הדרך לירושלים
למי שמתלונן על הפקקים בדרך לירושלים כדאי לזכור את העבר, שבהם שלטו בציר זה כנופיות שודדים ורוצחים, ואת המרחק שבין יפו לירושלים היו עושים בעגלות רתומות לסוסים במשך יומיים כולל לינה בחאן שער הגיא
חאן שער הגיא. צילם:ן ד"ר אבישי טייכר, פיקיוויקי
בטקס חגיגי שנערך בשנת 2020, לציון 73 שנים להחלטת האו"ם ההיסטורית שהתקבלה ב-29.11.1947 ובזכרון הלאומי נחרטה כאירוע של "כ"ט בנובמבר" נחנך אתר המורשת הלאומי – "חאן שער הגיא", המנציח את מאבק לוחמי חטיבת הראל של ארגון הפלמ"ח על הדרך לירושלים במלחמת השחרור.
ההחלטה על פיתוח המקום ההסטורי והקדשתו ללוחמי הדרך לירושלים התקבלה לאחר מאבק ארוך ועיקש של זקני הלוחמים בחטיבת "הראל" כנגד החלטת ממשלה להקדיש את אתר ההנצחה ללוחם הפלמ"ח, האלוף רחבעם (גנדי) זאבי, שנרצח על ידי חוליית מחבלים בהיותו שר בממשלת ישראל, אך בפועל לא השתייך לחטיבה ולא לחם במעלה הדרך לירושלים. המאבק הציבורי של זקני חטיבת הראל נשא פרי ולבסוף נסוגה הממשלה מהחלטתה הקודמת ואישרה את פיתוח המתחם כאתר הנצחה ומורשת למבקיעי הדרך ומלווי השיירות לירושלים הנצורה במלחמת השחרור.
זהו אקורד נוסף וחשוב בסיפורו ארוך השנים של מבנה החאן ההיסטורי הזה שראה בעברו ימים טובים יותר וטובים פחות. מבנה זה שימש לאורך השנים נקודת ציון חשובה בדרך שקישרה את ירושלים אל נמל יפו, והוא היווה אתר שהוזכר רבות בתיאורי המסע של עולי רגל הרבים, יהודים ונוצרים, אשר עשו את דרכם לעיר הקודש.
כתבה זו תתמקד בתיאור ההתפתחות של הדרך לירושלים לאורך ההיסטוריה ובמעמד שרכש לעצמו שער הגיא בציר זה, ופחות בתיאורי הקרבות הקשים שנערכו על פריצת הדרך לירושלים במלחמת השחרור, אשר להם נקדיש כתבה נפרדת ונרחבת.
הציר לשפלת החוף
חאן שער הגיא עצמו שוכן בפתחו של נחל נחשון הנמשך ומתפתל ממנו והלאה לאורך שישה קילומטרים במעלה ההר. חשיבותו לכניסה לירושלים הייתה כה גדולה, שכל הקטע הזה קיבל במהלך הכיבוש המוסלמי את השם "באב אל וואד", אשר ברבות הימים תורגם לעברית וזכה להנצחה כ"שער הגיא".
ציר זה של הדרך לירושלים שימש לאורך אלפי שנים את מי שביקשו להגיע לעיר מכיוון שפלת החוף. דרך תוואי הדרך הזה הובלו ארזי הלבנון שתרם חירם מלך צור למלך שלמה לבניית בית המקדש הראשון על הר המוריה.
חוקר ארץ ישראל הידוע, זאב וילנאי, מציין כי לאחר כיבוש הארץ במאה השביעית על ידי המוסלמים, השקיעו השליטים הערביים בסימון הדרך והציבו לאורכה אבני דרך שכיוונו את עולי הרגל אל יעדם ונשאו את הכתובת "איליה".
זו תזכורת לעיר שבנה הקיסר הרומאי אדריאנוס על חורבות ירושלים, שאותה הרס לחלוטין לאחר תום מרד בר-כוכבא ובזעמו הורה גם להחליף את שמה לשם הרומאי "איליה קפיטולינה", שנותר גם בפי כובשי הארץ המוסלמים שהגיעו מחצי האי ערב.
