אל תקראו לו בת יענה !
לאחרונה נמצאו בנגב עדויות לכך שתזונת התושבים שחיו שם לפני אלפי שנים כללה ביצי יען, סיבה טובה ללמוד על העוף הגדול ביותר בעולם ובעל התכונות הייחודיות
| יענים בחי בר יטבתה צילום: הילה אקסלרוד פיקיוויקי |
האימרה המפורסמת ביותר על היענים קשורה דווקא לתכונה המיוחסת להם ואיננה מחמיאה כלל – הטמנת הראש בקרקע בשעת איום או סכנה. התנהגות זו אינה נדירה, וישנם גם בני אנוש שנוהגים כך, כפרטים או כארגונים, קהילות קטנות ועמים גדולים. לכן, מקובל להצביע על אדם המתעלם ממציאות כלשהי או מדברים המתרחשים סביבו ולומר שהוא "טומן את ראשו בחול כבת יענה". על כך אפשר לומר שני דברים: ראשית לא מדובר בבת יענה אלא ביען, ושנית, הסיבות לכיפוף הראש של היען אינן חשש או פחד אלא, כנראה, ניסיון להסתוות.
נזכרתי ביען משום שלאחרונה נמצאו בנגב עדויות לכך שתזונת התושבים שחיו שם לפני אלפי שנים כללה ביצי יען (ראה נפרד).
יענים בנגב ובערבה
היענים היו נפוצים בנגב שלנו כבר אז. עדויות של חוקרים מצביעים על כך שיענים חיו בנגב עד שנות ה-20 של המאה הקודמת, כלומר עד לפני כמאה שנה.
אמנם, עדות של הכומר וחוקר הטבע הסקוטי הידוע, הנרי בייקר טריסטראם, שערך מסע נרחב מאוד ברחבי ארץ ישראל בשנים 1868-1869, וזכה לפגוש בבעלי חיים רבים וביניהם אייל הכרמל והדוב החום, לא נמצאת בידינו, משום שהוא לא הגיע דרומה מבאר שבע, אבל חוקרים אחרים הגיעו וזכו לצפות ביענים שחיו במרחבי הערבה. בשנת 1920 ניצוד ככל הנראה בנגב היען האחרון.
חוקר הטבע, יהושוע מרגולין, שהיה ממקימי סמינר הקיבוצים אורנים והעניק לו את ייחודיותו בחקר הטבע, מסביר: "היען היה נפוץ בימים קדומים בנגב ובמדבריות סוריה וערב הסמוכים לארץ ישראל, אולם הוא נשמד על ידי הבדואים בגלל נוצותיו שבהן השתמשו לקישוט ועליהן שולם ממון רב. כיום הוא נפוץ בעיקר באפריקה ונדיר במדבריות ערב"
.
יען צילום: דני שנער פיקיוויקי
גודל מרשים
מרגולין השווה את היען לגמל וכתב עליו כך: "היען שייך לתת מחלקה של 'חסרי רכס' (חלק בולט בעצם החזה של העוף – מ.ח) שסימניהם: כולם עופות מרוץ שאבדה להם סגולת התעופה, ובמכוון לכך, כנפיהם מנוונות. בתת מחלקה זו שתי סדרות. הסדרה הראשונה היא סדרת דמויי היען, והיא מונה רק מין אחד והוא – היען. היען הוא הגדול בעופות הקיימים כיום...".
"...רגליו הגבוהות, השריריות והחשופות, לכל אחת מהן רק שתי אצבעות, מה שמסגל אותו לריצה מהירה. שיעור פסיעותיו מגיע ל 3-4 מטרים (!). במכוון לגובה הרגליים גם צווארו ארוך. על ידי כך הוא יכול להשיג את מזונו מן האדמה, מחד, ולסקור בעיניו מרחקים גדולים, מאידך. הרגליים, הצוואר, ובמידה מסוימת כל הגוף משווים אותו לגמל...".
"את הביצים המוטלות שנועדו לדגירה טומנת הנקבה בחול. הנקבה שנוצותיה בצבע החול דוגרת על הביצים ביום והזכר השחור דוגר בלילה. האפרוחים – עוזבי קן, אולם בימים הראשונים לבקיעתם מן הביצה, אין הם יכולים עדיין להרים את ראשם. (ואז תפקידם של ההורים הוא כמובן להגן עליהם מתוקפים – מ.ח)".
לגבי השימוש בנוצות של היען הוסיף מרגולין וציין: "כסות הנוצות משמשת בעיקר מכשיר לחימום והגנה ומכשיר לתעופה, על כן שונה היא הן במבנה והן בסדר עריכתה על פני הגוף בעופות שונים, בהתייחס לאורח חייהם ובמקומות חיותם. עופות מרוץ שאינם מסוגלים לעוף כמו היענים, אין בגופם אזורים חסרי נוצות כמו בעופות המעופפים, אלא הנוצות מכסות את כל גופם ומגינות עליהם מפגיעות שונות – מקור, מחום ומפני רטיבות".
