרו ברוך.

סג"מ סהר טל ז"ל – קיבוץ צרעה

סג"מ סהר טל, מקיבוץ צרעה, בן לפנינה ולארז, ואח לרותם ולשקד, היה קצין מודיעין בגדוד 77, חטיבת השריון 7. הוא נפל בקרב על קיבוץ כפר עזה בתאריך 9.10.23 והוא בן 20 בנופלו.

עפרי, חברתו של סהר נשאה הספד על קברו ואמרה את הדברים הבאים: "צ׳יקו חברנו היקר, נולדנו ביחד. מהגן היית ילד קורע מצחוק, חמוד ומעופף. התקופה של התיכון זה התקופה שנתמקד בה, שם גילינו אותך באמת. כמה אתה מלא באור, שמחה, צחוק, ידע, סקרנות, מלא באמות מוסר וערכים וסבלנות אין סופית. זה היה מובן מאליו שאנחנו פה ביחד וזה לתמיד, נשתחרר מהצבא ונחזור להיות שוב קבוצה. בכל מקום היית שם בכל טיול, בכל מסיבה שהיית עולה על הרמקול ומרקיד את כולם, בכל משחק כדורסל ,בכל אקט דבילי של נעורים כמו לפרוץ לבריכה בלילה או לגנוב אוכל מהמועדונים, בכל ישיבה בתיכון שנגמרת בדמעות של צחוק, בכל שיחה מעניינת על המצב במדינה, על המצב בצבא ובעצם על כל נושא הייתה לך דעה שתמיד ידעת להסביר ולהקשיב".

"הדבר המיוחד ביותר בך הוא שתמיד בחרת בדרך שלך, אף פעם לא ניסית להתאים את עצמך לנורמה הסביבתית - מתלבש איך שבא לך, מדבר איך שבא לך, רוקד כאילו אף אחד לא רואה, אוהב ונהנה מהחיים בלי לדפוק חשבון לאף אחד. כמו היום ההוא בכיתה י"א שבאת אלינו ופשוט הכרזת שאתה מגדל שיער ושיגדל כמה שיגדל, עד שתתגייס".

"כל כך רצית להיות קצין, רצית את התפקיד שלך בכזאת נחישות וגילית אחריות ואכפתיות, כי זה מי שאתה! פטריוט שנלחם ולא מוותר. אח שלנו , אתה נהרגת כחייל ועוד לא ידוע מה הלך שם אבל אנחנו בטוחים שנתת את כל כולך למען אנשים ונלחמת עד הרגע האחרון".

בהספד שנשא עליו נציג הקיבוץ נאמר: "סהר אהוב, שירת חייך רעננה ,רכה וקצרה מדי. התחנכת בצרעה בקבוצת דקל ולאורך כל הדרך בלטת בנועם הליכותיך ובחיוך רחב. ברוגע ובשקט פנימי התמודדת עם כל אתגר ונראה היה ששום דבר לא יוכל לכבות את שמחת החיים שלך. אהבת לטייל עם המשפחה והחברים בהר שנושק לביתך, לשחק כדורסל ולנגן בגיטרה. רכשת כבוד גדול למשפחתך והקפדת לבקר את הסבתות שפינקו אותך במיני מטעמים. גילית סקרנות בתחומים רבים ובתקופת הקורונה נהגת להאזין להרצאות שהרחיבו את אופקייך. למדת בתיכון הר טוב במגמות  ריאליות: פיזיקה ומדעי המחשב. חיפשת משמעות בכל דבר שעשית, זו אולי הסיבה שבחרת להתגייס עוד לפני גיל 18 לשירות קרבי כקמ"ן גדודי".

"ביום שבת, עוד לפני שהבנו את ממדי האסון, ולפני שקיבלת קריאה להתייצבות, לבשת את מדיך בחופזה נפרדת מאמא ומשקד שלא ידעו שזו פגישתכם האחרונה. אבא ורותם שהתנדב לנהוג הסיעו אותך למקום ההתכנסות בדרום. תוך כדי נסיעה יצרת קשר עם החיילים שלך. ביצעת את משימות ההתארגנות בקור רוח, בנחישות ובמסירות רבה ואפילו דיברת עם המפקד של רותם שביקש להכינו למקרה של הקפצה. כשהגעתם לאשקלון נפרדתם במילות אהבה וחיבוק שקרבתם נחקקה לעד. עם כובד האחריות שנשאת על כתפך לא שכחת לוודא   בשיחת טלפון קצרה שאבא ורותם שבו בשלום הביתה. זו למעשה הייתה השיחה האחרונה. השעות חלפו והימים עברו, וכשלא התקבל ממך שום אות, אמא יצרה קשר עם הקמ"ן וביקשה לדרוש לשלומך, מנותקי קשר נאמר לה וכל נימי נפשה התכווצו עד שהגיעו המבשרים ובפיהם הנורא מכל ואח"כ חושך על פני תהום".