דרך קשה ומסוכנת
הדרך לירושלים הייתה קשה ומסוכנת. כדי לאבטח את הציר לירושלים הקימו הרומאים מחנה של הלגיון העשירי באמצע הדרך בין ירושלים ואמאוס (ששרידיה מצויים בכניסה לפארק קנדה) והוא הפך לתחנת דרכים חשובה, הכוללת מקור למים מהמעיינות הסמוכים לה, שברבות הימים הוקם עליה כפר אותו אנו מכירים כיום בשם "אבו גוש".
יש לשער, כי לצד תחנת דרכים זו התפרנסו חיילים או תושבים שהתיישבו בצמוד לה משירותים שהעניקו להולכים על הדרך ובהם: מספוא ומים לבהמות, אוכל שתייה ומקום לינה לבני האדם ושירותי מסחר שונים. אולי גם פה החלה המסורת של גביית המסים מכל מי שנע על הדרך.
עולי הרגל הרבים, אשר עשו את דרכם אל עיר הקודש כשהם מצוידים בעיקר בדימויים הלקוחים מהתנ"ך ומ"הברית החדשה", תחושת התרוממות רוח והתרגשות דתית, היו טרף קל לאוכלוסייה המקומית, אשר ראתה בהם מקור בלתי אכזב לפרנסה, מרצון או שלא מרצון.
כך למשל, מתאר עולה רגל אנגלי, שנים ספורות לאחר כיבוש הארץ על ידי הצלבנים בשנת 1102, את מסעו מיפו לירושלים: "... לפתע מופיעים שודדים מכל הצדדים ופתאום הם נעלמים. לאורך הדרך פזורות גופות של מתים, וצדי הדרך מכוסים סלעים ואין אדמה לכרות בה קבר".
תמונה עגומה זו נמשכה לאורך מאות שנים. הדרך לירושלים הייתה ידועה בסכנותיה וכל מי שהילך לאורכה היה יעד להתקפות של כנופיות שודדים, אשר לעתים הסתיימו לא רק בלקיחת רכוש אלא גם בלקיחת נפשות.
הכיבוש המצרי
אל המציאות הזו נכנסו גם קבוצת מתיישבים מהקווקז, שהביא השלטון העותומני מאינגושטיה (סמוך לצ'צ'ניה שברוסיה), ואשר ברבות הזמן זכו לשם "אבו גוש" שהוא כנראה שיבוש של השם המקורי "אבו אינגוש". תחת השלטון העותומני עסקו בני אבו גוש בגביית "מס מעבר" והטילו את אימתם על ההולכים בדרך לירושלים וממנה.
כאשר השליט המצרי, אבראהים פאשה, כבש את ארץ ישראל ב-1831 וזאת כחלק ממסע הכיבושים שלו בסוריה, הוא הפסיק את הנוהג של אנשי אבו גוש לגבות "מס מעבר" מכל מי שביקש לעבור לירושלים מאזור השפלה. אבראהים פאשה ביטל נוהג זה במסגרת גזרות שהוטלו על האוכלוסייה המוסלמית, אשר לטעמו הייתה משתפת פעולה עם השלטון העותומני שבו הוא נלחם.
הגזרות והמיסוי הכבד שהשית אברהים פאשה על התושבים המוסלמים, ובמיוחד חובת הגיוס לצבא שהייתה משולה בעיני הכפריים לגזר דין מוות, גרמו לתסיסה גוברת והולכת והביאו בסופו של דבר לפרוץ מרד הפלאחים, אשר גם במהלכו הפכה הדרך בין ירושלים ליפו לציר של מאבק וסימן למרד, והייתה שוב זירה למעשי שוד, אונס ורצח שבוצעו על ידי הכפריים, וגם פרעות באוכלוסייה היהודית שנתפסה כמשתפת פעולה עם הכיבוש המצרי כנגד העותומנים.
בין השאר מוזכר בכתובים, כי במאי 1834, יצא כוח שמנה מאות כפריים תומכי העותומנים משכם בדרכו לירושלים, ובמהלך הדרך הצטרפו אליו לוחמים מאבו גוש. הכוח כבש את ירושלים ובין השאר פגעו קשות באוכלוסייה היהודית בעיר, ולפי הדיווח של קצין מצרי: "בתיהם של היהודים נהרסו באופן מוחלט עד כי לא נותרה מיטה לישון עליה. רבים מהם נשחטו, נשותיהם ובנותיהם נפגעו".
