תעלומת החרוב
הוא נפוץ ברחבי ארצנו אך הוא לא נכלל בין שבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל, פריו מתוק וטעים אך אנו ממעטים לאוכלו, פריחתו מאוחרת לכל שאר העצים וריח פרחיו הזכריים מעלה חיוך של מבוכה, זהו סיפורו של החרוב
עץ חרוב (ויקיפדיה)
בכל רחבי אזור מטה יהודה פזורים עצי חרוב למכביר. חובבי הטיולים שבינינו מכירים את העצים האלה ואוהבים מדי פעם להגיש יד ולקטוף לעצמם מפירות החרוב, ללעוס אותם וליהנות ממתיקותם. אולם, רבים לא נותנים את הדעת על השאלה: כיצד קרה שדווקא עץ זה אינו נמנה על שבעת המינים שנתברכה בהם ארצנו?
תעלומת היעדרו של החרוב משבעת המינים אינה רק נחלת חובבי טבע מושבעים כמוני. הנה, ממש כאשר אני עוסק בכתיבת המאמר הזה קיבלתי טלפון ממכר ותיק. תוך כדי שיחה סיפרתי לו שאני כותב על עץ החרוב ובתגובה השאלה הראשונה שלו הייתה: החרוב, זה שלא נכנס לרשימה של שבעת המינים?
ובכן, לדעתי, גם אם היו חז"ל מרחיבים את רשימת המינים שבהם נתברכה הארץ ומגדילים אותה עדיין לא היה החרוב נמנה עליהם. והנה הסיבה לכך.
למרבה ההפתעה, עץ החרוב, למרות היותו כה מוכר וכה ידוע לכל אחד ואחת מאתנו, אינו מוזכר או נזכר בתנ"ך כולו ולו פעם אחת בלבד! כלומר, בתקופת המקרא הוא לא היה עץ מוכר. לעומת זאת החרוב מוזכר בספרות של תקופת המשנה ובמיוחד בתלמוד.
מטעי חרוב בעדולם
אם נדלג קדימה מאות שנים רבות, מתקופת התלמוד ועד לתקופה שלאחר קום מדינת ישראל, נמצא שלעץ החרוב יועד תפקיד חשוב ומשמעותי דווקא באזורנו – באזור חבל עדולם.
כאשר הוקם חבל עדולם בשלהי שנות החמישים וראשית השישים, ומתכנניו תהו על מה יתבססו כלכלתם של המושבים החדשים בחבל, הם חזו תפקיד משמעותי ביותר למטעי החרובים. זו הסיבה שבמקביל להקמת המושבים נטעו פועלי קק"ל מטעי חרובים נרחבים, בעיקר על הגבעות בעלות הקרקעות העניות והפחות פוריות, אדמות הרנדזינה הקירטוניות.
הנטיעות הנרחבות הגדילו בבת אחת את היקף עצי החרוב בארצנו. בשנת 1948 נמנו בארץ כ- 250,000 עצי חרוב בסך הכול, 15 שנים לאחר מכן, בשנת 1963, גדל מספרם פי שלושה והגיע ל- 750,000 עצים.
אזור מטה יהודה בכלל ואזור עדולם בפרט נמצאו מתאימים למטעי החרובים וזאת משום שעצי החרוב מסוגלים להתמודד עם תנאי הקיום הקשים ששוררים בעדולם: יובש, חום, חוסר מים, אדמה עניה והשקעה מועטה בעיבודים.
תערובת חרובים לפרות
את יבול מטעי החרובים ייעדו כמרכיב בסיסי במזון לבעלי החיים בכלל ולפרות ברפתות בארץ בפרט. לוותיקים בינינו עדיין זכור הריח המתוק של התערובת שהיו מגישים לפרות ברפת, וחלקנו אפילו נעצו כף יד בשק התערובת, גרפו מעט ממנה וטעמו – וזה היה מתוק וטעים.