סיפר עליו מאמן אמנויות הלחימה רדי גבאי: "בחור מקסים, בן 20 שהיה חניך שלי כשהדרכתי במועדונים בצרעה. תמיד עם חיוך, תמיד עם טוב לב ורצון לעזור. הלב נקרע והעצב הלא נתפס על כל מה שקורה כאן בימים האחרונים, מקבל פתאום שם ופנים של מישהו יקר ואהוב שהכרתי היטב ומשפחתו היא חלק חשוב כל כך מחיי. תנוח על משכבך בשלום ילד אלוף, תודה על הזמן הקצר שבו הארת את העולם הזה".

יהי זכרו ברוך.

סגן רועי נהרי ז"ל - מושב אורה

סגן רועי נהרי, ממושב אורה, בן לאיריס ולרונן, אח תאום לבר ואח לרותם ועומר, היה מפקד מחלקה בחטיבת הצנחנים. הוא נפל בקרב על קיבוץ כפר עזה בתאריך 9.10.23  והוא בן 23 בנופלו.

אימו איריס סיפרה עליו: "רועי למד בבית ספר בויאר, תלמיד מצטיין ואהוב על חבריו. הוא שיחק כדורסל. רועי רצה להתגייס לקרבי ולמרות פציעת ספורט התעקש, עבר ניתוח הליך שיקומי שנמשך שנה והתגייס לצנחנים. הוא שירת כמפקד מחלקה בגדוד 202. רועי היה קצין מוערך, יפה תואר ואמיץ בכל רמ"ח איבריו. הוא נהרג בחילוץ ובהגנה על כפר עזה".

בדברי ההספד שאמרה אימו על הקבר נאמר: "רועי אהוב שלי, מאז שהנורא מכל קרה, השמים התנפצו מעלי, אני מנסה לכתוב לך ולא מצליחה, מתחבטת, מתלבטת, כותבת, מוחקת, ושוב כותבת ושוב מוחקת. מאז שנולדת כתבתי לך פעמים רבות: בגן, בית ספר, נסיעה לפולין, ימי הולדת, צבא, מלווה אותך בכל הרגעים, מתפעלת, נהנית, גאה ואוהבת. מיום שבת, בהיוודע האסון הנורא על הפציעה שלך, ולאחר מכן הפרידה ממך וההמתנה לטקס הקבורה - עולמי חרב עלי".

"התרגשתי כל פעם מחדש לראות אותך גדל ומתפתח ולא פחות התרגשתי ממי שאתה: יפה תואר מבפנים ומבחוץ, מהאצילות שלך, הרגישות, האכפתיות, הצניעות, החיוך המהמם שלך, העיניים מנצנצות בשובבות וסבר הפנים הטוב שלך, המסירות למשפחה, האהבה האינסופית שהרעפת עלי ועל בני המשפחה".

"נהרגת בכפר עזה, בהגנה על המשפחות ועל הבית האהוב שלנו. גיבור ישראל, מלח הארץ, אהוב ליבי. אנימכירה אותך ויודעת שהיית אומר לי: אמא, הכל בסדר, את חייבת להיות חזקה בשביל האחים שלי ובשביל אבא. תשמרי על המשפחה שלנו חזקה ומאוחדת. תודה אהוב שלי על מי שאתה ועל השנים שלנו ביחד".

מאמן הספורט גדעון דודי סיפר על רועי ז"ל: "בוגר מחלקת הנוער בכדורסל של הפועל ירושלים. ילד ושחקן נפלא שזכיתי להיות מאמן שלו בקבוצת נערים בירושלים. קלעי נהדר אבל מעל הכל מנהיג וחבר טוב לקבוצה. תמיד דיבר על המחויבות להיות ביחידה קרבית להגן על המדינה".

רועי נהרי נפצע במהלך הקרב על כפר עזה והובהל למרכז הרפואי סורוקה במצב קשה. למרות מאמצי הרופאים להצילו, נקבע לו מוות מוחי, ולאחר מכן משפחתו ביקשה לתרום מאיבריו להצלת חיים. "ידענו שרועי ירצה לתרום את איבריו כדי להציל אנשים אחרים. למרות הקושי העצום בקבלת ההחלטה, קיבלנו את ההחלטה. רועי היה בן אהוב ועמוד תווך במשפחתו. יהי זכרו ברוך", מסרה המשפחה.