כנפיים מנוונות
היען הוא ללא ספק בעל חיים ממנו לא ניתן להתעלם, בשל ממדיו המרשימים ובשל תכונותיו הייחודיות ויכולותיו החריגות: הוא העוף הגדול ביותר המתקיים על פני כדור הארץ, הן בגבהו, הן במידות גופו והן במשקלו. גבהו מעל 2.5 מטר, אורך גופו כשני מטר ומשקלו עשוי להגיע ל- 160 ק"ג. היען הוא המהיר ביותר מכל ההולכים על שתיים ומהירותו מגיעה עד ל- 65 קמ"ש.
במבט ראשון ניתן לראות מיד את מבנהו הייחודי שבו בולטות רגליו הארוכות והמוצקות וצוואר ארוך במיוחד שעליו נישא ראש קטן מידות עד גיחוך. לעוף ייחודי זה יש כמה תכונות מרכזיות וייחודיות:
- ליען יש אמנם כנפיים אך מפאת גדלו, מחד, וממדיהן הקטנים, בהתאמה, הוא אינו מסוגל לעוף. לעומת זאת רגליו הארוכות חזקות במיוחד ומשמשות אותו מלבד להליכה ולריצה גם להגנה ולהתקפה.
- יענים הם עופות מאריכי חיים ומסוגלים לחיות בטבע עד ארבעים שנה ובשבי עד חמישים שנה.
- ככל שממדי גופם מרשימים, במיוחד גובהם, הם מתקיימים מאכילת עשבים, זרעים, חרקים וזוחלים קטנים שעל פני האדמה.
- ליענים אין מיתרי קול שעל כן אינם מסוגלים להשמיע קול באופן הרגיל, אלא מעין נהימה שמשמיע בדרך כלל היען הזכר ממעמקי גרונו. כנגד זאת, ראייתו מפותחת ונחשבת בין הטובות מכל העופות.
- ככל שגודלם מרשים וכך גם גודל ביציהם, הם דוגרים ככל העופות האחרים, כאשר הם מחלקים את הדגירה בין היום ללילה. ביום דוגרת הנקבה ובלילה הזכר.
יען, צילום מרק קושניר, פיקיוויקי
חיזור פוליגמי
גודלו ומהירותו המרשימים של היען ויכולתו לראות היטב למרחקים, הופכים אותו לבעל חיים המותאם לחיים במרחבים פתוחים. כיום הוא נפוץ בעיקר באזורי הסוואנה באפריקה, שהם ערבות פתוחות ונרחבות.
ככל שהיען גדול מידות ומאריך חיים, הוא ממהר להגיע לבגרות מינית. הזכרים בגיל שנתיים והנקבות אף מקדימות אותם בכחצי שנה.
משמגיעה עונת הייחום, פחות או יותר בראשית האביב שלנו, דואג הזכר להכין נחלה עליה הוא משתלט, והוא מזמין אליה את הנקבה על ידי מיומנויות חיזור ייחודיות.
"היען הזכר גוחן בעונת הייחום תוך כדי ריצה על שורש כפיו, פורש כנפיו, מפשיל ראשו ופושט את צווארו לעבר גבו", כותב מרגולין, "הוא מתנדנד מצד אל צד ומטיח את ראשו בצדי גופו. בשעה בה הוא נתון אך ורק למופע החיזור שלו, אפשר להתקרב אליו בלי שירגיש בכך, אולם אם הוא חש במתקרב הוא מסתער עליו בחמת זעם...".
ככל שהזכר משקיע מאמצים בשכנוע נקבה להיענות לו, לעיתים הוא לא יסתפק בכך וינסה בהמשך את מזלו בשכנוע נקבה נוספת. לאמור, מדובר בבעל חיים פוליגמי.
בעניין זה ניתן לומר – אליה וקוץ בה. הרי מי שאמון על הדגירה בלילה הוא הזכר. אם אכן הצליח להרשים נקבה נוספת, מה יקרה לעת ביצוע חובת הדגירה בלילות? אלא, שבזמן החיזור, עניינים פעוטים כאלה לא מטרידים את הזכר.
אפרוח יען, צילום ה זל, ויקיפדיה
מיתוס הטמנת הראש
כפי שהקדמתי לציין מתקיים בקרב רבים מאתנו המיתוס שלעת סכנה וכדי להתעלם ממנה, טומן היען את ראשו בחול. על מה ולמה זכה היען להתכבד במיתוס הלא מחמיא הזה? מסתבר שלעת סכנה אמנם מכופף היען את צווארו הארוך והנישא, ככל הנראה כדי להתבלט פחות בשטח.
