דלג לתוכן העמוד
יום שבת, 16 בינואר 2021
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

אומץ ונחישות במשקל נוצה

במהלך חודש ינואר משתנה התנהגותו של הפשוש הזעיר והוא יוצא ממחבואו ומתגלה כאמיץ לב. על הציפור שבזכות קופצנותה אחוזת התזזית זכתה ששמה יהפוך לכינוי החיבה של ילדינו

צילום: Vince kahkejian

כאשר אני בוחר ובורר את מי מבין הציפורים או בעלי החיים אציג בפניכם, הקוראים, אני שואל את עצמי האם נתקלתם בו בחצר, בשדה, בטיול או בפארק הסמוך. במשך הזמן למדתי, שגם בעל החיים הנפוץ והידוע, בעצם לא תמיד מוכר ולבד משמו וכמה פרטים מאוד כלליים, רבים אינם יודעים עליו כמעט דבר. כך הוא הדבר לגבי "גיבור" הכתבה הנוכחית, אשר שמו הפך לשם חיבה לפעוטות שרבים משתמשים בו, הלא הוא הפשוש, ובשמו המלא – "הפשוש הזנבן".

הפשוש אכן ידוע ומוכר לנו כמעט כמו הדרור, המלווה אותנו בכול מקום יישוב או כמו הבולבול שחור הראש וצהוב השת, המרבה לזמר בחצרותינו. לא בשמחה רבה, אפשר לצרף לרשימה זו גם את המינה המצויה, שלמגינת לבם של חובבי הטבע, הולכת ונעשית לנפוצה שבציפורים הסובבות אותנו, וזאת במידה לא מעטה, על חשבון האחרות.

הפשוש כה קטן וכה נחבא במעבה השיחים הסבוכים, שלרגע נוכל לראותו ובמשנהו – ייעלם מעינינו. עם זאת, פזיזותו אחוזת התזזית, קפיצותיו המלוות בנענועי זנב בלתי פוסקים, דילוגיו המתבצעים בין הענפים הנמוכים של העצים וציוצי ה"צרי צרי" שלו, מגלים אותו לעינינו שוב ושוב. אולי הקופצנות הילדותית הזו גרמה לכך שלא פעם ולא פעמיים שמעתי אימהות לתינוקות קטנים או גדולים יותר המכנות את ילדיהן האהובים בכינוי – "פשוש קטן שלי".

 

קטן אך בולט

 

הפשוש נחשב לקטן ולזעיר שבציפורי ארצנו, ואכן, הוא ראוי לשאת את התואר, למרות שלעיתים מתארח בארצנו לעונת החורף ה"מלכילון", בעל כנפיים קטן ממנו שכל משקל גופו הזעיר כחמישה גרם בלבד. אבל המלכילון הוא נדיר למדי אצלנו ואיננו אלא אורח חולף, ואילו הפשוש, הוא יציב שביציבים.

משקלו הממוצע של הפשוש הוא 7-7.5 גרם לעומת משקלה הממוצע של הצופית הזעירה שעומד על 8 גרם. אכן, כאשר מתייחסים אנו לקטנטנים האלה, נראה שאצלם כל מחצית הגרם קובעת.

גם ממדי גופו של הפשוש זעירים. אורך גופו בין 12.5-14 ס"מ, כולל זנב שאורכו בלבד 6-7 ס"מ. הזנב הוא חלק הגוף הבולט ביותר אצל הפשוש וסימן זיהוי ברור. את הזנב הוא זוקר כלפי מעלה ומנפנף בו בלא הרף בעודו מקפץ ומדלג בין ענפי השיחים המקיפים את בתינו, חצרותינו וסביבותינו.

הפשוש נחשב לאחת הציפורים הנפוצות ברחבי הארץ על אזוריה השונים. אמנם, צבעיו אפורים תרתי משמע, אך החיוניות הקופצנית שלו היא זו שהופכת אותו לבולט מאוד בשטח. כיפת ראשו ומרבית גופו העליון הם בצבע אפור-חום ובהם פסים שחומים קצרים. בקצות נוצות זנבו כתם שחור שאיננו בולט במיוחד.

