דלג לתוכן העמוד
יום ראשון, 15 בדצמבר 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

הורים וילדים מה מספרים לנו זיכרונות הילדות

בטיפול האדלריאני אנחנו נעזרים בזיכרונות ילדות על מנת להכיר את האדם. זיכרונות מוקדמים הנם סיפורים המכילים בתוכם מראות, מחשבות, סמלים, דימויים, פחדים. הזיכרון הוא יצירה חד פעמית של אדם מסוים ברגע מסוים, שמעיד על תחושותיו בהווה.

לדוגמא, עדה מטופלת שלי הביאה לחדר הטיפול את הזיכרון הבא: "אני בת ארבע, יש סולם מתקן לילדים בשביל לעשות ספורט, אני זוכרת שביליתי הרבה זמן מאחורי הבית, היו מתקנים לילדים, כמה סולמות וביליתי הרבה זמן על הסולם".

- מה את מרגישה בזיכרון?

- שמחה, הרפתקה, ספורטיביות.

הרקע: עדה בת 34, לפני שמונה שנים עלתה ארצה ממדינות חבר העמים, הגיעה אלי לטיפול בשל העובדה שהיא לא מצליחה להחליט במה לעסוק, בנוסף לא מוצאת את עצמה מבחינת הקמת זוגיות.

אני רואה בזיכרון את החוזקות והעוצמות שלה ומשתפת אותה: "את אדם פעיל, אקטיבי, יש דינאמיות בחייך, יש יכולות גופניות טובות - עיסוק בספורט". עדה מהנהנת בהסכמה.

- האם יכול להיות שבחיים שלך היום יש דברים שלא כדאי שיעשו בבית, אלא רק מאחוריו? דברים שקשורים בהרפתקה, בשמחה?

היא מחייכת: "לגמרי, אני באה ממשפחה שכולם בה רופאים, תמיד הייתי תלמידה מצטיינת וציפו ממני להיות רופאה. זה ממש לא מעניין אותי להיות רופאה. אני יודעת שמאוד מעניין אותי לעסוק ביוגה או במחול, אבל אצל ההורים שלי זה לא נחשב, זאת הסיבה שאני לא מצליחה להתקדם מבחינה תעסוקתית, לכן אני עובדת בעבודות מזדמנות ואז אין את הביקורת של אימא".

- מהם הסולמות היום בחייך?

"זה ברור, יש מה שנחשב ויש מה שמתאים לי ויש בין שני הדברים התנגשות".

 

הזכרון כמשל

 

דרך הזיכרון היה קל להבין דברים מהותיים לגבי ההתנהלות של עדה. הניצוץ בעיניים שלה אמר הכול. עדה בוחרת לא להחליט ואז, אין ביקורת מצד ההורים, אבל הדרך שבה היא נמנעת מלהתקדם היא לא דרך בריאה.

בטיפול עבדנו על היכולת של עדה להתחבר לרצונות שלה ולהיות שלמה איתם, תוך כדי שאילת שאלות ובדיקה זהירה ועדינה של הכיוונים המתאימים לה. ואכן, היא נרשמה ללימודים שבהם נעשתה מורה למחול והגיעה לרווחה בתחום העבודה. גם הוריה הבינו שעדיף שתלמד מחול מאשר שתעסוק בעבודות מזדמנות, ועם הזמן התגברו על האכזבה וקיבלו זאת.

מתוך אלפי זיכרונות שחווינו אנו נוטים להתחבר לזיכרונות מסוימים. לא במקרה הזיכרון שעלה אצל עדה היה עיסוק בספורט בצד האחורי והמוסתר של בית ילדותה.

האדם המספר את הזיכרון מאמין כי התיאור אכן התרחש במציאות האובייקטיבית. בזמן שהוא מספר את הזיכרון הוא חווה אותו מחדש: רצף האירועים, המראות, המחשבות, ריחות, טעמים, תחושות, מתלכדים לכדי חוויה עוצמתית המציפה אותו ומעוררת בו רגשות עזים, ומכאן אפשר להבין שהזיכרון הוא סובייקטיבי. כלומר, אדם אחר שהיה מעורב באותה סיטואציה בדיוק, חווה אותה באופן שונה.

