יציאת מצרים של אלגרה ז"ל

מחיים עירוניים של משפחת סוחרים מצליחה בקהיר וחיי שכנות משגשגים בין יהודים למוסלמים, אל אנטישמיות, הקמת מדינת ישראל וחיי צנע חקלאיים במעברה ובמושב. סיפורה של אלגרה סרור ז”ל

בתחילת החודש הלכה לעולמה אחת ממייסדות מושב בית זית, אלגרה סרור ז"ל. לפני כשנה התראיינה סרור במסגרת המיזם הקהילתי "חלונות הביתה" שיזמה נכדתה, לילי בן עמי, במשותף עם מירי שיינפלד.

אלגרה נולדה בשנת 1930 במצרים, ונאלצה לעזוב בשנת 1949 לצרפת כתחנת מעבר. היא עלתה לישראל בינואר 1950 והועברה למעברה בפרדס חנה, ומשם ביולי 1950 עברה למושב בית זית. הראיון נערך בביתה בבית זית בחודש ינואר 2015. היא הלכה לעולמה בתחילת החודש. לזכרה אנו מביאים כאן קטעים נבחרים מהראיון.

"השכנים המוסלמים שלנו, היינו כמו אחים ואחיות" - אלגרה סרור נולדה בקהיר שבמצרים בשנת 1930, בת למשפחת שמאע בת 9 אחים ואחיות. המשפחה התגוררה בשכונת 'דאהר' DAHER המוסלמית "היינו היהודים היחידים בבניין. בית בן שלוש קומות כולם ערבים". משפחתה השתייכה למעמד הביניים. בבעלות אביה היו שלוש חנויות: מכולת גדולה לסיטונאים, מכולת רגילה וחנות לבגדים. בחלומותיה הפרועים לא דמיינה שיום יבוא ובגיל 18 היא ומשפחתה יאלצו לעזוב את כל רכושם ולהימלט למדינת ישראל, ושם להפוך לחקלאים במעברה.

"אמא שלי לא הסכימה שאמשיך ללמוד" - אלגרה אהבה ללמוד ולקרוא ספרים. היא למדה בבית ספר צרפתי יהודי טוב ואיתה בכיתה למדו תלמידים מוסלמים "כשלמדנו תפילה בעברית הם הלכו להתפלל בערבית". על אף שהיא הצטיינה בלימודיה, ובעיקר במתמטיקה. היא למדה בבית ספר רק 8 שנים, בסוף כיתה ח' אמה דרשה ממנה לעזוב את ביה"ס וללמוד תפירה. גם בתפירה היא הצטיינה ולעתיד אף תפרה את שמלת כלולותיה ואת בגדי ילדיה.

"הוציאו אותנו היהודים מהעבודה" - חיי השכנות בקהיר היו טובים עד למלחמת העצמאות ב- 1948 שהולידה עוינות ואנטישמיות. הוטלו הגבלות על העסקת יהודים, אלגרה ואחותה פוטרו מעבודתן כתופרות "הבעלים אמר: רק עשרה אחוז יהודים. תשעים אחוז ערבים". במהרה מצאו עצמן עובדות בסתר: מנהלת החנות, נוצריה יווניה, הביאה אותן לביתה ואיפשרה להן להמשיך לעבוד בתפירה משם, "לא בחנות, כדי שלא יגידו שעובדים שם יהודים". העוינות כלפי יהודי מצרים החריפה עד כדי החרמת רכושם של היהודים "לקחו הכל. את הבתים. החנויות. גירשו אותנו".
משפחתה של אלגרה החליטו לעלות לישראל. הבעיה הייתה שאסרו על יהודים להכנס לישראל ממצרים. בסיוע הסוכנות היהודית המשפחה יצאה באוניה ממצרים לאירופה ומשם לישראל, למעברת פרדס חנה.

"נתנו להם אדמות" - הוריה הסוחרים העירוניים החליטו שהם רוצים לגור במושב, לבנות את הארץ ולעבוד את האדמה. במעברה הם התארגנו יחד עם עוד 40 משפחות ממצרים ועברו לגור בשנת 1950 כקהילה במושב החקלאי בית זית.

