אות קין

המורה הסתכלה על היצירה שלי, אמרה שזה טעות והזמינה ילד אחר לכתוב. משהו בי נסגר ומאז לא השתתפתי יותר בשיעורים

בשבועות האחרונים נכנסו מיליוני ילדים אל מערכת החינוך, מחכה להם שנה של למידה והתפתחות חברתית אך גם שנה של אתגרים וקשיים שונים. להורים אין כבר את היכולת לגונן ולשלוט על הילד מכל אותם האתגרים ולפעמים כל שנותר זה רק להביט מהצד באותם התמודדויות ולהיות שם בשביל הילד כשהוא חוזר אל חיק המשפחה.

לפני כשלושים שנה עליתי לכיתה א'. אני זוכר את ההתרגשות שפעמה בי מכך שגם אני הולך לבית הספר כמו אחי הגדול ואת הציפיה מהלא נודע. הגעתי שמח לכיתה, התיישבתי בשולחן כשלצדיי יושבים ילדים נוספים, שאת חלקם עוד הכרתי מהגן, וחיכיתי בהתלהבות לתחילת יום הלימודים. השמחה וההתלהבות נמשכו בדיוק חמש דקות והרצון ללמוד ולדעת התחלף בהסתגרות ובשעמום שהובילו לחוסר השתתפות בשיעורים שנמשכו לאורך כל תריסר השנים הבאות.

כילד סקרן, שאוהב לקרוא ולחקור את העולם שסביבו, הגעתי לכיתה א' כשאני כבר יודע לקרוא ולכתוב. כשהחל השיעור הראשון כולם קראו בקול "שלום כיתה א' “ והמורה שאלה מי יודע לכתוב את האות שין – הצבעתי בשמחה וניגשתי לכתוב את האות על הלוח.

כתבתי את האות כפי שהכרתי מהספרים שמהם למדתי ושבהם הרגל האמצעית של האות יצאה מהצד של הרגל השמאלית. אני זוכר איך המורה הסתכלה על היצירה שלי, אמרה שזה טעות, מחקה באבחת מחק את האות מהלוח והזמינה ילד אחר לכתוב את האות שהפעם נכתבה בצורה המוכרת יותר שלה – ש, שבה הרגל האמצעית יוצאת מהתחתית.

אולי המורה לא רצתה לבלבל את התלמידים ואולי היא לא הכירה את הגופן שבו השתמשתי כשכתבתי, אך בכל מקרה החוויה הראשונה שלי הייתה שהמורה ביטלה את מה שאני ידעתי שהוא נכון וגרמה לי בושה עמוקה מכך שכל הכיתה ראתה אותי עושה טעות. זו הייתה החוויה הראשונה שלי בתוך מערכת החינוך.

משהו בי נסגר ומאז לא השתתפתי בשיעורים, לא הצבעתי בכיתה ולמדתי לשמור את הרעיונות ואת המחשבות שלי לעצמי. בכל שנה ההערות של המורים בתעודה היו גרסה כזו או אחרת של המשפט 'מים שקטים חודרים עמוק' – ניסיון לנסח באופן חיובי את העובדה שאני פשוט לא מורגש ולא משתתף בשיעור.

רק לאחר שסיימתי את כיתה י”ב והתגייסתי גיליתי מחדש כמה אני אוהב ללמוד. בקורס חובשים הפתעתי את עצמי מכך שאני בכלל מסוגל להקשיב, להתעניין ולהוציא ציונים גבוהים. עם הזמן, אהבת הלימודים חזרה אלי: היסטוריה וגאוגרפיה למדתי לאהוב תוך כדי טיולים בארץ ובעולם ותוך כדי מפגשים עם מקומות ואנשים מרתקים ואת האנגלית, כמו הספרדית, למדתי תוך כדי תרגול במקומות בהם טיילתי וחייתי.

ללימודי הפסיכותרפיה הגעתי לאחר תהליך ארוך, שבו כבר למדתי ליהנות שוב מלימודים ולדעת מה מעניין אותי באמת, אך עדיין הייתי תמיד התלמיד השקט והמתבונן בהשפעת זיכרון אותו אירוע מכיתה א' שנצרב בי עמוק.

