דלג לתוכן העמוד
יום שני, 14 באוקטובר 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

הורים וילדים גיל ההתבגרות – אתגר להורים ולמתבגרים

ככל שהמתבגר יבעט יותר וימרוד בדמויות הסמכותיות בחייו, כך על ההורים להבין שמה שהוא אומר זה: "אני זקוק לכם, אני במצוקה ואני לא יודע לבטא זאת אחרת"

לקליניקה הגיע טל, בן 15, נער נעים עם קשיים בדימוי העצמי הגוררים קשיים חברתיים. במהלך המפגשים הוא שיתף אותי בתחושותיו: "אני ממש מוטרד מקצב הצמיחה שלי, בשנה האחרונה גבהתי ב-12 ס"מ, מדאיג אותי מאד שאמשיך לגבוה בקצב הזה, גם כך אני מרגיש חריג בכיתה, ארוך כמו שרוך ורזה מידי. אני הולך כפוף כדי להנמיך את עצמי, זה גורם לי להתבייש בעצמי וגם להתכנס ולא ליצור קשרים חברתיים". היו לו דמעות בעיניים כשדיבר על הקושי שלו.

ראיתי את המצוקה של טל, אמרתי לו שאני מאוד שמחה ששיתף אותי בתחושות שלו, וגיליתי לו סוד קטן אך ידוע: "אתה יודע טל, כמעט אף אחד בגיל ההתבגרות לא מרוצה מאיך שהוא נראה".

בגיל ההתבגרות חווים המתבגרים הרבה מאוד שינויים גופניים. זה קורה לרובם בתקופה קצרה, מבלי שלקחו חלק בהחלטה על כך. התחושה הרווחת בקרב המתבגרים היא של אובדן שליטה וחוסר יציבות, כאילו האדמה רועדת מתחת לרגליהם. על רקע התחושה שהם מאבדים את השליטה על גופם, מתפתחת חרדה מפני העתיד הלא ידוע.

מה שחשוב להסביר לטל הוא, שההתפתחות המואצת של גופו ושל גובהו לא יימשכו לעד, ורוב הסיכויים שבתום תהליך ההתפתחות יהיה גובהו דומה לגובהם של חבריו, פחות או יותר. טוב שיידע כי נתוניו הגופניים וגובהו יתרמו במידה רבה למעמדו החברתי. חיזוק הביטחון שלו במהלך תקופת ההתבגרות יביא להפחתה ברמת החרדה.

התחלתי בעבודה משותפת עם טל. הוא הבין שהגובה החריג שלו הוא זמני, לאט לאט רמת החרדה שלו ירדה, הוא התחיל להיעזר בכלים שקיבל בחדר הטיפולים, ומצבו החברתי הלך והשתפר.

ידע מוריד חרדה

הנסיון המצטבר מוכיח שככל שהמתבגר והוריו לומדים יותר על גיל ההתבגרות כך פוחתת בהתאמה רמת החרדה שלהם. זהו הגיל שבו מתבגרים רבים מדברים על הרצון שלהם בניתוח פלסטי באף, באוזניים, הקטנת או הגדלת שדיים וכיו"ב.

הם לא לוקחים בחשבון שהם בעיצומה של תקופה שבה גופם משתנה וכך גם הפרופורציות בפנים ובחלקי הגוף. עליהם לדעת כי בתום תקופת ההתבגרות וההתייצבות של הגוף הבוגר אפשר ולא יהיה כלל צורך בניתוחים הפלסטיים, שעכשיו נראים להם כה דחופים.

הורים שחווים עם הילד הבכור שלהם את גיל ההתבגרות לראשונה צפויים להתמודד עם לחצים קשים. לכן חשוב ללמוד, להתייעץ ולקבל כלים מקצועיים.

הורים יקרים, השינוי שעובר המתבגר הוא בעדו ולא נגדכם. לשינויים הגופניים מתווספים שינויים הורמונליים שגורמים למצבי רוח משתנים. זו הסיבה שאם תכנסו לחדר של מתבגר ממוצע, לא תוכלו לדרוך על הרצפה מרוב ערימות הבגדים המושלכים בכל פינה. הבגדים תופסים מקום מרכזי בחיי המתבגר: הם מסוגלים לעמוד שעות מול המראה, למדוד ולהחליף, ולא יהיו מרוצים אף פעם.

הסערה שמתרחשת בתוכם מתבטאת בתסכול ובחרדה מהאופן שבו הם נראים. פצעון שצץ על פניהם יכול לגרור התפרצות ואפילו אלימות. בעידן הסייבר, בני הנוער חשופים יותר למודלים של יופי ברשתות החברתיות השונות, הם רואים נערים ונערות "מושלמים" במראה גופם ומטבע הדברים הם שואפים להיראות כמוהם, ועל רקע זה מתפתחות תחושות של תסכול, כעס וקנאה.