המיוחד בפירות החרוב הוא מרכיב הסוכר בפרי היבש העומד על כ-75%. מקדמת דנא נעשה שימוש בפרי החרוב לתעשיות דברי מתיקה שונים ולהפקת דבש חרובים, תעשיה שהתפתחה משך דורות במיוחד בעיר שכם וסביבותיה.
כאמור, חרובי חבל עדולם יועדו בראש ובראשונה כתוספת מזון לפרות. אך, כאשר החלו המטעים לתת את פריים הסתבר שהציפיות שתלו בגידול זה כמקור הכנסה משמעותי למתיישבי עדולם התבדו לגמרי. ההכנסות מיבול מטעי החרובים היו נמוכות מהמצופה והתברר כי לגידול זה אין אפשרות להוות מרכיב משמעותי בפרנסת המתיישבים. כך נזנחו המטעים והמתיישבים פנו למקורות הכנסה אחרים, כדוגמת כרמי הענבים שהוכיחו את עצמם כענף מוצלח בהרבה.
כיום הקרן הקיימת ממשיכה להעניק טיפול ל'חורשות' החרובים, שנותרו באזורנו, למשל בפארק בריטניה או ביער חרובית. לכן, כאשר נצא לבלות בחיק הטבע באזורנו, סביר להניח שניתקל בעצי החרוב, ואף נוכל ליהנות מתוקה של הפירות המעוקלים התלויים על ענפי העצים.
תעלומת מוצא החרוב
מכיוון שברור שעץ החרוב לא היה מוכר בתקופת המקרא, נשאלת השאלה: כיצד ומתי הגיע לארצנו?
ובכן, לדעת החוקרים עץ החרוב הופץ בעולם לא באופן טבעי אלא על ידי האדם. ציינו שמשערים שמוצאו של החרוב מהרי תימן בדומה לאפרסמון (שגם הוא הגיע אלינו משם כנראה בתקופת בית שני). פריחתו המאוחרת בסתיו ובחורף הייתה וודאי מותאמת במקורה לתנאים ששררו באזור גשמי המונסון. אחרים משערים בדיוק מסיבה זו, שמוצא החרוב הוא בדרום מזרח בכל מקרה, נראה שהעץ הגיע לאזורנו כך או אחרת בתקופת בית שני.
תפוצת העץ באזורנו גדלה בתקופה הערבית. עם כיבוש הארץ בשנת 640 לספירה על ידי הערבים, ובהמשך, לאחר התקופה הצלבנית – בתקופה הממלוכית שקדמה לכיבוש הארץ על ידי העותומנים בראשית המאה ה-16. בתקופות הללו גדל באופן ברור ערכו של החרוב כמרכיב בעל ערך בכלכלת הארץ. המקומיים הפיקו ממנו מצרכים שונים כמו דברי מתיקה למיניהם, דבש חרובים וכן הוכרו תכונותיו הרפואיות. בתקופות מסוימות התקיים אף יצוא מוצרי פירות החרוב מן הארץ. כל זה הצטמצם עד מאוד במהלך 400 שנות השלטון העותומני בארץ.
פריחה מאוחרת מאוד
החרוב המצוי הוא עץ חורש ים תיכוני הנמנה על משפחת הקטניות הענפה. היסטורית הוא גדל הן בר והן בתרבות באגן הים התיכון והן בדרום מזרח אסיה.
מלבד גודלו המרשים והיותו ירוק עד, מציין אותו פריו הייחודי בדמות תרמיל ארוך, מעוקל כקשת, פחוס וקשה. צבע הפרי הזה חום עד שחור, והנגיסה בו קשה, אך מתוקה. הנוגס בפרי חש מלבד המתיקות את יובשו, שכן, תכולת המים שבו נמוכה מאוד ואולי זהו המקור לשמו – חרוב הקשור לשם – חרב (ח' בקמץ, ר' בצירה) – חרבה – מילים המצביעות על יובש וחוסר במים. בהתייחס לשם קיימת גם סברה נוספת שמקור השם העברי מגיע דווקא מחרב (שני סגולים) שהרי צורת הפרי דומה לחרב ערבית מעוקלת.