היום, כאדם בוגר, ברור לי שזה לא נכון להכליל ממפגש אחד בין תלמיד למורה על מערכת החינוך כולה, אך מחשבה של ילד צעיר בן שבע היא שונה ונוטה לתייג את העולם בצורה כוללנית יותר ולראות בחוויה הראשונית שהייתה לי בבית הספר משהו שמעיד על האופי ועל הגישה של כל המורים, בית הספר, ומערכת החינוך בכללותה.

לפני שבועיים בני בן השלוש נכנס לגן חדש, כל השבוע שקדם לכך אני ואשתי הצלחנו להלהיב אותו לקראת הגן והוא כבר חיכה בקוצר רוח לכך שהוא כבר יהיה בגן של 'הגדולים'. מובן שברגע שלקחתי אותו לגן הוא לא רצה שאעזוב אותו וביקש שאשאר איתו עוד קצת, יכולתי להרגיש את החשש שלו מהמקום החדש אך לא יכולתי לעשות עם זה יותר מדי.

עברו כמה ימים והוא עדיין לא רצה להישאר לבד בגן, כששאלתי אותו על כך הוא שתק זמן מה אך לאחר ניסיונות שונים שלי ושל אשתי להגיע אליו הוא אמר לנו בעצב שכשהוא היה קטן הוא אהב את הגן ועכשיו כשהוא גדול הוא לא אוהב את הגן ושהוא פוחד מהילדים. באותם רגעים הרגשתי את הלב שלי נקרע ומיד עלה בי אותו זיכרון רחוק מכיתה א'.

ברור לי שבימים הראשונים בגן אלו רגשות טבעיים ונתקלתי בהרבה ילדים שמיררו בבכי כשהוריהם השאירו אותם לבד, אך מה שיכול להראות לנו כמבוגרים כרגש טריוויאלי ו'לא נורא, זה יעבור', מבחינת הילד יכול להיחוות כעולם ומלואו. באותן סיטואציות אני חש חסר אונים: לא אצליח לשנות את החוויה שלו מהגן החדש, המעט שאוכל לעשות זה לדבר איתו על זה ולתת לו את כל הביטחון והאמפתיה שאוכל לתת ואני מתנחם בכך שנראה שצוות הגן נראה אמפתי וקשוב לילדים ושבכל יום שעובר נראה שהוא לומד להכיר את החברים החדשים ולהתרגל למקום החדש.

בתהליך הטיפולי שעברתי במסגרת לימודי הפסיכותרפיה ולאחריה נפגשתי שוב עם אותו ילד פנימי שבי, שאיבד אמון במערכת החינוך ולמדתי שוב איך להעז ולהרשות לעצמי להשתתף יותר בלימודים בלי לחוש שמה שאני אומר הוא טיפשי או שמבקרים אותי יותר מדי. במקביל, אותו פצע עמוק מכיתה א' החלים לאיטו.

היום אני גם יודע שאם הייתי משתף את החוויה עם הוריי ולא מסתובב איתה לבדי כל השנים, אולי הפצע לא היה כה עמוק. לא היה זה פשוט לדובב את בני ולשמוע את החוויה האמתית שלו מהגן, אך השתיקה והמבט המרוחק שלו הבהירו לי שהמאמץ לגרום לו להיפתח הוא הכרחי.

לכל אלו שקוראים מילים אלו - אם אתם הורים, מורים, גננות או כל אדם שנמצא במגע עם ילדים קטנים תיקחו רגע ותזכרו עד כמה המעשים והמילים שלכם יכולות להשפיע על ילדיכם ועד כמה חוויות ראשוניות במקום חדש הם בעלות משמעות עצומה, לטוב ולרע – תהיו סבלניים, אמפתיים ותזכרו איך אתם הרגשתם, לפני כמה שנים, כשהייתם במקום שילדיכם נמצאים בו כיום.

שתהיה שנת לימודים מצמיחה, מאושרת ויצירתית לכולנו.