לחוץ בין שמים וארץ

האמן עדי בר-נוי ממושב גבעת ישעיהו מחלץ מגרוטאות מתכת נטושות פסלים עם אמירה מפתיעה

עדי בר-נוי, תושב גבעת ישעיהו, מצייר למעשה מאז שהוא זוכר את עצמו. עוד כילד בבית הספר הוא היה יושב בשיעורים ומצייר במקום להקשיב למורים. בתחילת חייו הבוגרים בחר עדי לעבוד בתחום המחשבים במשך מספר שנים, תוך הרגשה שהוא לא במקום המתאים לו. הרגשה זו הלכה והתעצמה, ותוך כדי עיסוקו במחשבים, המשיך בר-נוי לצייר. "ציורים פשוטים", הוא אומר, "בעטים צבעוניים”. תוך כדי התמדתו הבלתי נלאית בשרבוטים צבעוניים החל למצוא פה ושם גם אמירה אישית מסויימת וכך עלה בדעתו שבאפשרותו להפוך את הציור למקצוע.

תפיסת העולם של עדי מושתתת על הרעיון: רצית – עשית. כלומר אם אתה חש ברצון לעשות משהו, קום ועשה, אל תחכה עד שאזור הנוחות שלך ישתלט עליך ואל תמתין עד שהשגרה תמית בקרבך את הרצון לעשות, אלא קום ועשה, נסה ותראה, אם זה לא עובד, אז יופי, העשרת את עולם ההתנסויות שלך, אם תהליך העשייה תופס אותך חזק, עוד יותר טוב, העשרת את עולמך במשהו שאתה יודע שהוא נכון לך.

כך החליט עדי לעזוב את עולם המחשבים והחל לעבוד בצביעת שלטים אצל צייר שלטים בתל אביב. יום אחד הגיע הפסל דני רפפורט שהזמין אותו אליו לסטודיו. עדי בא, התלהב ולאחר זמן מה הפך לשוליית הפסל.

רפפורט לימד את בר-נוי את כל הסודות הטכנולוגיים הקשורים בפיסול מתכת: ריתוך, פחחות, פרזול, יציקות ועוד. הוא לימד אותו את סודות המקצוע תוך כדי בניית דגמים ושבלונות לפסלים. לאחר שרכש בר נוי את היסודות, לעבודת הפיסול הוא החל להתחברר יותר ויותר לתחום האמנות בכלל והחל להקדיש יותר זמן גם לציור.

במקביל לציור ולפעילויותיו האמנותיות, החל עדי לעצב את הסגנון הפיסולי הייחודי שלו שהתמקד בהחזרת חיים לפריטים ישנים שנזרקו לאשפתות. עדי רואה בפריטים הנטושים הללו, כגון שערים, מעקות, צירים שונים ועוד, יצירות אמנות המעובדות בטכניקות פרזול ישנות. כשבר-נוי מתבונן באביזרי הפרזול הישנים, מתוך האוספים שלו, הוא יכול להבחין במקצוענות, בתכנון המדויק של מהלומות הפטיש ובחדוות היצירה של יוצר הפריט המסוים.

תהליך הפיכתם לפסל מתחיל באיסוף הפריטים, מיונם, ניקוי ומיון חוזר שאחריו ממתינים האביזרים על שולחנות נפרדים עד שיגיע הרגע לשבצם כחלק מסוים באחד מפסליו.

כשמתבוננים בסטודיו של בר-נוי, נראה שהאביזרים השונים על השולחנות, הם כמו שחקני ספסל הממתינים לקבל את התפקיד המיועד להם. כך לדוגמא הפכו ידיות של מטחנות בשר לזרועות ולרגליים של דמויות אסתטיות, המעניקות לפסלים מעמד של מעין שחקנים בהצגת תיאטרון ערטילאית.

אחת הסדרות שיצר בר-נוי מציגה ראשים של בני אדם, לחוצים בכליבה שתופסת אותם מלמעלה ומלמטה. כששואלים את עדי אם הוא לחוץ, הוא משיב "בוודאי שאני לחוץ, אני לחוץ בין שמים וארץ" ומוסיף "זה מה שמאפשר לי לדבר עם אנשים, מה למעלה, מה למטה, כי העולם הזה אינו אלא פרוזדור, פרוזדור של השאיפה האנושית לזכות בחיים של קדושה".

שנים רבות חי בר-נוי בתל אביב, והוא היה מקושר חברתית לאנשי האמנות בעיר ואלמלא שינוי מהותי באורח חייו הוא היה מוכן להישאר בעיר הגדולה עד היום. אבל לאחר שהוא התחתן, הוליד ילדים, הוא ואשתו ביקשו מקום בטוח יותר לגדל את הילדים שלהם, עם תחבורה דלילה יותר, פחות פשע זיהום אוויר ולחץ, מקום שמאפשר להם חיים בריאים יותר, ובכלל חיים קרובים יותר לטבע – וכך הם העתיקו את מקום מגוריהם למושב גבעת ישעיהו.

מוזמנים להיכנס לאתר של עדי בר-נוי דרך הלינק: www.adibarnoy.com

טוביה רז, מועדון אמני האלה

raztuv@gmail.com