בנוסף, היען מתקיים על אכילת עשבים וחרקים המצויים על פני האדמה. אי לכך עליו לכפוף את צווארו, להנמיך את ראשו הקטן, וזה, הראש הקטן במיוחד עשוי בקלות להיעלם, אם בתוך העשבייה או שמא מאחורי אבן.
אם כן, המיתוס מייחס ליען הטמנת ראש מפני הסכנה אך האמת היא שזה רק ב"כאילו". בפועל, יען יכול להפוך לבעל חיים מסוכן מאוד כאשר הוא מתגונן מפני סכנה.
כפי שציינו ליען רגליים הגדולות והחזקות, אלה המאפשרות לו לרוץ מהר יותר מכל הולך על שתיים שבעולם. לקבל בעיטה מרגל גדולה וחזקה שכזו המצוידת בטפר מחודד ומאונקל זה לא תענוג כלל וכלל, ובעיטה של יען היא מסוכנת מאוד. מרבית השימוש ברגליים לבעיטות נעשה על ידי היענים במלחמות הזכרים בינם לבין עצמם, אבל ללא ספק עדיף לשמור מרחק מקרבת היענים ובוודאי שלא להרגיזם או להפחידם.
לא בת יענה
היען מוזכר בתנ"ך בשמו פעם אחת בלבד, במגילת איכה שם נכתב: "בת עמי לאכזר כיענים במדבר" (איכה, ד'-ג'). יתכן, גם על פי מיקום בעל החיים המדובר במדבר, שאכן מדובר ביען הידוע לנו בשמו גם כיום.
שם אחר המופיע בתנ"ך הוא – בת היענה. כך בספר ויקרא, י"א-ט"ז, ברשימת העופות הטמאים האסורים במאכל: "ואת בת היענה, ואת התחמס ואת השחף ואת הנץ למינהו". במקרה זה מרבית החוקרים סבורים על פי מיקום "בת היענה" המדוברת ומופיעה גם במקומות נוספים בתנ"ך, שבמקרה זו אין מדובר ביען אלא בעוף דורס לילי, קרוב משפחה של הינשוף או האוח.
אם כך הדבר, נחזור לשאלה בה פתחנו – האם ניתן לקרוא ליען גם בת יענה? והאם נכון בכלל לעשות היום שימוש בשם – בת יענה? לאור הנאמר כאן מסתבר שבהחלט – לא!
הרוב המחלט של החוקרים מניחים די בוודאות שבת היענה המוזכרת במקרא איננה היען. הנביאים המתארים בנבואותיהם את בת היענה מתייחסים אליה כעוף השוכן בחורבות, כמו דורסי לילה אחרים, ולא כעוף המתקיים במדבר הפתוח כמו היענים.
ביצת יען לעומת ביצי תרנגולת (למטה משמאל) ושליו (למעלה משמאל) צילום רינר זנץ - ויקיפדיה.
מרוצי יענים
היותו של היען כה גדול, מרשים, חזק ומהיר, הביאה לכך שבני האדם רתמו אותו למרוצי רכיבה בדומה לסוסים או לגמלים. תחרויות רכיבה על גבותיהם של יענים נהוגים במיוחד בדרום אפריקה. כדי להחזיק מעמד על גב היען, משתמשים הרוכבים הן באוכפים מיוחדים וכן במושכות ובמתגים במיועדים לגוף היענים.
בראשית המאה ה-19 הוקמה בארצות הברית, בג'קסונוויל שבפלורידה, חוות יענים שבה נערכים מרוצי יענים. מרוצים כאלה מתקיימים היום גם במקומות נוספים ברחבי היבשת הגדולה בצפון אמריקה.
במסגרת המאמץ להשבת בעלי חיים שנכחדו מארצנו למקומות חיותם בעבר, כמו אייל הכרמל בצפון, היחמור בצפון ובהרי יהודה, הראם הלבן ארך הקרניים והפרא שהושבו למכתש רמון ולערבה בדרום, הושבו ארצה בשנת 1973, 18 אפרוחי יענים מאתיופיה והם שוכנו בשמורת החי בר ביוטבתה, בואך אילת. כמחצית היובל לאחר מכן, לאחר שגדלו והתאקלמו היטב בשמורה, נעשה ניסיון להשיבם לטבע במדבר, אולם עד עתה בלא הצלחה.
אם כן, מדובר ללא כל ספק בעוף מרשים וייחודי בעל תכונות ייחודיות, שהתקיים בעבר גם באזורים המדבריים בארצנו, ואשר כיום שוב אפשר לחזות בו בטבע כאשר נדרים לכיוון אילת ונצפה בו בשמורת החי בר שביוטבתה.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?