גובי המסים מאבו גוש
הכיבוש המצרי של ארץ ישראל וסוריה נמשך עד 1839, אז במאמץ משותף של המעצמות בריטניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית, שחששו מהתפרקות של האימפריה העותומנית, נאלץ אברהים פאשה לעזוב את סוריה ולהחזירה לשלטון עותומאני.
מהלך זה החזיר את העותומנים לשליטה בארץ ישראל ומי שנהנה מכך היו בני חמולת אבו גוש שחזרו להטיל את אימתם על ההולכים בדרך לירושלים. בשלב מסוים בתקופה זו, מונה שייח' אבו גוש על ידי השלטון העותומני לראש-מחוז, האחראי על גביית המיסים לממשלה.
בני אבו גוש גבו עתה כסף רב עבור השליט העותומני, אך לא כל הכסף עבר לשלטון אלא שחלקו שימש את השייח' המקומי להקמת משמר חזק, שנועד להתמודד עם מושל ירושלים הטורקי, לו היה כפוף ואיתו היה במאבק כוחני. כתוצאה מכך, נתפס השייח' ונשלח לכלא באיסטנבול, שם נכלא, אולם הוא הצליח להינצל מעונש קשה, השתחרר וחזר לכפר וזאת לאחר שקיבל את מרותו של מושל ירושלים והתחייב לשאת באחריות במחוזו על שמירת הסדר וביטחון הנוסעים.
אולם, גם הנסיונות של בני אבו גוש לשלוט על ציר הגישה לעיר הקודש לא הצליחו להרגיע את כנופיות השודדים שפעלו לאורכו.
המצודה הטורקית בשער הגיא, צילום: ד"ר אבישי טייכר פיקיוויקי
דרך הקיסר פרנץ-יוזף
בשנת 1860 בנה מושל ירושלים התורכי, סוריאיה פחה, 17 מצדים קטנים לכל אורך הדרך מיפו ועד לירושלים, והושיב בהם חיילים שתפקידם היה לאבטח את תנועת ההולכים מפני השודדים. אחד משני המצדים הללו שנותרו עד ימינו אכן ניצב בפתח שער הגיא ליד תחנת הדלק שבמקום.
הפיתוח המשמעותי של הדרך התרחש לקראת שנת 1869, שנת פתיחתה ברוב פאר והדר של תעלת סואץ. בין שועי העולם הרבים שהגיעו מרחבי אירופה לטקס פתיחת התעלה רבת החשיבות הזו, היה גם קיסר הקיסרות האוסטרו הונגרית של אותם ימים, הקיסר הידוע פרנץ יוזף, שביקש לנצל את הזדמנות הגעתו למזרח התיכון כדי לבקר כצליין בעיר הקודש ירושלים ולהותיר בה כך או אחרת את חותמו כשם שעשו אז בירושלים מרבית מעצמות העולם הגדולות.
לקראת בואו של הקיסר החליטו השלטונות התורכיים של הארץ להכשיר את הדרך לראשונה למסען של עגלות רתומות לסוסים. על כך מספר בין היתר עיתונאי יהודי מירושלים בעיתונו: "הסולטן נתן הרישיום (הרישיון – מ.ח.) לקיסר עסטרייך (אוסטריה) לסול מסילה (לסלול דרך) נכונה לעגלות צב מן העיר עד יפו. הוא בנה מבצרים רבים על כל הדרך לעיר יפו, והנה, לא יאומן כי יסופר, כי כל המלאכה הרבה היא תעשה על ידי זרים, ולא ראיתי אף יהודי אחד ממלא ידו בעבודה הזאת, אף אם גדולה תשוקתם לעבוד עבודה בימי המצוק (המצוקה) והמחסור האלה...". מסתבר שכבר אז לא ששו היהודים לעבודה שכרוכה במלאכת כפיים.
סלילת הדרך אכן הושלמה לקראת ביקור הקיסר, ולמן שער הגיא ועד לירושלים, רוצפה הדרך באבנים, והייתה זו הדרך הסלולה הראשונה בארץ ישראל למן ימי האימפריה הרומית, כ-1800 שנים קודם לכן.