מה שמייחד את החרוב ממרבית העצים האחרים הגדלים בארץ היא פריחתו המאוד מאוחרת. פריחת החרוב מתחילה ממש בשלהי הקיץ, בחודשים אוגוסט-ספטמבר, הרחק מעבר לזמן פריחתם של מרבית העצים באביב, ונמשכת עד החודשים נובמבר-דצמבר, כלומר עד לתוככי החורף ממש. שיא תקופת הפריחה של החרוב הוא בחודש אוקטובר.
תכונה נוספת המייחדת את החרוב - הוא מיטיב לצמוח בתנאי יובש, בכמות גשם של 300-400 מ"מ ובלא צורך בהשקיה וגם בתנאי חום גבוה. הוא עשוי להחזיק מעמד היטב בטמפרטורות סביב 40 מעלות, אבל הוא סובל מאוד בתנאי קור. החרוב לא יוכל להתקיים בטמפרטורה שמתחת ל- 3 מעלות והוא מאט מאוד את צמיחתו כאשר הטמפרטורה יורדת מתחת ל- 10 מעלות. עובדה זו מסבירה מודע נמצא את החרוב בשפלת יהודה אבל לא ברכסי ההרים הגבוהים, סמוך לירושלים.
עץ מאריך חיים
החרוב הוא עץ מאריך חיים ותכולת חייו כמאתיים שנה. צמיחתו בשנים הראשונות לאחר נטיעתו היא איטית מאוד. כריתת הגזע אין משמעותה סיום חיי העץ, שכן הוא ישוב ויחדש את צמיחת ענפיו גם אחרי הכריתה. בדומה לעצי הזית, לאחר הכריתה ניתן לשלוף את הגזע מהאדמה יחד עם גוש אדמה גדול המרושת בשורשיו ולשתול אותו במקום אחר והוא יתחיל ללבלב ולגדול מחדש.
בעניין זה ידוע הסיפור החז"לי על חוני המעגל שראה אדם זקן נוטע עץ חרוב ותהה למה ומדוע הוא נזכר בגילו המופלג לנטוע עץ חרוב שאמור לתת את פריו רק לאחר שבעים שנה. אותו קשיש ענה תשובה נבונה ואמר, "כשם שנטעו אבותיי לי, כן נוטע אני לבניי". הסיפור מבטא את התפתחותו האיטית של החרוב אבל לא עד כדי כך ועץ חרוב שניטע עשוי לתת פירות ראשונים אחרי עשירית הזמן – כשבע שנים.
החרוב מצויד במערכת שורשים מסועפת מאוד המעמיקים אל תוך האדמה עד כדי עשרה מטר ויותר, וחותרים להגיע לשכבת הקרקע בה הם מגיעים למקורות המים. ככל שהתנאים קשים יותר והאדמה עניה יותר, כמו אדמת הרנדזינה הקירטונית שבחלקים נרחבים מאזורנו, מפתח החרוב מערכת שורשים עמוקה ומסועפת יותר עד לעומקים בהם מתקיימת הרטיבות באדמה. מערכת שורשים משמעותית זו גם מאפשרת לחרוב להצמיח נוף משמעותי ובשיאו הוא מתנשא לגובה של עד כעשרה מטרים ורוחב עלוותו גם הוא כעשרה מטרים.
עלים ועלעלים
את עליו החדשים מגדל העץ באביב בחודשים אפריל-מאי. הם גדלים משך כשלושה חודשים ושם ייעצרו. עלי החרוב מוגדרים כעלים מנוצים והמשמעות היא שלא כל מה שנראה לנו כעלה בודד הוא אכן עלה אלא רק – עלעל.
