דלג לתוכן העמוד
יום שבת, 16 בינואר 2021
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

הורים וילדים התמודדות עם דחייה חברתית

הבשורה האופטימית היא שדחייה חברתית היא לא גזירת גורל וניתן להתמודד איתה ביעילות בעזרת טיפול והדרכה מתאימים

אילוסטרציה

משבר הקורונה הוא תקופה מאתגרת גם בתחום הרגיש של התנסויות חברתיות. הורים רבים מודאגים לגבי המצב החברתי של ילדיהם. תקופת הסגר מגבירה את הלחץ על מי שהיה דחוי חברתית והרווחה הנפשית יורדת אף יותר. משמע, הילדים הבודדים נעשו בודדים יותר. יש לזכור כי עבור הילדים המאותגרים בתחום החברתי מהווה בית הספר שדה אימונים שבו הם משפרים את יכולותיהם בתחום זה – וכאשר שדה האימונים סגור גם המיומנויות החברתיות שנרכשו טרם משבר הקורונה נפגעות.

 

העברה בין דורית

 

דחייה חברתית איננה דבר נדיר. הורים רבים נושאים איתם זיכרונות מאירועים שבהם חשו לא רצויים, דחויים ופגועים חברתית. זיכרונות אלה חרוטים בנפשם של ההורים בעוצמה גבוהה, הם חיים בתוכם, ומפגש עם אירוע דומה שעובר על ילדיהם מעיר את הזיכרון לחיים. הילד עלול לחוש גם סבל מיותר על כך שהוא מאכזב את הוריו במצבו החברתי.

הורים שרגישים לדחייה חברתית יגיעו דרוכים לסיטואציה שבה הילד שלהם חווה דחייה. הרגישות הרבה של הורים לסיטואציה כזו גורמת לכך, שפעמים רבות ההורים יחושו בעוצמה רבה יותר את המצב של הילד מאשר הילדים עצמם. מצב כזה מכונה בשפה המקצועית "העברה בין דורית", ומשמעותו שההורה מפרש את החוויה על בסיס ניסיונו האישי כילד ואינו בודק לעומק האם הילד שלו חווה את אותה החוויה בעצמו.

במקרה של "העברה בין דורית" יש לבדוק יחד של מי הסבל? האם החוויה העוצמתית מגיעה מההורה או מהילד? לאחר שנדע זאת, נוכל לדעת עם מי להתחיל לעבוד.

 

הצורך בשייכות

 

יעל אברהם כותבת בספרה 'דחייה החברתית': "רווחתו הפסיכולוגית של ילד, שיש לו חבר אחד טוב, קרובה מאד לזו של מלך הכיתה". כלומר, ילד שיש לו חבר טוב אחד יהיה לרוב מרוצה ממצבו החברתי.

ילדים דחויים יחושו תחילה תחושות של אובדן אמון בקבוצת "השווים" ולאחר מכן פגיעה בדימוי העצמי, חרדה, תחושה של חוסר מסוגלות. הצטברות של תחושות שליליות אלה גורם לילדים הדחויים לפתח סף רגישות גבוה לדחייה חברתית ומכאן צומחים חוסר רצון להגיע לבית הספר, נשירה מהלימודים, ואף כאבים גופניים.

הנה דוגמא אחת (יש דוגמאות רבות אחרות) למצב שבו רגישות גבוהה לדחייה חברתית תביא לפרשנות מסוימת: שני ילדים מסתודדים בהפסקה בבית הספר ומדי פעם עיניהם ננעצות בתלמיד מסוים. התלמיד הרגיש לדחייה משוכנע שהשניים לועגים לו והוא עלול להגיב בתוקפנות. הפרשנות שלו תהיה שהוא שוב קורבן לדחייה חברתית.

התגובות הנפוצות של הילד הדחוי הן תוקפנות או הימנעות. בטיפול נעבוד על פיתוח שליטה עצמית, כך שהילד לא יזדקק לתוקפנות ויפתח יכולות אחרות להתמודד עם דחייה. בנוסף, הטיפול יעודד את הילד שלא להימנע מהתנסות במצבים חברתיים ולא להתבצר בתוך מרחב מוגן שעשוי להגביר את בדידותו.

יש לזכור כי הימנעות גוררת חיזוק של תחושת הדחייה. כפי שמקובל להמליץ למי שנפל מסוס לחזור מיד ולעלות על האוכף, ולנהג שחווה תאונת דרכים לחזור ולנהוג כמה שיותר מהר, כך גם בהתמודדות עם תחושת הדחייה – יש לחזור במהירות האפשרית אל המפגש החברתי למרות הקושי והחרדה.

