דלג לתוכן העמוד
יום שבת, 06 ביוני 2020
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

האנפה שהפכה אותי ל"הורג הציפורים"

העוף הלבן והצחור מתגלה כציפור רגזנית וקשקשנית אשר בעונת הקינון מתיישבת על צמרות העצים במרכז היישוב והופכת את הסביבה לבלתי נסבלת. הניסיון להבריח אותה עלה לי ביוקר...

ישנם בעלי חיים שאינם חוששים מהעיור המתרחב ומצמצום השטחים הפתוחים. אחד מהם הוא עוף לבן, צחור וארוך צוואר ומקור, אותו רואים כשהוא נלווה לעדר כבשים או עיזים הרועות בשדה, לחבורת פרות שהוא רוכב על גבן, ובכלל, בצמוד לרפתות – היכן שהללו עדיין קיימות, ושמו אנפית הבקר.

במגדיר הציפורים הראשון שהופיע בישראל ושנכתב טרם קום המדינה על ידי חוקר הציפורים חיים מרום נכתב שהאנפית היא עוף חולף בישראל. כלומר, שהאנפות לא נמנו על הציפורים היציבות בארץ ולא גידלו כאן את הדורות הבאים שלהם. המצב השתנה במהלך שנות ה-50.

הצפר והסופר הידוע, אליעזר שמאלי, מתאר בספרו "ציפורים בישראל" חוויה מלהיבה משנת 1953 שבה גילה כי האנפית החלה לקנן גם בארצנו: "...הקשבתי למהומה ולא האמנתי למראה עיני...הרי זה פלא המתחולל לנגד עינינו בטבע! עשרות אנפות הבקר חדלו לחזור באביב לארצות דגירתן בצפון והן השתקעו בישראל".

ואכן, אותו עוף יפה מראה המתהלך באצילות כה רבה בקרבתנו ומפגין נוכחות כה ברורה וחסרת פחד בסביבותינו, איננו אלא "עולה חדש" שהשתקע כאן, בארצנו ממש באותו זמן בו קלטנו כאן את העליות הגדולות ממערב וממזרח לאחר קום המדינה.

אנפה לבנה בנמל תל אביב. (צילום: אהוד בינו, פיקיוויקי)

קרובה לחסידה

 

האנפית, שנראית כאחותה הקטנה של החסידה, אכן נמנית על סדרת דמויי החסידות ו"חברה" במשפחת האנפות לסוגיהן, המונות בארצנו עשרה מינים (בהן גם האנפה האפורה ועוד) שכיום, שבעה מתוכם אכן מקננים באזורים שונים בארץ, רובם הגדול בסביבות אגמי ואגני מים.

אנפית הבקר צועדת על רגליה הארוכות מגיעה לגובה של כחצי מטר ומוטת כנפיה הפרושות מגיעה ל-90 ס"מ. המופע הרגיל שלה הוא לבן, ורק רגליה ומקורה צהבהבים. אבל, בשלהי החורף כשמגיעה עונת ההטלה והדגירה, "מתיפייפת" האנפה (בדומה גם לציפורים אחרות) ועל גבה, חזה וקודקודה צומחות נוצות קישוט ארוכות, בצבע חום-חלודה, וכן ורוד בהיר. כמו במרבית המקרים בקרב הציפורים, מופע היופי של הזכר בולט יותר, נוצות הקישוט שלו ארוכות יותר וצבען חזק יותר. כך ניתן להבדיל בין הזכר לנקבה, שביתר עונות השנה לבושים שניהם בלבושם הלבן בלבד.

לאנפות למיניהן יש צוואר ארוך שבדרך כלל נראה כמפותל בצורת האות S האנגלית. במרבית הזמן הצוואר אינו נמתח ורק בהתכוננה לתעופה או בשעת התרגשות הוא מופיע בכל ארכו.

אוהבת לקנן על צמרות העצים במרכז היישובים. אנפה לבנה

עוף רגזן וקשקשן

 

האנפה ידועה כעוף רגזן וקשקשן וכבר חכמינו פירושו את שמה בהתאם לאופייה: "אנפה – משום שהיא מנאפת, מאנפת ורוגזת על רעותיה". כשהן תוקפות הן נעזרות במקורן הארוך ומתמקדות דווקא בעינו של המותקף, והן יודעות לדייק ולנקר במרכזה בלא להחטיא.

האנפות מעדיפות את קרבתם של בני האדם ואת מקום יישוביהם, קשקשניות ורגזניות ככל שתהיינה, הן מעדיפות את החברותא. פעמים רבות מתכנסות להקות האנפות ללינת הלילה בחבורות גדולות דווקא על עצים גבוהים בלבו של כפר, קיבוץ ואפילו עיר ושם גם תקמנה את מושבות הדגירה שלהן.