כל עלה אכן צומח מניצן בענף, ובבסיסו ניתן אכן לראות בעין את הניצן. בהמשך, מן העורק המרכזי של העלה צומחים העלעלים שבבסיסם אין כמובן ניצנים. אורך עלה בודד כזה הוא 10-20 ס"מ. לכל עלה 2-4 זוגות עלעלים שהם על פי רוב נגדיים אלה לאלה. אלו עלים סגלגלים, כלומר בין אליפטיים לעגולים. אורך כל עלעל 4-7 ס"מ ורוחבם בין 3-4 ס"מ. בצד העליון צבעם ירוק כהה ובצד התחתון – ירוק בהיר. אחת מתכונותיהם היא יכולתם לשנות את זווית הנטייה שלהם אל מול השמש כדי לזכות בשעות אור ישיר נוספות במסייע לתהליך הפוטוסינתזה. הפיוניות שבעלים המאפשרות את קיום התהליך נפתחות עם בוקר, בטרם החום גדל, נסגרות לקראת צהרי היום, חוזרות ונפתחות אחר הצהריים ונסגרות שוב לקראת הלילה.
ריח חזק ואופייני
כאמור, עונת פריחת החרוב מתחילה לקראת סוף הקיץ, באותו הזמן שגם החצבים פורחים אך רוב העצים כבר סיימו מזמן את פריחתם. תכונה נוספת של החרוב, אשר היא ייחודית לו ומתרחשת בתקופת פריחת החרובים, היא הריח החזק מהחרוב בשעות הערב או הלילה. יש מי שטוענים כי הריח החזק מזכיר את ריח נוזל הזרע הגברי (!). לריח זה אחראים פרחי עצי החרוב הזכריים, עצים המשופעים בפרחים רבים יותר מאשר העצים הנקביים.
בהקשר לכך זכורה לי נסיעה לילית במכונית יחד עם חברים וחברות מירושלים לקיבוצנו. כאשר פנינו לכביש 38, חדר לפתע מבעד לחלון המכונית הפתוח קמעה, ריח חזק ודומיננטי של זרע הגבר. במכונית השתררה שתיקה ועל פני הנוסעים והנוסעות עלו חיוכים נבוכים. לפתע נשמע קולו של דוב, אחד מהנוסעים, בוגר בית ספר חקלאי: "לא קרה במכונית שום דבר חריג. הריח החזק שכולנו מריחים הוא ריחה של פריחת הפרחים של החרובים הזכריים" הוא הסביר, והמשיך לדבר על היות עץ החרוב עץ דו-ביתי, המחולק לעצים נקביים שעליהם צומח פרי החרוב ולעצים זכריים, שאת ניחוח פריחתם החזק ניתן לחוש בעיקר בלילה.
כאמור, מרבית עצי החרוב מוגדרים כדו-ביתיים. כלומר, לחלקם פריחה זכרית והם לא יעשו פירות, ולאחרים פריחה נקבית והללו יגדלו את פירות החרוב. מה שמסבך את התמונה הוא שבתחילת התפתחותם, כל עצי החרוב הם דו מיניים, אבל במהלך התבגרותם פרחי מין אחד מדוכאים.
שפע אבקה זכרית
אחת הסיבות לריח החריף של הפריחה הזכרית הוא השפע הרב של האבקה הנישאת על האבקנים הזכריים. הפרשת הצוף נעשית גם בפרחים הזכריים וגם בנקביים והיא מתרחשת בעיקר לאחר חצות הלילה ובעיקר בלילות לחים. שפע הצוף המופרש המזמן אליו את החרקים ומתמצק בשעות הבוקר לגבישי סוכר על הפרחים.
תהליך ההאבקה בחרובים, שבו מועברת אבקת האבקנים מהפרחים הזכריים אל השחלות בפרחים הנקביים, נעשית במקביל הן על ידי חרקים והן על ידי הרוח. החרוב סיגל לעצמו את דרך ההאבקה הזו ככל הנראה עקב מועד הפריחה המאוחר בשנה ותנאי מזג האוויר בסתיו ובראשית החורף, אז מתמעטים החרקים המאביקים, הדבורים, הזבובים והעשים למיניהם, ויש להתגבר על מיעוט המאביקים המעופפים בדרך אחרת. למרות זאת, בבדיקות נמצא שהאבקת הרוח איננה מהווה אלא כעשירית מכלל ההאבקה.