מלון הרי יהודה
לאחר ביקור הקיסר ב-1873, יזם מושל ירושלים מלון ונקודת חניה בשער הגיא. הבניין הוקם מול נקודת המשמר הטורקית (מצד מספר 13 מכיוון יפו) בחורבת חרסיס. המבנה שהוקם הושכר למשפחה יהודית מירושלים, משפחת רוקח, ונשא בשעתו את השם "מלון הרי יהודה".
תיאור של אורחים משנה זו: "ונשאר בדעתינו לעמוד להנפש במקום באב אל וואד כי כמעט כל האורחים יעמדו שמה להנפש כי הוא חצי הדרך מיפו לירושלים. ... בחצות הלילה באנו אל המלון ופה עמדנו לנוח מעט, הנערים נתנו מספוא לחמוריהם ואנכי הלכתי אל המלון לשתות כוס קאפפע. בבית המלון הזה נמצאו חדרים מהודרים גם מיטות לשכב מעט וחוכרי הבית הם יהודים מתושבי ירושלים."
הדרך הסלולה הקלה על הנסיעה לירושלים, והמצדים שהוקמו לאורכה ובהם חיילים של הצבא התורכי תרמו לתחושת הבטחון, וכך החלה להתפתח תנועת של עגלות נוסעים בין ירושלים ליפו, ולחאן שהוקם בשער הגיא היה תפקיד חשוב בכך.
חאן שער הגיא, תחילת המאה ה-20, תורם הצילום: רוני מנור, פיקיוויקי
נסיעה בת יומיים
ליוצא לדרך מיפו לירושלים היו שתי אפשרויות: האחת, נסיעה שנמשכה יומיים וכללה לינה לילית בחאן בשער הגיא, או נסיעה רצופה שנמשכה 14 שעות, וכללה הפסקה בחאן זה. יש לזכור כי העגלות שנעו בדרך התמודדו עם הרי ירושלים כולל בתנועה בפיתולים החדים של "שבע האחיות" במוצא, העליה התלולה לקסטל, ועוד מהמורות, כך שהקשיים לא היו רק ביטחוניים.
את הנסיעה הרצופה מתארת תושבת ירושלים שיצאה לכיוון יפו בשנת 1884 כך: "...בעגלות היו ארבעה ספסלים מרופדים ושלושה מקומות על כל ספסל. גם אצל העגלון ישבו שניים. תמיד היו נוסעות שלוש או ארבע עגלות כאלה, אחת אחרי השנייה, מפחד התנפלות בדרך. את החפצים שמרו בתוך העגלה מתחת לספסלים. התחנה הראשונה הייתה מוצא... ושם נחנו... כדי לתת מספוא ומים לסוסים שיחליפו כוח כדי לעלות אל הר הקסטל... הגברים נאלצו לרדת מהעגלה והלכו ברגל בדרך ישרה וקצרה, שבצדי ההדורים של דרך הסובבים הנה והנה, והנשים והטף נשארו לשבת עד שהגיעה העגלה לראש ההר ורק אז יכלו הגברים לשוב לעלות אליה... עד שהגענו לתחנה השנייה היינו – באב אל אוואד... התחנה השלישית הייתה בעיר רמלה... שם נשארנו לנוח כשעה וחצי ושוב היה עלינו לרדת מן העגלה וקשה היה לעלות ולרדת מהעגלה הגבוהה פעמים אחדות במשך הנסיעה... לאחר שעתיים הגענו בשלום ליפו".
תושב ירושלים אחר כתב על הדרך החדשה שנסללה כך: "מה רבתה חדוות האיש, אשר דרכו רגליו על אדמת הקודש לפני עשרים שנה, ועיניו ראו השממה ושאיה וכל עצמותיו נשברו בעלותו אל הר השם על הדרך העולה מיפו ירושלימה, בנופלו רבות פעמים אחורנית מעל החמור, ועתה, היאך עיניו תחזינה המסילה הסלולה סקולה מאבני נגף...".
" מערת פריצים זו"
קיימים תיאורים רבים של עולי רגל ונוסעים בין יפו לירושלים בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 המספרים על שהותם בחאן שבו פעל מלון "הרי יהודה".
