דלג לתוכן העמוד
יום חמישי, 06 באוגוסט 2020
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

הורים וילדים איך להתמודד עם כעס, זעם וצעקות אצל ילדים

רצוי שהורים יקדישו זמן אישי לכל אחד מהילדים ואף יתייעצו עם הילד על האופן בו יבלו את הזמן האישי. מה שחשוב הוא לא התוכן של המפגש אלא הביחד המשותף והבלעדי

                                           

אילוסטרציה

שלומית ותום (השמות בדויים), הם בני 35, הורים לשני ילדים: חגי בן שבע וחנן בן ארבע. הם הגיעו כדי שאדריך אותם בהתמודדות עם חגי הבכור, שמבטא תסכול גדול בבית: הוא כועס, סוער רגשית, מעיף חפצים, שובר וצועק. "אנחנו חסרי אונים", אמרה שלומית בפנים נפולות.

"האם ההתנהגות הזאת מתבטאת גם במסגרת החינוכית?", שאלתי והם השיבו בשלילה. בבית הספר ובצהרון, חגי הוא ילד למופת, משתף פעולה, חבר טוב ונעים.

"מתי החלה ההתנהגות הזאת של חגי?", ביקשתי לדעת וההורים השיבו, "מזה כשלוש וחצי שנים".

בחישוב מהיר הבנתי שההתפרצויות של חגי החלו מאז שנולד אחיו הקטן, חנן, כשחגי היה כבן שלוש. עד אז הוא היה ילד יחיד, ועם בואו של חנן לעולם, יש להניח שחש כאילו "הורד מכס המלכות", וכך הוא מבטא את התסכול שלו.

"מדוע הגעתם אלי עכשיו?”, שאלתי את ההורים. (חשוב לי לדעת מהו הטריגר להגעה להדרכת הורים, בדרך כלל זה קורה כשהסבל של בני המשפחה רב, והם כבר חסרי אונים).

"אנו מתקרבים עכשיו לחופש הגדול", סיפרה שלומית, “היה מאד קשה בחופשה בשנה שעברה, וחששנו שתהיה החמרה בימים שאין מסגרת, ואנחנו נמצאים עם הילדים ימים שלמים. בנוסף, תום מאד רוצה ילד נוסף, ואני לא מוכנה לשמוע על כך, כל עוד חגי נמצא במצב כזה”.

אני רואה שהמשפחה חשובה לכם ואני רואה שאתם רוצים שהאווירה בבית תהיה רגועה וטובה יותר, חיזקתי את שלומית ותום, מה אתם יכולים לספר לי על חנן?

תום חייך: “הוא קסם של ילד, מצחיק, כובש, נעים וחברותי”. היה ברור שמשהו בקסם של הבן הצעיר והתלהבות ההורים ממנו גורמת לקנאה גדולה של הבן הבכור ולהתפרצויות הזעם שלו. מה ניתן לעשות במקרה כזה?

בני אדם הם יצורים חברתיים, וכאשר ילד בוחר להתנהג באופן שמפריע לסביבה: לכיתה, לצהרון, לגן או למשפחה, אפשר והוא עושה זאת משום שהוא מרגיש שלא רואים אותו. לרוב, זו בחירה לא מודעת בהתנהגות מפריעה, במטרה להשיג תחושת שייכות ונוכחות.

ראשית, רצוי שנבין שהילד הסוער נמצא במצב של חסר ועלינו למלא את מיכל תחושת השייכות.

המלצתי להורים להנהיג זמן אישי לכל ילד. כלומר, אחת לשבוע יקדיש אחד ההורים זמן לילד לבדו. ההורים יתייעצו עם הילד על האופן בו יבלו את הזמן האישי, זו יכולה להיות עבודה משותפת בגינה, נסיעה באופניים, ישיבה בבית קפה או יציאה למשחק באולינג. מה שחשוב הוא לא התוכן של המפגש אלא הביחד המשותף והבלעדי, ללא האחים הנוספים.

