דלג לתוכן העמוד
יום רביעי, 22 במאי 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

העיזים נותנות לי כוח לקום בבוקר

גניבת עדר העזים של הנוקד בן ה-96, זכריה יפת מבית זית, כמעט הצליחה לשבור אותו. התגייסות של נוקדים מכל רחבי הארץ שיקמה במהירות את העדר. “אני רוצה להמשיך להיות חקלאי ורק לקום בבוקר ולטפל בעיזים ולהיות עם המשפחה ורק מתפלל שהכל יישאר ככה כמו שהוא", הוא אומר באופטימיות

"ביום של הגניבה, ממש נגמר לי הכוח, נכנסתי לדיכאון", זכריה יפת בדיר

זכריה יפת הוא נוקד מבית זית. הוא בן 96 (במלים: תשעים ושש !). בגיל שבו רבים מתקשים לצאת מביתם, ממשיך זכריה לעמול בדיר ומקווה שהכל ימשיך להיות כמו שהוא היום: בריאות לו ולזוגתו, שבני משפחתו יקיפו אותו ויתמכו בו, ושהוא ימשיך לטפל בעדר עזים שלו....

לפני כארבעה שבועות, ולא בפעם הראשונה, נפרץ הדיר של זכריה, במורדות המערביים של בית זית בואכה סכר בית זית, ומאה העיזים שלו נגנבו. אבל לא לוחם מנוסה ועז נפש כזכריה ירים ידיים, "מי שכל החיים שלו חייב להילחם", הוא אומר, "בסוף לומד להיות חזק...". משפט קצת מתעתע ממישהו שגם בגילו המופלג לא מפסיק לחייך ונשמע אופטימי מהרבה אנשים שצעירים ממנו בשנים רבות...

המאבקים של זכריה באתגרים שזימנו לו חייו, התחילה עוד בתימן, כשבגיל 12 מצא עצמו יתום מאב ואם. מאותה תקופה הוא גם מציין את התחלת הפרק המשמעותי ביותר בחייו, הפרק שנמשך עד היום, והוא נישואיו לשמעה, אשת נעוריו, הצעירה ממנו בארבע שנים וחיה יחד איתו עד היום בביתם הצנוע סמוך לדיר.

"אנחנו שנינו הקמנו את המשפחה שלנו לפני 84 שנים", נזכר זכריה, "אני הייתי ההורים של שמעה כי גם לה לא היו הורים והיא הייתה ההורים שלי". הזוג מתחיל להתגלגל יחד כדי לשרוד את הקשיים. זכריה מוצא עבודות פיזיות מתישות ולומד על בשרו כיצד להיות קשוח וכיצד לשמור על עצמו ועל משפחתו.

עם קום המדינה זכריה ושמעה מוצאים עצמם כהורים לשניים. "לפני העלייה לארץ ריכזו את כל היהודים במחנה עליה בעדן", הוא מספר, "הערבים היו כל הזמן מתקיפים את המחנה והורגים מהיהודים. זה היה סתם שטח עם הרבה אוהלים ולא היה כלום מאורגן ואז חיפשו מישהו חזק וקראו לי שאני אבוא לנהל את השמירה על המחנה. לקחתי ארבעים אנשים וכל לילה הייתי מחלק אותם בכל פינה של המחנה ואני עם עוד כמה היינו מסתובבים מסביב למחנה ושומרים עליו. בכל פעם שהערבים הגיעו היינו מתנפלים עליהם ורודפים אחריהם ופוגעים בהם וככה נפסקו ההתקפות שלהם".

בשנת 1949 הם מגיעים לישראל והמשפחה מתמקמת בעין כרם. "היינו ארבעה חודשים במחנה עולים ואת הבת שלי לקחו שם, חטפו אותה... והילד הבכור נהרג ביום העצמאות כשהיה בן שבע", הוא נזכר בעצב בטרגדיות של תחילת הדרך, "ברוך השם אחר כך נולדו לנו עוד תשעה ילדים וכולם בסדר גם היום, שלושה גרים פה במושב".