אין שוני בחזות החיצונית בין הזכר לנקבה ונוכל להבדיל ביניהם רק לפי אופן התנהגותם. על ההופעה האפרורית הזו ישמרו כול השנה כולה, וכך גם ייראו לעינינו הגוזלים בעוזבם את הקן, רק שאז זנבם יהא קצר יותר מזה של הוריהם.

הפשוש הוא אינדיבידואליסט באופיו ואינו מתקבץ לקבוצות או ללהקות. בחודשי הסתיו וראשית החורף, בין ספטמבר לדצמבר, מסתפק הפשוש בחברת עצמו. בדרך כלל יתחום לעצמו תחום מחיה לא גדול ושם יבלה את מרבית זמנו בין השיחים, נמוך מעל פני הקרקע, כשהוא תר בלא הרף אחרי מזונו – חרקים מחרקים שונים. אבל במהלך חודש ינואר, בלב החורף, משתנה התנהגותו ובעבור שינוי זה יש להכתירו לדעתנו לא רק בתואר של הקטן שבציפורי ארצנו אלא אולי גם לאמיץ או לפחות בין האמיצים שבהן.

צילום: גיל שעני – צרעה

חשוף לטורפים

 

ראשית לכול, בעוד החורף הקר והגשום שורר מסביב וציפורים רבות מתארגנות ללהקות "חימום" לפחות במהלך הלילה, נותר הפשוש הקטנטן יחיד ובודד. אומנם, ברדת הגשם הוא ימצא מסתור בין השיחים נמוך מעל פני הקרקע, אך הוא לא יסתתר שם לאורך זמן.

כבר בהנץ קרני החמה הראשונות של תחילת חודש ינואר, יפרוץ הזכר ממחבואו שבין השיחים, יפרוש כנפיים ויתעופף גבוה-גבוה מעל השיחים כשהוא מקדם את קרני השמש בציוצי שמחה צוהלים וחזקים הנשמעים כך "צרו...צרו...צררררר", וחוזרים שוב ושב על עצמם. מי שאינו מכיר את הציפור הקטנה הזו, לא יאמין שציוצים כה נמרצים וחזקים הנשמעים ממרום השמיים הם ציוצי הציפור הפצפונת הזו.

הזכר משרטט בתעופתו טריטוריה ובציוציו העזים הוא מכריז: "כאן, ממש לרגלי, נמצא השטח שאותו ייעדתי לבניית ביתי-קני עם בת זוגי, זו שתבחר להביא עמי לעולם את דור הפשושים הבא". מעניין לדעת שלמרות הכרזת הבעלות הברורה של הזכר על תחום מחייתו, בכול זאת ניתן למצוא קני פשושים במרחקים לא גדולים של מטרים ספורים זה מזה.

הזכר יתמיד במסלול תעופתו המעגלי והגלי במשך שעות ארוכות באוויר וכל המאזין לו מבני מינו יודע מה משמעות ציוציו. משמעות הציוצים ברורה אלה לאזני בני מינו הזכרים: הטריטוריה הזו שלי היא! הציוצים ברורים גם לפשושית, בת זוגו לעתיד, שבינתיים מסתתרת אי שם בסבך ומאזינה לו: ראי, ראי מה מזומן לך אם רק תיאותי להצטרף אלי ואז, יחדיו, נבנה כאן את קננו ונגדל את גוזלינו.

פעילות זו של הפשוש הנמרץ חושפת אותו לאיומים משמעותיים מצד הדורסים, אשר ישמחו לנעוץ בו את טפריהם המאונקלים ולהפוך אותו לארוחה קלה. אך למרות ממדיו הזעירים אומץ לבו עומד ביחס הפוך לגודלו. הפשוש הוא ציפור אופטימית, עקשנית ומתמידה, והוא "מאמין" שיעמוד בקשיים ויוכל להם.