כאמור, אנפית הבקר אוהבת להתלוות לעדרים הרועים. חלק גדול ממזונה מורכב מחרקים, זבובים ורמשים שונים הנמצאים לרוב בפרוותם של חיות המשק ומטרידות את מנוחתן, כמו למשל הקרציות. האנפות מתיישבות על גב הכבשה או הפרה, מחפשות את הרמשים המטרידים, ומנקרות אותן לתיאבון, שיתוף פעולה נאה בין בעל החיים הגדול לבין האנפה. באזורי הסוואנה באפריקה, ניתן לראות תאו אחד הנושא על גבו עשר אנפות ויותר ופילים הנושאים על גבם עשרות עופות שכאלה...

כפי שציינתי, לא פעם בוחרות אנפות הבקר להשתכן ללינת לילה קבועה דווקא על צמרת או צמרות עצים הנטועים בלב ישוב. לפנות ערב ניתן לראות כיצד עשרות אנפות כאלה מתעופפות וצורחות במעופן מעל צמרות העצים. הלהקה אינה מנסה להסתתר מעיני בעלי הבית שבסביבה, והאנפות מפגינות ביטחון רב ומקשקשות בלא הרף בקולי קולות.

 

נזק סביבתי

 

לקראת האביב, נוכל להבחין בסדר וארגון השוררים שם בצמרת העץ. אנפית אחת עומדת על מזלג ענפים כלשהו. חברתה מביאה לה מפעם לפעם ענף במקורה, וזו העומדת נוטלת אותו במקורה ומשלבת אותו למבנה הקטן שהיא בונה. הן עושות זאת תוך שיח וגרגור נרגשים, ולעיתים מתחלפות בתפקידים. זו שהביאה את חומרי הבנייה נוטלת על עצמה את תפקיד הבנאית וחברתה תהא זו שתביא עמה את חומרי הבנייה. כך משתתפים שני בני הזוג בבניית הקן השטוח שגדלו כ-40 ס"מ, שקשה לומר עליו שהוא מצטיין ביופיו.

בדרך כלל, בחודש מרץ, תטיל הנקבה בקן שלוש-ארבע ביצים בצבע ירקרק כחלחל. שני בני הזוג משתתפים בדגירה, ובעת חילופי המשמרות הם כמובן, מספרות זה לזו את סיפוריהם ואף נראים כמתגפפים.

הדגירה נמשכת כשלושה וחצי שבועות, ואז בוקעים גוזלים עטויי פלומה סמיכה. בימים הראשונים עדיין דואגים ההורים לחמם את אלה בגופם, אבל אט אט ככל שגדלות נוצותיהם, הם עוזבים אותם לזמן ארוך יותר ודואגים להביא להם את מזונם.

בתקופה זו נעשה המקום כולו לבלתי נסבל ממש. הן ההורים והן הגוזלים מפרישים את הלשלשת שלהם בכמויות עצומות. הלשלשת צובעת הן את ענפי העצים והן את המשטחים שתחתיהם בצבע לבן, כאשר הפרש החומצי שורף ומרקיב את העלים שלמעלה ואת העשב שלמטה. אז נישא באוויר ריח ריקבון מבחיל, שלאנפות איננו מפריע במיוחד, אבל לנו, בני האדם, מפריע גם מפריע, וזה בלי להתייחס לקרקורים הבלתי פוסקים הנשמעים מראשי העצים.

אנפה אפורה באגמון החולה (צילום: יהודית גרעין-כל, פיקיוויקי)

מאוהב לאויב

 

גם אנחנו התנסינו בניסיון שכזה אצלנו, במרכז הקיבוץ, ניסיון עליו כתבתי בין היתר בזמנו בספר המספר את סיפורי קיבוצנו.

"...באחד הימים גיליתי לפתע על צמרות האורנים שבמרכז הקיבוץ, ליד בית התינוקות שמעל חדר האוכל, אנפות אחדות שהחלו ככול הנראה לעשות שם את לילותיהן. היו אלה אנפות בקר לבנות מן הסוג אותו אנו מרבים לראות ברפתות, שם עוסקות הן במרץ רב בציד זבובים שבהם, כידוע, התברכנו בשפע.

חדי עין שבינינו יכולים היו להבחין בהן בוקר בוקר, לאחר הנץ החמה, וערב ערב, בשעות הדמדומים, עת עפות הן חבורות חבורות, שש עד שתים עשרה בכול חבורה, במסלול תעופה נמוך, בדרך כלל לאורך הוואדי (נחל שורק – מ.ח) בבוקר – מזרחה, לעבר מקורות המזון, ובערב – מערבה, למקום הלינה המשותף בלב הקיבוץ.