המבנה כלל קומת קרקע בה אורוות לסוסים, חדר אפיה, חצר בעלת שקתות וכן בוסתנים נטועים למנוחה. חדרי השינה היו בקומה העליונה ובנוסף נבנה צריף עץ "לעניים". במקום הייתה תחנה להחלפת סוסים וזאת במקביל לתחנות האחרות שהיו במוצא, בלטרון וברמלה. השלטונות הטורקיים מיקמו במקום בנוסף תחנה לתשלום מכס ומסי דרך.
את עצירת הנוסעים בפונדק הדרכים הזה תיאר באופן ציורי הסופר שי עגנון בספרו "כתמול שלשום".
"... כאן, במקום זה, עומד בית ישן. מטבורו ומטה הוא אורווה ומטבורו ומעלה הוא בית קהווה (קפה). דולקת כירה גדולה ועליה קומקומים גדולים. עמדו כמה נוסעים ונכנסו. מקצתם השתטחו על הקרקע ומקצתם בקשו מקום לעצמותיהם. כל המקומות כבר תפוסים. זה שוכב בצדו של זה וזה – ידיו על כרסו. זה מקופל כעובר במעי אמו וזה, ראשו על כרסו של זה. ורגליו לצד חוטמו של חברו. משרתי הבית ממהרים ורצים ובידיהם כוסות וקיתונות של קהווה, ושופכים חציים על הישנים ומוזגים חציים לערים, בין שרוצים לשתות ובין שאין רוצים לשתות, ומשלמים על כורחם. והם מתרעמים על עצמם שנכנסו למערת פריצים זו. הרי יכולים היו לעשות כשם שעשו אחרים, שנשתיירו בתוך העגלה ואין עליהם שכר קהווה. באותה שעה עומדים משרתי הבית ומשקים את ישני העגלה, בין שרוצים לשתות ובין שאין רוצים לשתות, ומשלמים על כורחם פי כמה מרובה משכוס קטנה זו שווה, ומתקנאים בחבריהם שנזדרזו ונכנסו לבית...".
"... בין כך לכך, יצאה חצות לילה. חזר בעל העגלה ובא והתחיל צועק על בני לווייתו שנתפזרו לכל הרוחות ומעכבים את הנסיעה. ונזדרזו ומיהרו ורצו ועלו על העגלה, נתעטפו בכל מיני בגדים וכרכו עליהם כל מיני שמיכות, שכיוון שמגעת חצות לילה צינה גדולה ממשמשת ובאה וכל שאינו מעוטף כל צרכו עלול להצטנן. הביט העגלון לתוך העגלה ושאל – הכל כאן? כיוון שראה שכולם כאן נטל את המושכות בידו. התחילו הסוסים מהלכים בלא תערומת שכבר החליפו כוח...".
הרכבת "המהירה"
מעמדו של החאן ושל שער הגיא כאתר בעל חשיבות נשחקו במידה רבה עם פתיחת מסילת הרכבת התורכית לירושלים בשנת 1892. הנסיעה 'המהירה' מעתה ברכבת מיפו לירושלים נמשכה ארבע שעות בלבד!
המנדט הבריטי סלל את כביש האספלט הראשון בתוואי שער הגיא לירושלים, ואף זה איפשר לכלי רכב ממונעים לנוע במהירות יחסית ולא להיזקק למנוחה, כך נחרץ גורלו של החאן המפורסם ואחרי מלחמת העולם הראשונה הוא נסגר וננטש לחלוטין.
למרות זאת, מעולם לא פחתה חשיבות אזור האתר כנקודת מפתח בדרך העולה ירושלימה. חשיבות זו הגיעה לשיאה במאבק על הקמתה של מדינת ישראל, והנסיונות של הערבים לנתק את ירושלים ולהשתלט עליה. אך על כך, במאמר נפרד שיוקדש למלחמה על הדרך לירושלים.
כיום ניתן לבקר בחאן, וללמוד על ההסטוריה של המקום. האתר מנוהל על ידי רשות שמורות הטבע, עקב הממדים הקטנים של החאן ויכולת הקיבול המוגבלת שלו, הביקור מחייב הרשמה מראש ורכישת כרטיסים.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?