אין משמעות לאמת ולאופן שבו התרחש האירוע במציאות - ההתייחסות היא לזיכרון שהמטופל בחר להציף בחדר הטיפול. היו רגעים רבים בחייו וכל רגע כזה הוא למעשה פוטנציאל להיחוות כזיכרון. הזיכרון הוא משל והמטרה של הטיפול היא לחשוף את הנמשל. הזיכרון הוא מטאפורה, שדרכה נבין לאן המטופל חותר ומה הוא שואף להשיג, ביחס לבעיה או לסוגיה כלשהי המעסיקה אותו בהווה.

 

ילדים בריב

 

שאלתה של שירה: “נירה יקרה, יש לנו שני ילדים, בת תשע ובן חמש, ונמאס לנו מהמריבות שלהם. כשהקטן נולד היו שנים שבהן הגדולה קינאה בו. בשנים האחרונות הוא מקנא בה, מציק לה, רוצה להיות רק במקום שבו היא נמצאת ומקניט אותה, לוקח לה דברים שחשובים לה, עד שהסבלנות שלה נגמרת והיא צורחת עליו ואפילו לעיתים מכה אותו, ואז הוא בוכה בצרחות. בתחילה היינו מבקשים מהגדולה לוותר, רק שיהיה שקט, והפסקנו, כי זה לא תרם לקשר ביניהם. גם עונשים לא נתנו מענה, אנחנו ממש מתוסכלים ולצערי לא כיף לנו להיות איתם”.

 

שירה שלום!

אכן את מתארת מציאות לא פשוטה, אך מאד שכיחה. נסי להיזכר במשחק של גורים, כך מתנהלים ילדייך וזה חלק מתהליך הגדילה שלהם. עם זאת חשוב להקפיד על מספר דברים:

ברגע שמתחילה מריבה, נסו לעבור לחדר אחר. על ההתנהגות של האחר קשה לנו לשלוט, אך על ההתנהגות שלנו - אנחנו שולטים. ברגע שאין קהל למריבה, בדרך כלל המריבה תיפסק. המחשבה הלא מודעת של ילדים היא: ברגע שנריב נוכל לדעת את מי אבא או אימא אוהבים יותר. דיברת על הקנאה ביניהם ונראה לי ששם טמונה התשובה.

בנוסף: השתדלו לא לערוך השוואות ביניהם. כל ילד הוא אדם נפרד וקיים בזכות עצמו ולכן יש להימנע מאמירות בסגנון: "תראה איך רותם יושבת בשקט, תלמד ממנה", מצד שני יש לעודד כל התנהגות טובה לדוגמא: "תודה תומר, מאוד עזר לי שערכת את השולחן לארוחת הערב", "ראיתי ששיחקת כל כך יפה עם הצעצוע החדש" או "הייתה היום אוירה ממש נעימה כששכבת במיטה וקראת ספר".

ככל שהילדים יחושו שרואים את ההתנהגויות הטובות שלהם, כך הם יזדקקו פחות להתנהגויות המפריעות, ובהן גם מריבות. בנוסף כדרך למנוע מראש תחושות קינאה, אני מציעה לבלות זמן נפרד עם כל ילד ולתת לזה כותרת: "מתחשק לי לבלות אתך בשבוע הבא, מה היית רוצה שנעשה יחד?". מדובר בילוי משותף קטן ופשוט של כחצי שעה עד שעה, אבל כזה המאפשר לקבל תשומת לב אישית ואיכותית מאימא או מאבא (כמובן ללא ניידים ברקע). הילד מקבל מנה של תשומת לב, חש שהוא חשוב להורים, ובכך אנחנו מפחיתים במידה משמעותית את הצורך שלו שיראו אותו באמצעות התנהגות לא טובה.

בהצלחה לכם.

 

 

נירה גבאי – יועצת חינוכית M.A.

פסיכותרפיה ממכון אדלר

הנחיית הורים ומנחה למיניות בריאה

Niraga1123@gmail.com

 

 


 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?