 

דחויים ושקופים

 

יעל אברהם טוענת בספרה כי קיימים שני מצבים של דחייה חברתית: בקבוצת "הדחויים" – אלה התלמידים שילדים לא רוצים להיות בחברתם, וקבוצת ה"שקופים" – אלה התלמידים שהנוכחות שלהם בכיתה אינה מורגשת ואם הם לא מופיעים ללימודים אף אחד לא יחוש בחסרונם. לדבריה, בשני המצבים הללו חבוי סבל רב וקיימים גורמי סיכון, אם כי למערכת קל יותר לסייע ולתמוך בילדים "השקופים" כדי להיחלץ מהמצב שבו הם נמצאים, לעומת הילדים "הדחויים" שמעוררים תחושת אנטי שלמערכת קשה להתמודד איתה.

כאשר הילד גדל במשפחה תומכת הוא יוכל להתמודד ביתר קלות עם תחושת של דחייה חברתית. עם זאת, כאשר הילד מגיע לגיל ההתבגרות, והוא בודד ודחוי, אזי גם אם הוא מקבל תמיכה בבית, הוא ירגיש רע. בגיל ההתבגרות הצורך להשתייך לקבוצת "השווים" גובר וזה חלק מהרצון לייצר נפרדות מההורים.

תהליך ההצטרפות לקבוצה חברתית מלווה במתח בין הצורך בשייכות לבין הצורך בנפרדות. קשרים חברתיים מבוססים על היכולת לוותר ועל התובנה שלא תמיד נוכל לקבל כל מה שנרצה. כל קשר אנושי מבוסס על כך שהפרט מוותר על משהו מעצמו במטרה להרוויח את תחושת השייכות לקבוצה גדולה יותר. זה דומה ל"קשר סבתא" שעושים בין שני חבלים - כל אחד מהחבלים מתקצר קצת ומתפתל וזאת על מנת לאחוז בחבל הנגדי.

 

קטיעת המעגל

 

משפחה, שמגיעה לטיפול על רקע דחייה חברתית, תטופל הן בהדרכה מתאימה להורים והן בעזרת טיפול רגשי לילד. המטרה הטיפולית תהיה קטיעת מעגל הרגישות לדחייה.

בחדר הטיפולים נעבוד ביחד על הפרשנויות שניתנות למצבים חברתיים שונים. כלומר האם יתכן שהילדים שהסתודדו בהפסקה דיברו על משהו אחר? אולי אפילו תכננו מחווה מסוימת וחיובית?

בטיפול, הנער או הנערה יספרו על תחושת הדחייה שחוו באירוע מסוים ואנחנו ננסה לנתח את המתרחש יחדיו. נרחיב את היריעה וננסה לייצר לאירוע רצף סיפורי שכולל בתוכו לא רק את החוויה של הדחייה.

בטיפול נעבוד גם על הקשר בין ההורה לילד. נטפל בתחושה של ההורה המשוכנע שהדחייה שחווה בילדותו היא גם הדחייה שחווה הילד שלו, כשבמציאות כלל לא בטוח שהחוויה היא דומה.

לעיתים ניווכח במהלך הטיפול, שבין ההורה לילד קיימת חוויה של דחייה חברתית ועליה נעבוד. דחייה בין הורה לילד יכולה לנבוע מעומס ציפיות של ההורים, או מהצורך שלהם להתמודד עם ילד אחר שלהם שהוא בעל צרכים מיוחדים.

ננסה לפרק את התחושות הקשות. לעתים קרובות ניווכח שהילדים וההורים מתנודדים בין תחושות של עליונות לתחושות של נחיתות.

 

לפרק את הטראומה

 

טראומה היא אירוע קפוא בזיכרון שאין לו הקשר. חוויה מבודדת שנחרטה במוחנו בעוצמה רבה והיא מנותקת מהסביבה שבה התרחשה. כדי להתמודד עם טראומה ננסה בטיפול ליצור יחדיו רצף סיפורי והקשר סיבתי לאירוע. מה קרה לפני? מה קרה אחרי? נערוך מיפוי של הסיטואציה החברתית. למשל, באירוע שמתרחש בבית הספר נבדוק אם למורה יש תפקיד בתהליך הדחייה החברתית.

במקרים מסוימים נשתמש גם בכלים יצירתיים כדי לבטא את הסיטואציה הקשה באמצעות ציור, פיסול צילום ועוד.

בטיפול נרחיב את סל הכלים של מיומנויות חברתיות שבהן הילד יכול להשתמש ובהן מיומנויות רבות שאינן מילוליות: שפת גוף, קשר עין, עמידה, טון דיבור, קצב, דיבור חלש לעומת קול גבוה, עמידה בקירבה גדולה מדי למי שמדברים איתו, מצב ההגיינה האישית, ההשפעה של הלבוש, בחינת הצרכים שלנו מול הצרכים של האחר.

הבשורה האופטימית היא שהכול יכול להיות אחרת ודחייה חברתית איננה גזירת גורל, וניתן להתמודד איתה ביעילות כאשר הילד והוריו מקבלים טיפול והדרכה מתאימים ועובדים על הקשיים.

נירה גבאי – יועצת חינוכית M.A.

טיפול במתבגרים פסיכותרפיה ממכון אדלר, טיפול זוגי

הנחיית הורים ומנחה למיניות בריאה

לשאלות : Niraga1123@gmail.com

 

 

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?