"שמו אותנו בבית של חדר אחד" - את משפחתה של אלגרה, על תשעת אחיה ואחיותיה, שיכנו בבית קטן: מטבח, פינת אוכל, סלון וחדר שינה. סך הכל 24 מ”ר. בבית לא היו שירותים, אלא בור בחוץ. "לבית שימוש היינו צריכים ללכת 100 מטר. היה שם קרש עם פח ובור". המקלחת הייתה באמצעות גיגית מים. את המים חיממו על פרימוס והתרחצו בתוך הגיגית. "עשר שנים היינו בלי חשמל. אין פריז'ידר. אין גז. אין פנסים. השתמשנו בפתיליה לבשל. התחממנו עם נפט”.

"חתונה תחת לחץ" - אלגרה שמעא נישאה לדוד סרור בבית זית, בהיותה בת 21 והוא בן 26. את דוד היא הכירה עוד במצרים. "הוא היה חבר של אח שלי. הוא היה בא אלינו. לא הייתי אומרת לו שלום. אני ביישנית. לא מתחברת. זה היה שידוך. אמרו לו, אם לא תתחתן לא ניתן לך בית. הכריחו אותו להתחתן. בגלל זה התחתנו מהר".

"חילקו מיץ וסוכריות והתחתנו" - מצרכים היו מגיעים לצרכניה של המושב פעם בשבוע בטנדר. תושבים היו מגיעים לצרכניה ומקבלים מנות לפי משפחה: סוכר, ריבה, ביצים. אלגרה מספרת שבחתונה שלה הגדילו לעשות ונתנו לה שקית סוכריות ונקניק אחד. "כל היוגוסלבים באו לחתונה שלי. כל אחד הביא לי משהו קטן. צלחת אלומיניום או פנס או פתיליה. אני תפרתי את שמלת הכלה".

"רצו לקחת לי את ג'קו" - כעבור שנה, בשנת 1952, אלגרה ילדה את בנה הבכור רפאל. בהמשך ילדה גם את פרידה, יעקב, דניאל ויורם. פרידה ויעקב הם תאומים שנולדו פגים. ברווחה דאגו שהם לא יקבלו טיפול ראוי ורצו לקחת את יעקב למשפחת אומנה, "רצו לקחת לי את ג'קו. נלחמתי ולא הסכמתי".

"אני גידלתי הילדים שלי בלי חלב" - "היו ימים קשים אבל יפים מאוד. היינו חרוצים וחזקים. הרבה פעמים אני חולמת על הימים האלה. לא היה כמו עכשיו חיתולים חד פעמיים לילדים. גידלתי את הילדים שלי בלי חלב. רק מחלב אבקה מקופסאות. הייתי קונה להם שמן דגים נותנת לכל אחד כפית. קונה להם מיץ תפוזים. ביצה רכה".
בבית זית פעל גן ילדים. כשהילדים עלו לכיתה א', הם למדו בביה"ס בקריית ענבים. שלוש פעמים בשנה הייתה אסיפת הורים, לשם אלגרה הייתה נוסעת באוטובוס. הבעיה היתה שהאוטובוס חזרה יצא רק ב12 בלילה: "היו לי 5 ילדים עברתי מכיתה לכיתה. הייתי צריכה לחכות בביה"ס עד הילד האחרון, הרבה אחרי כל ההורים, ולחזור באוטובוס לבית זית ב-12 בלילה. לא היה לנו אוטו".

הפרנסה בבית זית - לפרנסתה אלגרה עבדה כל חייה, מכל הבא ליד: כעוזרת בית, כתופרת, בחקלאות במטעים (שזיפים, תפוחים ודובדבנים), בלולים יחד עם הוריה, בטיפול בילדים, במלתחת בריכת בית זית ועוד. דוד עבד כשומר בקרן קיימת סולל בונה. בשנת 61 הוא התגייס למשטרה. שכרו היה נמוך.

איפה הימים ההם: בשנת 1980 אלגרה ביקרה במצרים וגילתה לאכזבתה שארץ מולדתה הידרדרה לעוני "היה שם לא טוב. היה לכלוך. כל הצרפתים והאנגלים, יצאו ממצרים והיא הידרדרה. הלכתי לראות את הבית שלנו. רופא לקח לנו את הבית".

לילי בן עמי, מירי שיינפלד

מיזם קהילתי "חלונות הביתה"

בית זית