דעה געגועים מפתיעים ל"מחאת המכנסונים"
מחאת המכנסונים הייתה אימון מדהים לשרירים חיוניים של הבעת רגשות, הבעת עמדות וחיבורים לעולמות תוכן רלוונטיים - ח ג י ג ה חינוכית. תופעת הבטן החשופה היא כל כך שונה…
כבר כמה שנים שאני רגילה לארח אותה בכל פעם שהיא קופצת לביקור. אני זוכרת תקופות שהגעתה הייתה מלווה במתחים מיותרים…אבל מפעם לפעם, למדתי להעריך אותה והיום, בחיי שהייתי שמחה שתתן קפיצה וממש מוזר לי להתגעגע להופעתה.
כש"מחאת המכנסונים" מופיעה, אי אפשר להישאר אליה אדישות או אדישים. יש בה עקרונות מלהיבים ומעמיקים של פמיניזם, של תפיסות על שוויון, סוגיות סביב הדתה, לבטים אודות צניעות, מתיחה/בדיקה והדרת גבולות ועוד ועוד... חגיגה של תכנים ערכיים!
תלמידות ותלמידים שופעי דעות, עם אכפתיות אידיאליסטית, מלאי אנרגיות של מנהיגות חברתית ששואפת לסחוף את כולם, ואפילו מי שבשוליים זוכה לתשומת לב אם רק ירמוז על תמיכה במחאה. זו מחאה מגבשת וכמה שיותר מעורבות ומעורבים, כך היא משפיעה על סדר היום הבית ספרי.
היא מתעוררת בשיעורים, בוויכוחים בהפסקות, בהפקת סלוגנים, שלטי חוצות ופלקטים עם סיסמאות בסגנון "גובה המכנס = גובה מעמד האישה". אימון מדהים לשרירים חיוניים של הבעת רגשות, הבעת עמדות וחיבורים לעולמות תוכן רלוונטיים.
מדובר במחאה שמעוררת לפעולה ויש בה הזדמנויות לשיח על חשיבות הגבולות בחיינו, על הבנת משמעות קבלת הסמכות ממקום שסומך עלינו, על ערכים, על אחריות אישית ועל הקשר בין הבחירה שלנו למציאות עמה נתמודד.
במילה אחת - ח ג י ג ה חינוכית עם בופה הזדמנויות עשיר.
אך השנה היא לא הופיעה ובמקומה "הגיעה" תופעה חדשה - הבטן החשופה וזו תופעה כל כך שונה…
היא שקטה ואדישה.
ה״רעש״ העיקרי הוא מצידנו כצוות חינוכי.
ויש לה כל מיני מופעים לא נעימים.
לפעמים זו חולצה שייעודה הוא לחשוף את הבטן, לפעמים זו טי שירט פשוטה שזוכה למן קיפול מוזר לחלקה הפנימי של החולצה, אם בכל היקפה ואם רק בחלקה הקדמי בשכלול של תפיסה בחזייה.
התקשורת לא מתעניינת בה והיא לא סוחפת לדיונים ערכיים מהותיים, אלא מתאפיינת במעין שתיקה מזלזלת שמבטאת תחושה ש"נהלים" כבר לא מרגשים ו"הנחיות" זה דבר קטנוני.
ניסיתי למתוח את התופעה ולחפש בה את ההזדמנות לאיזה שיח ערכי ונדהמתי לגלות שאין עניין, יש אדישות, גלגול עיניים ושקט. שקט ואדישות.
אנחנו מדברים הרבה על ״פוסט קורונה״, דיבור מרגש על ההזדמנות להתחדשות מלהיבה בשגרה החינוכית והפדגוגית, אכפת לנו כל כך מהתלמידות, מהתלמידים, מהתהליכים ומהקהילה.
אבל, הבטן חשופה, התופעה השקטה הזו שמנכיחה את התקופה הממושכת של הריחוק והניתוק, את שרירי השיח שקצת התנוונו ואת האדישות…
"מחאת המכנסונים" הייתה אחרת והחלפתה בתופעת הבטן החשופה מדאיגה - כאבי בטן שמתערבבים בגעגוע!
ולא - אני לא בעד לבוש מכנסונים ללימודים, וכן - אני כן חושבת שגבולות וקוד לבוש הכרחיים, אבל בעיקר, אני מתגעגעת למחאה ולוויכוח ומקווה שהאדישות תפנה את מקומה לאכפתיות שמאפיינת רבות ורבים בקהילה.
תלמידות ותלמידים מלאי מוטיבציה, הורים שמתעניינים וכמובן, הצוות החינוכי שיום ביומו רוצה לבוא לביה"ס ולחגוג התבגרות ונעורים, התפתחות ולימודים.
אז מי מביננו שהוא הורה או תלמיד, רגע לפני בוא הסתיו ושינויי האקלים (שהם הפתרון הקל לתופעה), בואו נעשה מאמץ משותף לאפשר לכולנו חווית התפתחות מכבדת כקהילה.
תקופת החגים זו הזדמנות מעולה לעשות קצת סדר בארון, להיפרד ממלבושי החופש הגדול ולבחור בדרך של שיתוף הפעולה ושל חגיגת ההזדמנויות בשגרת העשייה. כי למידה זו חגיגה והאחריות לאקלים המיטבי בבית הספר היא של כולנו.
דנה אלון הנדלר
מנהלת תיכון שש שנתי "הר-טוב"
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?