 

קן מוגן מגשם

 

אחרי שבת הזוג נאותה לו ובחרה את בחירתה, יחל הזוג בבניית הקן. גם לאחר הקמת הקן ימשיך הזכר לגלות אומץ רב ויעוז במעגלים גליים גבוה גבוה מעל הקן, הכל כדי לגרום לזוגתו לחוש בטחון שבן זוגה מגונן עליה בלא לאות.

תחושת המוגנות תבוא לידי ביטוי גם באופן שבו יבנו הפשושים את קינם, אשר ייבנה כך שיוכל להגן על הנמצאים בו מגשמי החורף. הקן ייבנה כשהוא סגור מכול עבריו ורק פתח קטן אחד יישאר כדי לשמש לכניסה ויציאה של ההורים.

לבניית הקן שותפים שני ההורים. לרוב, הם יבחרו במקום החבוי בסבך שאינו גבוה, כמחצית המטר עד מטר ומחצה מעל לקרקע. זה יהיה מקום מוסווה בינות לצמחיה צפופה של צמחים - חד שנתיים (דוגמת הברקן, הגדילן או החוח) רב שנתיים (דוגמת הקידה השעירה, הרותם ואולי האשחר), גדרות החי השונות ואפילו ברושים צפופי העלווה.

זוג הפשושים יטלו סיבים, עשבים וחוטים שימצאו בסביבה, ויטוו אותם כשהם מהדקים אותם היטב לענפים שמסביב. לאחר מכן ישזרו מעין שלד אליפטי דמוי ביצה, סגור מכול עבריו מלבד פתח קטן בצדו. את השלד הזה הם יכסו מבחוץ ומבפנים בנוצות קטנות, בצמר גפן שימצאו, בחוטים ובעלים קטנים. אחרי שיסיימו לחזק ולייצב את הקן מבחוץ, הם ירפדו אותו מבפנים באניצי סביונים שזה אך הבשילו. במשך כל תקופת הדגירה וגם במהלך גידול הגוזלים ימשיכו הפשושים להוסיף לקן ריפוד יבש, בניסיון להתמודד עם הריפוד שנרטב בגשמי החורף.

הקן יושלם תוך שבוע עבודה או מעט יותר, ממש בלב לבו של החורף, בשלהי חודש ינואר הגשום והקר. עד מחצית פברואר תסתיים ההטלה של 4-5 ביצים קטנטנות, כל אחת במשקל של גרם. (כאשר משקלה של האם עד שמונה גרם בלבד!).

צילום: גיל שעני – צרעה

להתחיל מחדש

 

הנקבה מתחילה לדגור ולחמם את הביצים מיד לאחר הטלתן כדי שלא תקפאנה בקור, אבל הדגירה הממשית מתחילה לאחר הטלת הביצה האחרונה. לדגירה שותפים הן הזכר והן הנקבה, אך כאשר הנקבה דוגרת, מרבה הזכר לעופף גבוה מעל הקן ולצייץ, מה שמחזק וממריץ את הנקבה להמשיך בדגירה.

משך הדגירה על הביצים כשבועיים והאכלת הגוזלים שבקן כשבועיים נוספים. כלומר, במהלך חודש פברואר ובראשית מרץ, כשעדיין יורדים גשמים רבים והקור משמעותי, משמש הקן כמחסה הן לדוגרים והן לגוזלים.

כאמור, הגשמים מרטיבים שוב ושוב את הקן שעל כן מקפידים ההורים בלא הרף להביא לקן פנימה חומרי ריפוד יבשים. כמו כן, סופות הגשמים והברד פוגעות לעתים בקנים הקטנים, ואז ניתן למצוא על הקרקע, תחת השיחים, קנים שנתלשו ממקומם ונפלו ובהם ביצים שבורות או גוזלים שמצאו את מותם בסערה. אגב, גם אם הקן נפגע והביצים נשברו, לא יאמרו הפשושים נואש, ויתחילו מיד בבניית קן חדש לא הרחק ממקומו של הקן שנהרס.