ככל שהמתבגר יבעט יותר וימרוד בדמויות הסמכותיות בחייו (הורים, מורים, מדריכים), כך עליכם ההורים להבין שמה שהוא אומר זה: "אני זקוק לכם, אני במצוקה ואני לא יודע לבטא זאת אחרת".

איך להקל על מצוקת המתבגר ?

ראשית, עלינו להראות להם שאנחנו מבינים אותם, כשהנער המתבגר שלנו כועס, אנחנו נגיב ברוך: "אני רואה שאתה מאוד נסער".

שנית, נשתף את ילדינו המתבגרים בכך שאנחנו יודעים שזה לא קל להיות בגיל ההתבגרות. נציע להקשיב להם כשיהיו פנויים לכך. תגובה אפשרית לתחושות זעם ותסכול היא: "אנחנו פה בשבילך תמיד, כשתרצה לשתף נשמח".

כשהם יבחרו לשתף אותנו, לא ניתן להם עצות, לא נספר להם על עצמנו, נהיה לגמרי איתם ועם המצוקה שלהם. עם הזמן כשתהיה, הכלה אמיתית של הקושי, הכעס והזעם ילכו ויפחתו, והמתבגר יראה בכם כתובת לחוויות שעוברות עליו.

בשביל המתבגר היכולת לחלוק עם מישהו את הקושי, זה הסיוע הגדול ביותר שאתם יכולים לתת לו. כשחולקים מצוקה היא פתאום מקבלת מימדים אחרים. המתבגרים יבינו שאתם לא שיפוטיים, לא מבקרים את ההתנהגות שלהם ושאתם רוצים להיות איתם בקושי. בהתאם, רמת החרדה וחוסר הוודאות יורדת.

 

שאלתה של רותם!

נירה יקרה, יש לנו שתי בנות, הבכורה בת עשר והקטנה בת שבע. לאחרונה אני מרגישה שהן ממש לא מקשיבות לי, אני צריכה לומר להן המון פעמים להיכנס למקלחת, לבוא לשולחן האוכל, להכין שיעורים. אני שוב ושוב חוזרת על הבקשה שלי והן אומרות "רגע...", אבל שום דבר לא קורה. חשוב לי לומר, שנעדרתי מהבית כשלושה חודשים בהם הייתי מאושפזת. בתקופה זו טיפלו בהן ההורים שלי ואבא שלהן. אני ממש מרגישה חסרת אונים שהן לא קשובות לי, אשמח לעזרתך.

רותם יקרה, ראשית אני רוצה לאחל לך ולמשפחתך בריאות. היעדרות כל כך ממושכת מהבית היא לא קלה, וגוררת אחריה הפרת האיזון שהיה בבית לפני המחלה. הילדות התרגלו שאנשים אחרים טיפלו בהן, יתכן שחוו חרדת נטישה, אלא אם כן הוסבר להן מה קורה אתך מבחינה בריאותית ואולי אף הגיעו לבקרך בבית החולים.

מרגע שובך מבית החולים לוקח זמן עד להחזרת האיזון והשגרה לבית, לכן התגובה של בנותייך נורמלית למצב הלא פשוט שנוצר. חשוב מאוד להתחיל לתת לבנות תחושה שאת מתכוונת ברצינות לכל בקשה שלך, לדוגמא: אם קראת לבת לבוא אל המקלחת והיא לא קשובה, נחכה מספר דקות, ואז ניגש אליה ברוגע ונאמר: "אני מבינה שקשה לך לעזוב את המשחק, אבל עכשיו אנחנו הולכות להתקלח", ולעזור לה לקום תוך חיבוק. אם עדיין תהיה התנגדות, נרים אותה למקלחת ובדרך נאמר: אני רואה שקשה לך. בדרך הזאת הכלנו את הקושי במעבר שלה ממצב אחד לשני, עמדנו על הבקשה שלנו ולא חזרנו על דברינו. אותו דבר נעשה כשהילד לא רוצה ללכת למיטה לקראת השינה, זכרו שגבולות אמיתיים וברורים בבית, מייצרים רק בטובות ולא בכעס. בהצלחה!

 

נירה גבאי –יועצת חינוכית M.A.

פסיכותרפיה ממכון אדלר

הנחיית הורים, טיפול זוגי, מנחה למיניות בריאה,

לשאלות : Niraga1123@gmail.com

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?