כבר בתחילת דרכו בעין כרם עסק זכריה בגידול עיזים, אבל זה היה רק עיסוק צדדי. את עיקר זמנו ומרצו בילה בקרן הקיימת לישראל, שם עבד שנים רבות כמנהל עבודה מוערך וניהל צוות של 80 פועלים. "עבדתי כל השנים כאיש ציבור והכל היה בסדר, תמיד היחסים עם העובדים היו מצוינים. בקק"ל עבדתי והפעלתי אנשים ועכשיו אני עובד עם עזים...". הוא צוחק.

בשנת 1961 הגיעה משפחת יפת לבית זית. "היה איזה ראש קבוצה מבית זית אצלי בצוות", הוא נזכר, "אני בדיוק קניתי אז שטח ברמת גן והוא אמר לי שחבל שנלך לרמת גן ושנבוא לבית זית והוא ידבר עם הוועד ואני אכתוב להם מכתב שאנחנו רוצים להצטרף. כתבתי לוועד אבל במושב לא הסכימו שנגיע כי היינו אז משפחה גדולה עם הרבה ילדים. אבל לא ויתרנו ובסוף קנינו מאותו אדם את הבית ועברנו לגור שם עם הילדים ועם העיזים".

"כל מגדל נתן תרומה כמה עיזים או כמה כבשים מהעדר שלו", זכריה יפת

בשנות ה-70 העדר של זכריה יפת התחיל לגדול והמיקום שלו במרכז המושב התחיל לגרום לאי נוחות במושב. "במושב החליטו שאני יוריד את העדר לאזור שיותר קרוב לסכר וככה בניתי את הדיר איפה שהוא נמצא היום". בשנות השמונים פרש זכריה מתפקידו בקק"ל והחל להתמסר לעיזיו בלבד. "אי אפשר להתפרנס מחקלאות", הוא מעיד, "אבל אני אוהב את מה שאני עושה ואוהב את העיזים שלי. העיזים האלה נותנות לי את הכוח. בשבילם אני קם כל יום ויוצא מוקדם בבוקר לדיר לראות שהכל בסדר".

על גניבת העדר האחרונה, שהתרחשה אצלו בדיר לפני כחודש, הוא אומר: "כל הזמן יש גניבות של עיזים. ביום של הגניבה כשראיתי את זה ממש נגמר לי הכח, נכנסתי לדיכאון ונכנסתי למיטה והלכתי לישון. ביום הזה היה צריך לבוא אלי לחסן את העיזים ישראל אליאסף ממשרד החקלאות, שכבר הרבה שנים מחסן את כל העיזים בארץ. הוא התקשר ושמעה אמרה לו שאני ישן והוא לא הבין איך זה שאני במיטה בשעה כזאת... היא סיפרה לו על הגניבה והוא אמר שהוא מיד נכנס לאוטו ומגיע. ישראל מכיר את כל המגדלים בארץ. כשסיפרתי לו את הסיפור הוא ישר התחיל להסתובב ולדבר עם כל המגדלים, וכל אחד נתן תרומה כמה עיזים או כמה כבשים מהעדר שלו. לא האמנתי אבל עוד ועוד אנשים תרמו מהעדר שלהם עד שעכשיו העדר שלי יותר גדול אפילו יותר ממה שהיה, אני מאד מתרגש ומודה לכולם על העזרה", הוא מוסיף.

כיום זכריה ממשיך לקום בשעה מוקדמת בכל בוקר ולצאת לדיר כדי לעבוד עם העיזים. בעבודה הפיזית הקשה עוזרים לו נכדיו ועזרה מיוחדת של מת"ב שקיבל. "שלחו לי מת"ב שיעזור לי בבית" הוא שב לצחוק, "כל דבר הוא הלך אחרי ורצה לעזור ואני לא צריך עזרה אז אמרתי לו עזוב, אני מסתדר. אז הוא שאל – מה אני יכול לעשות ? אמרתי לו – תלך תעבוד בעיזים... הוא לא הסכים ועזב... ואז חיפשנו וחיפשנו ובסוף מצאנו מת"ב שהסכים לעבוד בעיזים, והיום הוא בא כל פעם כמה שעות ועוזר לי אז זה בסדר.... עכשיו אני רוצה להמשיך להיות חקלאי ורק לקום בבוקר ולטפל בעיזים ולהיות עם המשפחה ורק מתפלל שהכל יישאר ככה כמו שהוא" הוא חותם באופטימיות של צעיר בן 96...

 

אורי בן חיים

yoti_1@kanavim.com

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?