לבו הושתל בגבר בן 63 במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, ריאותיו הושתלו בגבר בן 72 בבילינסון, הכבד הושתל באישה בת 44 בבילינסון, הכליה והלבלב הושתלו באישה בת 29 באיכילוב וכליה נוספת הושתלה באישה בת 61 בהדסה ובכך הוא הציל במותו חמישה ישראלים אחרים.

יהי זכרו ברוך

 סמ״ר אלעד ששון ז"ל - מוצא עילית

סמ״ר אלעד מיכאל ששון, מהיישוב מוצא עלית, בוגר תיכון ליד"ה בירושלים, היה לוחם בגדוד אגוז.  הוא נפל בקרב על קיבוץ כיסופים בתאריך 7.10.23  והוא בן 21 בנופלו.  קרובי משפחתו של אלעד סיפרו כי אהב לשחק כדורסל ולנגן בגיטרה.

סיפור נפילתו תואר על ידי מפקדו סרן א' , מפקד צוות ביחידת אגוז, בכתבה שפורסמה בעיתון "ישראל היום". וכך מספר סרן א' על שש השעות שבהן ניהלו הוא ו־12 לוחמים קרב אינטנסיבי מול המחבלים בקיבוץ כיסופים, קרב שגבה את חייהם של שלושה מהלוחמים, וכמעט את חייו שלו.

בבוקר ה-7.10 היה צוות הלוחמים בפיקודו של סרן א' מוצב בסמוך לחווארה שבאיו"ש כתגבור.

"ביום שבת בבוקר הערתי את החיילים, ואמרתי להם 'קומו, מלחמה'. בשעה 10:30 התחלנו תנועה רגלית מצומת כיסופים ליישוב, שלצידו המוצב. היינו 12 בסך הכל, והיו הרבה יותר מחבלים. נכנסנו לתוך המחנה והגענו למרחב הנגמ"שים, והבנו מה גודל האירוע. היו שם המון הרוגים. המחבלים נכנסו וטבחו בחיילים שהיו במקום, והמעטים שנותרו - בעיקר סמבצ"יות ותצפיתניות - התבצרו עם פצועים והרוגים בחמ"ל, מטפלים ומטפלות בפצועים בכוחותיהם הדלים".

"לא היתה לנו דקה של שקט", מספר סרן א'. "עברנו חדר־חדר וטיהרנו את המוצב. הלוחמים היו מדויקים וקטלניים. אחד מהלוחמים שלנו חטף קליע בנשק והחליף אותו. אחר ספג קליע בקסדה, ששבר את הגולגולת שלו. רק אחרי הקרב הוא אמר לנו שנפצע. לבסוף הגענו למצב שבו המחבלים או מתים או בורחים מאיתנו, והם התקבצו לאחת מהפינות של המוצב".

הלוחמים הגיעו למגורי הבנות לאחר שנכנסו לחמ"ל שבו התבצרו החיילים, ונאמר להם שייתכן שיש שם חיילות. "פתחנו חדר־חדר ב'יבש' כדי לא לפגוע בישראלים. צעקנו 'צה"ל, צה"ל' ונכנסנו לחדר שבו הסתתרו שתי בנות. חזרנו לדלת ליד, שהייתה נעולה. בעטנו בדלת ורצנו פנימה, ואז נתקלנו במחבל. הבנו שהוא מבוצר ושעדיף להגיע בתחבולה, ולכן נחלצנו לאחור ונערכנו לאיגוף".

כשיצאו החוצה הגיע נמ"ר (נגמ"ש מרכבה) למקום. הלוחם עמית פלד ז"ל הגיע למסדרון האחורי, אך לפתע נפתחה אש מכיוון שסברו שהיה מטוהר. עמית נורה ונהרג במקום.

"השבנו אש, אבל המחבלים היו על הגג וירו בחזרה. הם הרגו את יונתן סביצקי ז"ל ואת אלעד ששון ז"ל ופצעו שניים מאיתנו. פתחתי באש על המחבל שהיה על הגג, ובאותו הרגע הוא פגע בי. הסמל שלי, ב', שהגיע במזל באותו הרגע, הוריד את יתר המחבלים".

"אין לי ספק שאם לא היינו נלחמים - המחבלים היו מגיעים לחיילות. קראתי את מה שהסמב"ציות כתבו ויצרתי קשר עם רובן. בדיעבד, זה נותן משמעות למוות של הלוחמים שלי. לקרוא את הדברים שהן כתבו, לדעת מה הן הרגישו", אומר סרן א' המחלים כעת מפצעיו בבית החולים.