על צמרת העץ, מראה אנפה לבנה שכזו, שובה לב ונפש. בגנדרנות ובהכרת ערך עצמה, מתיפייפת היא, מסדרת נוצותיה, מנקה את אחורי צווארה הנישא, ומפטפטת עם חבורותיה, בקול של יאכנע רכלנית וזקנה שאיננו ערב לשום אוזן מלבד לאוזני האנפות עצמן.

במשך החורף הלך וגדל מספר האנפות, שאיוו להן למשכן לילה את צמרות האורנים שבמרכז הקיבוץ עד שמנו כמאה פרטים, ועדיין לא הטרידנו הדבר יתר על המידה...

בוקר חורפי אחד, בטרם אביב, גיליתי תגלית שלא שמחה אותי כלל ועיקר. למעלה למעלה, גבוה בראש האורנים, ניצב לו קן גדול עשוי זרדים וענפים יבשים, מגובבים באופן "לא מקצועי" במיוחד, כדרך קני האנפות. לא הרחק ממנו, התגלה לי קן נוסף, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד...מושבת הלינה של האנפות, נעשתה להתנחלות של ממש. במשך החורף התרגלו הדיירות והפכו את מקום משכנן החדש ל"מושבת דגירה", ומושבת דגירה של אנפות היא צרה צרורה.

כול צפר מקצועי שחדר לתחום מושבת דגירה של אנפות מכול סוג, נדהם מכמות הטינופת, הסירחון, הלכלוך, הרעש והאבק המקשה על הנשימה, שמסוגלות עופות אלה לרכז ב"בית התינוקות" ההמוני שלהן... שעל כן, מושבה שכזו בלב לבו של קיבוץ, בין מגורי החברים לחדר האוכל וממש מעל בית התינוקות של הקיבוץ, הרי זו מכה שאיננה כתובה בתורה.

ובכן – מה עושים?

זימנו לשעות אחר הצהריים את כול ילדי בית הספר המקומי עם פחים, דליי פח, סירים ומכסים וכמובן, ברזלים ומקלות תיפוף כדי להכות בכול הכוח ב"תופי הטם-טם" האלו מתחת לעצי המושבה. תחילה אכן נבהלו האנפות, התעופפו בקולי קולות וערכו תעופת ראווה סביב סביב לקיבוץ, ואז אט אט שבו ונחתו בצמרות העצים.

כמובן שעשינו ניסיונות נוספים, כולל תליית פעמון גדול תחת הצמרות, "הרעשה" על ידי טרקטורים גדולים שלמפלטיהם חוברו צינורות ארוכים שהגיעו ממש עד לקנים שבצמרות אבל, דבר לא עזר. העקשניות נצמדו למקום כמו מכריזות – זה ביתנו ומכאן לא נזוז.

בסופו של דבר, נאלצתי לנקוט בצעד שכחובב טבע וצפר ממש לא אהבתי. ידעתי שכך או אחרת, צברו הבוגרות שבין האנפות ניסיונות פגיעה בהן על ידי ציידים, וקול יריית רובה עשוי להפחידן ממש. גייסתי מחבר שיצא למילואים את רובהו ומספר כדורי ח"ק (חסרי קליע), שמלבד קול נפץ אינם מזיקים לא לאיש ולא לציפור.

כאשר ירדתי בשבילי הקיבוץ חמוש ברובה לכיוון מושבת האנפות, נעשה הדבר מיד לאירוע שמשך אליו בראש ובראשונה את כול ילדי הגנים, שהרי אותי הכירו כאחד מאנשי הציפורים שבקיבוץ מחד, וכמי שגייס גם אותם לניסיונות לסלק מהקיבוץ את מטרד האנפות.

"בואו, בואו, מעוז הולך להרוג את האנפות...”, נשמעה הקריאה לילדים.

"לא לא. לא להרוג, חס וחלילה, רק להרעיש ולא יותר!”, מיהרתי להבהיר.

אבל דבר לא עזר. מרגע שראו אותי ורובה על כתפי, כל הסברי שאינני מתכוון להרוג אפילו יתוש נפלו על אזניים אטומות.

ואכן, בעזרת קולות הנפץ הצלחתי לשחרר את הקיבוץ מאימת מושבת הדגירה, ולשכנע את האנפות לעבור למקום לינת לילה אחר. אך מאותו יום ואילך הוחלף הכינוי שלי בפי הילדים מ"מעוז אוהב הציפורים" ל"מעוז הורג הציפורים". לא נעים, אבל למרות הכול היה כדאי, אם לא לי אז בוודאי לקיבוץ...

 

מעוז חביב

קיבוץ צרעה

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?