לאחר המפגש ישתף ההורה את הילד על ההנאה מהזמן שבילה איתו ועל הדברים שלמד ממנו. לדוגמא, ההורה יאמר לילד: "כששאלת אותי איך היה לי בעבודה, מאד התרגשתי, הרגשתי שאני חשוב לך". האמירות הללו נותנות לילד תחושה שהוא חשוב, משמעותי, ובונות את הדימוי העצמי שלו.

בנוסף, רצוי לשתף את הילדים על ההתמודדויות שלנו בחיים, בדברים הטובים וגם הפחות טובים. לדוגמא: "התעוררתי היום ללא חשק ללכת לעבודה, עמדתי בפקקים זמן רב, אבל כשראיתי את החברות שלי בעבודה, זה נתן לי תחושה טובה". כך נלמד את ילדינו לשתף אותנו בקשיים, וכאשר הילד מדבר על הקשיים שלו, הוא מרגיש טוב יותר, הוא לא מרגיש לבד.

כדי להפוך את הילד בעל ההתנהגויות המפריעות למשמעותי רצוי לשוחח איתו על הדרך שבה הוא יכול לתרום לבית ולמשפחה וזאת, כמובן, בהתאם לגילו. למשל, בגיל של חגי, 7, ניתן לסייע בשטיפת כלים, לתת אוכל ומים לכלב, לתלות ולהוריד כביסה, לטאטא את הבית ועוד. לאחר התרומה נעודד ונאמר: "כששאבת את השטיח זה מאד עזר לי והקל עלי, בזכותך יכולתי לנוח חצי שעה". העידוד גורם לילד להרגיש שרואים את מה שעשה, הוא מרגיש משמעותי וזאת על ידי הצגתה של התנהגות חיובית ולכן לא נזקק להתנהגות המפריעה.

כשהילד מתוסכל, אנו לא נתקיף אותו בתגובה המבטלת את ההרגשה שלו: "זו ממש לא סיבה טובה לכעוס". הדרך הנכונה היא להכיל את התסכול ולשתף אותו בתחושה שלנו, "אני רואה שאתה כועס". דרך זו תגרום לו להרגיש יותר מובן ותפחית את הכעס שלו.

כדאי לזכור, שככל שנתרגש יותר מהכעס או הבכי, זה ימשך יותר זמן. הורה שקשה לו להכיל את התסכול של ילדיו כדאי שיברר בהדרכה מדוע. אם נסכים לראות בתסכול מנוף לצמיחה, נוכל להתנהל מתוך מקום מודע ומעצים, כאשר הילדים שלנו יפגשו תסכול.

אורית רוזנבויים ממכון אדלר מציעה תרגיל. מציירים עם הילד את כף ידו על דף נייר וגוזרים את הכף. כעת, כל הורה יכתוב על אחת מהאצבעות את הדבר שעוזר לו כאשר הוא חש כעס. לדוגמא, האם תכתוב, "כשאני כועסת או עצובה עוזר לי לצאת להליכה”, האב יכתוב, “כשאני כועס עוזר לי לנשום נשימות עמוקות ולנשוף אותן לאט לאט”. עכשיו, נותרו שלוש אצבעות עליהן נכתוב שלושה רעיונות שיעלה הילד על מה יכול לסייע לו כאשר הוא כועס. את כף היד המצויירת נתלה על המקרר, וכאשר הילד יהיה במצב של כעס או תסכול, נציע לו לבחור באחת מחמשת האפשרויות.

ברבות הזמן, יילכו הכלים האלו עם הילד לבית הספר, לתנועת נוער, לחוג. בכל מקום שירגיש כועס, ייזכר וימצא בעצמו כלים להרגעה. במשך הזמן נזכיר לילד שאנחנו יודעים שהוא יודע להתגבר על תסכול, ושאנחנו סומכים עליו.

חופשה נעימה לכולנו

בריאות ובניית יחסים טובים!

נירה גבאי –יועצת חינוכית M.A.

טיפול במתבגרים פסיכותרפיה ממכון אדלר, טיפול זוגי

הנחיית הורים ומנחה למיניות בריאה

לשאלות : Niraga1123@gmail.com

 

 

 

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?