אחת הסמב"ציות בכיסופים הייתה קרן מאיר שסיפרה בכתבה שפורסמה באתר YNET על החוויות הקשות של הלחימה במוצב וסיכמה את דבריה במלים האלה: " אני בעיקר רוצה לומר תודה ללוחמים האמיצים, ללוחמים מגדוד 51 שעשו הכול כדי שנצא משם בחיים, שנלחמו פצועים, שנלחמו בלי ציוד, שלא ויתרו לרגע גם כשהבינו כמה המצב רע. תודה ללוחמי יחידת אגוז שחילצו אותנו ונלחמו בשבילנו. ייקח עוד הרבה זמן עד שנבין בדיוק מה קרה שם, ואני ממש מקווה לדעת בעקבות הפוסט הזה מי הלוחמים ששמרו עלינו, אלה שאני עוד לא מכירה, כדי להגיד לכם תודה אישית".

מאמן הספורט גדעון דודי סיפר על אלעד: "את אלעד ששון ממוצא עילית הכרתי כשהיה בכיתה ט׳, כבר לאחר האימון הראשון בקבוצה שלנו במבשרת ציון קראתי לו ושאלתי אותו מי לדעתו צריך להיות קפטן, אלעד הציע כמה שמות וכששאלתי אותו מה איתו, אמר לי: ״אני מסוגל״ . אלעד היה יותר ממסוגל, הוא היה מנהיג למופת, כזה שלא מוותר, נותן הכל, תמיד מחייך ומשמש דוגמה לאחרים. הייתה לנו תקופה נהדרת ביחד, החיוך היה כרטיס הביקור שלו".

אלעד ז"ל שירת כלוחם באגוז והיה אמור להשתחרר מהשירות מספר ימים לפני שנהרג בקרב.

יהי זכרו ברוך

רס"ל עידו קסלסי ז"ל - קיבוץ הראל

רס"ל עידו (דודו) קסלסי בן לכלנית ואלי, בן זוג של מיה, אח לאייל ואורי, שירת כלוחם מילואים ביחידת "מגלן". הוא נפל בקרב עם מחבלים בזיקים ב-12.10.23 , בן 23 שנים בנופלו.

עידו נולד וגדל בקיבוץ הראל להוריו, כלנית ואלי, חברי הקיבוץ. הוא למד בתיכון "צפית" ולאחר מכן התגייס כלוחם ליחידת "מגלן", ולפני כשנתיים השתחרר מהשירות הסדיר.

לאחר שחרורו עבד במסגרת ענף גידולי השדה של הקיבוץ ובמקביל הקים פודטראק בשם "העגלה" שפעל במושב טל שחר והתמחה בבשר.

אימו כלנית מספרת: "דודו אהב להתעסק עם אוכל ולהאכיל אנשים. הוא היה מומחה בבשר ואהב לארח אצלנו במרפסת בקיבוץ, היה נהנה לצלות בשרים על האש, לעשן בשרים במעשנה והכיר כל נתח".

לאחר כשנה שבה עבד במקביל בגד"ש ובפודטראק, למד לפסיכומטרי וניגש למבחנים בהצלחה, הוא נסע לטיול בדרום אמריקה יחד עם בת זוגו, מיה, בת מושב טל שחר. הוא טייל שם 3-4 חודשים, וכשחזר המשיך לעבוד בגד"ש.

הוא התקבל ללימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות וסיים קורס "רכבני חקלאות", אשר מכשיר את בוגריו לתמיכה בחקלאות בעזרת רחפנים.

כלנית: "דודו איש מצחיק עם חוש הומור מדהים. אהב אדם ואהב אדמה. מכיר כל רגב בתלם באדמות הקיבוץ. יחד עם בת זוגו מיה הם חשבו על חתונה".

אחיו הגדול של עידו, איל, הוא איש מילואים במגלן, ואחיו הצעיר, אורי, הוא לוחם בחטיבת הצנחנים. ביום שבת, ה-7.10.23, הוקפצו שלושתם למלחמה בעוטף עזה. הם שמרו על קשר שוטף ביניהם.

בים חמישי, ה-12.10.23 הוזנק הצוות של עידו לזיקים ושם נתקל במארב קטלני. במהלך הקרב נפלו כמה לוחמים שלצידו ובהם איתי מורנו ז"ל ודניאל קסטיאל ז"ל.

מסיפורי הלוחמים עולה כי במהלך הקרב עידו נפגע משני כדורים בבטן, אך למרות פציעתו המשיך להילחם, וכאשר התחמושת שלו נגמרה הוא המשיך לירות מאקדחו האישי. עידו לחם עד שהוכרע.