 

הישרדות עיקשת

 

כאמור, מחזור הגוזלים הראשון יסיים את התבגרותו בתוך 4-5 שבועות ויעזוב את הקן. כשבוע לאחר עזיבת הגוזלים, יחל זוג הפשושים בבניית קן חדש ובהכנות למחזור נוסף של הטלה וגידול גוזלים. במהלך ששת החודשים פברואר-אוגוסט יחזור התהליך על עצמו כשלוש פעמים. כלומר, בשנה מוצלחת אחת עשוי זוג הורים כזה להביא לעולם בין 12-15 פשושים, מה שמסביר את שכיחותם של הפשושים בטבע.

מאמץ הרבייה והקינון של הפשושים האמיצים והחרוצים נמשך רוב חודשי השנה והוא חלק מההתמודדות הסיזיפית עם האויבים הרבים, ובהם איתני הטבע וטורפים למיניהם. לא פעם נראו נחשים כמו הנחש השחור, נחש זיתני ואחרים, כאשר הם מטפסים על ענפי השיח ומחדירים את ראשם מבעד לפתח הצר של הקן, כאשר מבחוץ מצייצים זוג הפשושים בהתרגשות ובוודאי בכאב, בלא יכולת להושיע. הנחש לא יוציא ראשו מן הקן טרם ישלים לטרוף ולבלוע את הגוזלים או את הביצים.

גם החתולים מחפשים את קני הפשושים ובהם גם החתול הביתי שלי, השוכן לו לבטח במרפסת הבית וזוכה להתפנק במזון חתולים משובח. עובדה זאת לא מונעת ממנו לטפס שוב ושוב על גגו של מחסן הכלים שבחצר, זה הצמוד לגדר החי הסבוכה, כדי לארוב לציפור שבסבך או לגלות שם קן שנבנה.

צילום: אורן ליכטנשטיין

טיפול מסור

 

כאמור, כדי להתגבר על כול האיומים הללו, חייבים הפשושים הקטנים להתמיד בלא לאות במעשה הבנייה, הדגירה וגידול הדורות הבאים וכך הם עושים. על תוצאות הטיפול המסור של זוג פשושים בגוזליהם מעיד אליעזר שמאלי בספרו "ציפורים בישראל". שמאלי עקב אחרי זוג פשושים שדאגו לגוזליהם ותיעד כיצד במשך מחצית השעה הם האכילו את הגוזלים שבקן עשר פעמים. כלומר, האכלה אחת בכול שלוש דקות. אם בקן היו ארבעה גוזלים, כי אז זכה כול אחד מהם בכול רבע שעה לארוחה משלו ואם שלושה, כי אז בכול כעשר דקות. את הלשלשת של הגוזלים דאגו ההורים לסלק מן הקן (לאחר ההאכלה, מפנה הגוזל את אחוריו כדי לאפשר להורה לטול את הלשלשת) וכך נותר הקן שמור בניקיונו עד להסתלקות הגוזלים.

שמאלי אף הצליח לשקול את שלושת הגוזלים שהיו בקן שאחריו עקב והנה התיעוד שלו: משקל הביצה שהוטלה – גרם. ביום הראשון לבקיעה שקלו הגוזלים 1.5 גרם. ביום השני – 2.5 גרם. בשלישי – 3.5 גרם. ברביעי – 5 גרם. בחמישי – 6 גרם. בשישי – 7 גרם. וכעבור שלושה ימים נוספים – 8 גרם, עם עזיבת הקן. מחוץ לקן המשיכו ההורים להאכיל את הגוזלים עוד שבוע, ואז נגשו למלאכת בניית הקן החדש.

הוא אשר אמרנו – הפשוש אכן גם אמיץ, גם חרוץ, גם שומר על ניקיון וגם אופטימיסט ללא תקנה...

מעוז חביב

קיבוץ צרעה

maozhaviv@gmail.com


 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?