לאחר ההאבקה, נותר הפרי קטן מאוד ובצבע ירוק למשך כל החורף ורק לקראת האביב הוא יתחיל לצמוח בקצב גדל והולך ומגיע לגדלו הסופי בתחילת הקיץ. אז הופך צבע התרמיל המתקשה לחום כהה עד שחור. כלומר, התהליך כולו למן ההפריה ועד להשלמתו נמשך כעשרה חודשים. הפרי הבשל הוא למעשה תרמיל פחוס, קשתי ומארך. אורכו 10-30 ס"מ, רחבו כשני ס"מ, יותר או פחות, ועוביו כמחצית ס"מ. קליפתו המתוקה עוטפת את 10-15 הזרעים שבתוכו. כל זרע שוכן בתא נפרד בתרמיל ומופרד מהאחרים במחיצה.
אבי אבות הקראט
לזרעי החרובים צורה זהה ובעבר, בטרם פותחו המשקלים האלקטרוניים היה ברור ומוסכם שמשקלם זהה לחלוטין בלא הבדל כלשהו בין זרע לזרע. עובדה זו הקנתה להם תפקיד משמעותי מאוד בהיסטוריה האנושית ובתקופות העתיקות הם שימשו כיחידת המשקל המקובלת בעולם לשקילת החומרים היקרים ביותר – הזהב והיהלומים.
הערבים כינו את זרע החרוב בשם קירט, שם שמקורו בשם זרע עץ הקורל החבשי. שם זה עבר מהשפה הערבית ליוונית, שם נקרא הזרע – KERATION – וכן לאיטלקית – CARATO. באנגלית ובשפות המערב נקרא הזרע – CARAT. מכיוון שהזרעים הללו שמשו כיחידת המשקל לזהב, התגלגל השם והפך לקנה המידה לאחוז הזהב המצוי במוצר וכיום אנו מכירים זאת כ-14 קרט, או 24 קרט וכיו"ב. אכן, תפקיד היסטורי רב משמעות לזרעי פירות החרוב.
שמו של החרוב באנגלית הוא פשוט – CARUB – ממש העתק השם העברי.
תופתעו לשמוע אם כן, שדווקא בימינו אלה, בשנת 2021, שוב החלו בארץ נטיעות נרחבות של מטעי חרובים. הפעם דווקא בצפון הרחוק, בעמק החולה, שם ניטעו כ-700 דונם של מטעי חרובים וזאת עקב הגידול המסתמן היום בעולם בצריכת מוצרי פירות למיניהם, הללו המוגדרים כ"פירות על" בעלי מגוון תכונות בריאותיות. מטעי החרובים ניטעו גם באזור האדמות העניות היכן ששכנו בעבר ביצות החולה.
פרי החרוב. צילם: עוזי פז, פיקיוויקי
פרי בריא ומזין
להלן, אציין כמה וכמה תכונות בריאותיות המיוחסות לפרי החרוב:
מסייע לטיפול בצרבות.
מכיל רכיבים אנטי דלקתיים.
בעל יכולת איחוי רקמות.
טענה שמסייע לשיפור מצב הרוח... (אתה צרוב? אכול חרוב!).
מגביר אנרגיות.
מסייע בהפחתת חומציות בקיבה.
מסייע לשיכוך כאבים.
מרגיע שיעול.
משפר את פעילות העיכול.
אז, אם אכן לא כל אלא רק מקצת התכונות החשובות הללו מצויות בפרי החרוב, אמרו נא אתם, האם לא שווה לצאת לטיול בפארק בריטניה למשל ולנגוס להנאה (בריאותית) בפרי הייחודי הזה?
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?