בין הזמנים נפרדים מאיש רוח יקר ומשורר גדול

המשורר מנפרד וינקלר ז"ל, תושב צור הדסה, יוצר שהיה ממעצבי העברית החדשה, הלך לעולמו בגיל 92

המשורר מנפרד וינקלר תושב צור הדסה הלך לעולמו. כחבר קרוב של מנפרד, אודה שקשה להשלים עם לכתו מאתנו. למבחר מכל ספרי שיריו קרא: "הספירה לאחור". משהו מאתנו הלך עם מנפרד. וכך אומר השיר: 'כולנו רקמה אנושית אחת, ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו, משהו מת בנו, ומשהו נשאר איתו'. המשורר מנפרד וינקלר נולד ב-1922 בכפר פוטילה, במחוז בוקובינה ברומניה. ראשית כתיבתו הייתה בגרמנית. עלה ארצה ב- 1958. לאחר לימודים באולפן לעברית והשלמת תואר בספרות עברית ויידיש, פרסם ספר שירים ראשון "שירים" בהוצאת עקד. ספרים נוספים בעברית: "בין אצבעות העיר" (1970), "עפר בעימות" (1979), "בצל העקרב" (1988) ו"ספירה לאחור - מבחר שירים" (2000). הוא הלך לעולמו בן 92. אני חייב לציין גם ממד אישי לקשר בינינו לבינו: כשהיינו צעירים בני 22, פרסמנו אחי הרצל ואני ספר שירים ראשון, השירים שלנו היו בכריכה אחת, למרות שכתבנו בנפרד. שלחנו קובץ למנפרד וינקלר. הופתענו אז ככותבים צעירים שהוא חזר אלינו ושילב אותנו בערב ספרותי שקיים בבית העם, והיינו אז על במה אחת עם לאה גולדברג, כשמנפרד וינקלר הוא המנחה. את החסד הזה לא נשכח לו לעולם. אנו נפרדים מאיש רוח יקר, ממשורר גדול, שלרבים מאתנו היה חבר, יוצר שהיה מעצב נתיב ייחודי, יוצר שהיה ממעצבי העברית החדשה דווקא משום שהוא הגיע אליה מבחוץ. מנפרד היה משורר שכתב גם בגרמנית וגם ברומנית, ויש ארומה מיוחדת לעברית שלו, סוג של דיוק שאין למצוא אצל כותבי עברית ילידיים. אנו נפרדים היום ממנפרד וינקלר – אבל יצירתו ורוחו ימשיכו לשרות ולחיות בקריית הספר העברית, ימשיכו להדהד בערבי ספרות, בשיעורים לספרות – ובכל מחוז שבו מתענגים על ספריו. הוא תמיד ציין שהוא חי בין שתי המולדות, אך היום אנו יודעים שהוא נקבר במולדת אחת, במולדת של העם היהודי, בישראל. מנפרד וינקלר ידע לחבר בין האמנויות – הן עולם השירה והן הציור והפיסול. הוא משלב בין תרבות אירופה שהוא כה היטיב להכיר ולהוקיר, ובין התרבות היהודית שהנחילו לו הסבים שלו, שכה דיבר עליהם בהערצה בריאיון שקיימנו אתו לפני מותו, ריאיון שעדיין לא פורסם. מי שניחן ברגישות לעברית רואה את השילוב המרתק בין רובדי הלשון העברית שרואים בשיריו. כשאמרתי לו מה השיר שלך שהכי אהוב עליך, ענה לי: "סתיו 1939" הוא מיד ניגש לספרו הראשון "שירים" וקרא לי אותו בקול רם. הוא ביקש גם שהשיר ייכלל בריאיון, ועבר על ההגהות לוודא שאכן הוא נכלל. וזה השיר: סתיו 1939/ מנפרד וינקלר אִמִּי, הַגֶּשֶׁם זָב הַלַּיְלָה, / וַאֲנִי מֻקָּף צְלָלִים שֶׁלֹא שָׁקְעוּ. / זוֹכֶרֶת אַתְּ כֵּיצַד / עָמַד הָרוּחַ הַסְּתָוִי לִפְנֵי / הַדֶּלֶת וּפָתַח אוֹתָהּ? / שָׁמַעְנוּ קוֹל שֶׁל יֶלֶד שֶׁבָּכָה / בְּרֶדֶת - לַיְלָה, / וְגֶשֶׁם זָב, כְּמוֹ עַכְשָׁו, גַּם אָז. / עִם צַעֲדֵי הַחַיָּלִים נָשְׁרוּ / עָלִים שֶׁל סְתָו צָעִיר אֶחָד אֶחָד, / וְקוֹל נִרְגָּשׁ דִּבֵּר בָּרַדְיוֹ עַל / רִאשׁוֹנֵי הַמִּלְחָמָה. / שָׁקַעְנוּ בִּשְׁתִיקָה, / כְּאַחֲרוֹנֵי מַסָּע אָרֹךְ - אֲנִי וְאַתְּ. / וּבַחַלּוֹן הַלֹּא מוּאָר / חָדַל הָאוֹר. / יָשַׁבְתְּ מוּלִי כְּפוּפָה, / כְּאִלּוּ הִזְדַּקַּנְתְּ מְאֹד פִּתְאֹם, / וְגֶשֶׁם זָב, כְּמוֹ עַכְשָׁו, גַּם אָז. (מתוך ספר השירים הראשון "שירים", 1965) תוך כדי הריאיון הוא דיבר על הקשר המיוחד לאמו והאהבה הרבה שלו אליה והגעגועים ככל שחולפות השנים. הוא קרא לפנינו את השיר: ברחוב הפסיקו לשיר הציפורים/ מנפרד וינקלר אֲנִי זָר, אִמִּי!/ בֶּחָצֵר הִפְסִיקוּ לָשִׁיר/ הַצִּפֳּרִים./ אֲנִי זָר, אִמִּי! / רַק בְבֵית הַקָּפֶה שָׁמְרוּ לִי / שֻלְחָן, / וַאֲנִי מִתְנַבֵּא כָּאן/ לְמוֹתִי – בְּשִׁיר - וּלְחֻרְבָּן. / אֲנִי זָר, אִמִּי, אֲנִי שָׁר! / בָּרְחוֹב הִפְסִיקוּ לָשִׁיר הַצִּפֳּרִים. שעה קשה היא עכשיו, כשאנו נפרדים ממנפרד וינקלר. דומיה יורדת עכשיו לעולם, וגם הציפורים הפסיקו לשיר. מנפרד הולך מאיתנו, אך הברית בינינו לבינו נשארת. על כך אומר השיר של המשוררת רחל: 'ברית אמת היא לנו / קשר לא נפרד / רק אשר אָבד לי קנייני לָעד'. (רחל). מנפרד וינקלר נלקח מאתנו, אבל האור שלו ימשיך להאיר את התרבות העברית – ויצירותיו שידעו לנהל דיאלוג עם הספרות העברית אך גם עם ספרות אירופה – ימשיכו בדו-שיח מתמיד עם הספרות שתיווצר כאן. אגודת הסופרים העברים, שהעניקה לו את אות קסת הזהב על תרומתו לתרבות העברית, מרכינה ראש – אנו נפרדים ממשורר וחבר יקר. יהי זכרו ברוך. (דברי הספד שנאמרו בבית עלמין "נס הרים" יום ראשון, 13.7.2014)

בלפור חקק [email protected]