יהי זכרו ברוך.

סגן תומר שוהם ז"ל - שריגים-ליאון

סגן תומר שוהם, מהיישוב שריגים-ליאון, בוגר תיכון הר-טוב, היה מפקד מחלקה בסיירת הנח"ל. הוא נפל בקרב על היישוב כרם שלום בתאריך 7.10.23  והוא בן 23 בנופלו.

תומר היה כדורגלן חובב ובשנת 2018 השתתף כשחקן ב"נבחרת השלום", שהקים מרכז פרס לשלום והורכבה מנערים ונערות בגילאים 15-18, ישראלים ופלסטינים. הנבחרת השתתפה בטורניר כדורגל בינלאומי במוסקבה שהתקיים ב-2018.

בדברים שכתבו לזכרו בני המשפחה נאמר:

תומר נולד בתאריך מיוחד- 1.1.2000  והיה תמיד ילד מיוחד. הוא היה ילדון שמנמן, קצת מסורבל עם תלתלים ארוכים שאותם אהב להחזיק בין אצבעותיו. בשנות ההתבגרות פיתח את אופיו דרך ספורט - אתלטיקה וכדורגל,

אופי של רצינות, דבקות במטרה, תחרותיות ולא לוותר או להתעייף אף פעם. הוא היה רושם ומדביק סיסמאות של מטרות על קירות חדרו או המקרר ומיישם אותם .

כל דבר עשה עם כל הלב, בהתמדה - מדריך נערץ בצופים, ומאמן בכדורגל, מדריך בשנת שירות ובשירות הצבאי.

לפני הצבא תומר התנדב לשנת שירות "לחן זיתן" - פנימייה שיקומית לנערים. כשבחר בהתנדבות זו כתב "מקום מאתגר, המאפשר יוזמות ובו הכי צריכים עזרה".

לפעמים הוא היה קשה עם עצמו ועם שותפיו לדרך, עובד ופועל ללא הפסקה ומתקשה להבין למה לא כולם כאלו.

מצד שני הוא היה מלא כבוד ורוך לאחרים, לאלו שנזקקו לכך: לסדר דירה לחייל בודד, לבטל עונש מאסר לחיילים כדי שלא יפגעו תנאי השחרור שלהם, לדאוג לנערים בסיכון, לסייע גם כשזה היה אחרי שבועיים מפרכים בצבא או בשנת שירות ולשאול איך אפשר לעזור. הוא היה אומר "לא נעים לי לשבת לאכול בלי לעזור, אני רוחץ כלים".

תומר אהב והיה גאה מאד בשירות הצבאי שלו ,מסגרת שהתאימה לאופיו, והצבא גם אהב אותו - על כך יעידו תעודות ההצטיינות לאורך כל השירות הצבאי - חייל מצטיין בטירונות ומסלול בסיירת הנח"ל, מצטיין בניווטים,  מצטיין בקורס מ"כים, מצטיין בקורס קצינים, מפקד מצטיין בקו.

תומר אהב ליזום ולחנך והיה לו חשוב להשפיע על אחרים ולתרום את חלקו. כשהיה בקורס קצינים, יחד עם שלושה חברים, הם כתבו ספר שנקרא "זה תלוי בנו – מפקדים מספרים למפקדים", בו הם אספו סיפורי פיקוד מצוערים אחרים, ערכו אותם וכשהיה הספר מוכן חילקו אותו כספר שיהווה השראה לקצינים החדשים.

תומר התעניין בתחומים מגוונים: היסטוריה, מדעי המדינה, פוליטיקה, פילוסופיה, לימודי ערבית-  נושאים שניהלנו עליהם הרבה שיחות בבית.

הוא היה מאד מודע למורכבות של המצב בארצנו ולתפקידו בכל זה.

תומר הרגיש שחשוב שבמקומות חיכוך יהיו אנשים כמוהו, לא מתלהמים ולא ששים אלי קרב. לבו היה במקום הנכון.

תומר גם היה מצחיק - חוש הומור מיוחד עם בדיחות שלפעמים רק הוא הבין, עם חיוך קטן ודימויים מראשו שלפעמים גם אותם רק הוא הבין והשאיר אותנו משתאים.

הוא אהב את הארץ, את הטבע, לטייל בו, לטפס, את בורות המים והמעיינות ובעיקר את החברים מהסיירות, מהצוות, מהקומונה, והם אהבו אותו.

זכינו להיות איתך בעשרים ושלוש השנים האחרונות.

יהי זכרו ברוך