דלג לתוכן העמוד
יום חמישי, 21 בינואר 2021
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

הורים וילדים יחסים עם ערכים

מרבית הנערים שצורכים פורנוגרפיה לומדים לראות בילדות, בנערות ובנשים אובייקטים מיניים, נטולי עומק רגשי, ולתפוס אלימות והשפלת נשים כחלק טבעי מיחסי מין. כאן ההורים והמחנכים נכנסים לתמונה

אילוסטרציה

נחרדתי לשמוע את הידיעה על שלושים נערים שאנסו נערה בת 16 במהלך חופשה באילת. המקרה הזה העיר בזיכרוני מקרים רבים של פגיעות מיניות, שהייתי שותפה לטיפול בהם.

כל מקרה הוא קשה ויש לו השלכות לטווח הקצר ולטווח הארוך. תמיד הנערה מרגישה בהתחלה אשמה ובושה עם מחשבות כמו: "אם רק לא הייתי יוצאת באותו יום", "אולי הוא הבין שאני רוצה?". התגובה המיידית לתחושות אלה היא: "את לא אשמה", "את לא רצית בזה", והגישה כלפי הנערה צריכה להיות מחבקת, אוהבת אשר מכילה את מצבה.

כפי שמשתקף מכלי התקשורת ומהפרטים שמסרה הנערה, ככל הנראה, התוקפים הם נערים שלא הפנימו ערכים של מותר אסור, של כבוד לזולת, של דחיית סיפוקים ושל ראיית האחר. משהו בגבולות הברורים בקשר שבינו לבינה, גבולות שרובנו מכירים היטב, השתבש אצל התוקפים לגמרי.

 

הדחקה והתעלמות

 

נזכרתי במטופלת ששיתפה אותי באונס שעברה בהיותה בת 17. ענת (שם בדוי), סיפרה שיצאה לבילוי בבר בירושלים, פגשה בחור נחמד, הם שתו, שוחחו והוא לקח אותה לטיול באזור. לפתע, מבלי שהבינה מה קורה, הוא כפה את עצמו עליה ואנס אותה. ענת קפאה במקום, לא הצליחה להוציא הגה מפיה, אפילו לא להתנגד. במשך שנים היא חיה עם תחושה כבדה של האשמה עצמית: "למה לא עשיתי כלום?".

ראיתי את הכאב העמוק בעיניה של ענת ואמרתי לה: "את לא אשמה בדבר! היחיד שאשם הוא הפוגע. מבחינה ביולוגית כשאנחנו נמצאים במצב של סכנה, הגוף שלנו נכנס למצב של קיפאון, זו הסיבה שלא יכולת להוציא הגה מפיך או להתנגד. בדיוק כמו שקורה אצל ארנבים שחוצים את הכביש ונעמדים מול הרכב שמסכן אותם מבלי יכולת לנוע”.

ענת חייכה חיוך חיוור. ראיתי בשפת הגוף שלה, שההסבר שלי מקל עליה: "בכלל לא חשבתי על כך", אמרה.

במהלך הטיפול עיבדנו את האירוע שוב ושוב, על מנת שענת תוכל להבין מה קרה לה, ולהשתחרר אט-אט מתחושת האשמה.

בתקופה הראשונה שלאחר האונס, יש נערות שחושבות בטעות שאם הן ידחיקו את האירוע ולא יתייחסו אליו, הוא יישכח ויעבור מאליו. אך ההדחקה אינה כלי שמאפשר להתמודד עם אירוע כה טראומתי. במרבית המקרים, האירוע יצוף במפגש עם כל גבר, יופיע בחלומות, ישבש את היכולת להתמקד בלימודים ובעבודה ויפגע במהלך החיים התקין.

 

חשוב לשוחח עם המתבגרים

 

עם כל הקושי לדבר על האירוע הקשה, חשוב מאד שנשתף את ילדינו ונשוחח על כך. ראשית, נציג את העובדות כפי שאנו יודעים מאמצעי התקשורת, ואחר כך נשאל אותם: מה אתם חושבים וכיצד אתם מרגישים? שיחה כזו תגלוש במקרים רבים לשיחה יותר מעמיקה עם המתבגרים שלנו, הבנים והבנות.

מיניות היא חלק מההתפתחות התקינה של בני נוער. ההתבגרות היא תקופה של גילוי עצמי ושל גילוי המיניות. תפקיד ההורים לשוחח על כך ולתמוך בקשיים ובאתגרים המתלווים לגילויים אלה.

הורה שקשה לו עם הדיבור על מיניות, והדבר מעורר בו מבוכה, רצוי שייעזר במטפל מקצועי ויקבל הדרכה. זיכרו, ההתבגרות מלווה בחרדה רבה, בני הנוער מאד מבולבלים לנוכח המידע הרב הקיים ברשת, ולא תמיד יש להם עם מי להתייעץ.

 

ייצוגים מעוותים

 

על רקע החשיפה הרבה לפורנוגרפיה בוטה ברשת האינטרנט, לייצוגים מעוותים ושקריים של מין ומיניות ברשתות החברתיות, ולתדמיות מיניות כוזבות במדיה הקולנועית והטלוויזיונית, נראה שבדור הנוכחי של בני הנוער חשוף להחפצת הגוף בכלל ושל הגוף הנשי בפרט.

הפורנוגרפיה הגסה גורמת להתעלמות מרגשות של האחר, ולתפיסה של אלימות והשפלה ביחסי מין. המסר הסמוי שיוצא מהייצוגים הויזואליים הקשורים ליחסים שבינו לבינה הוא שהכל מותר.

מתבגרים שעדיין לא התנסו ביחסים זוגיים, עלולים לחשוב שעליהם להתנהג כמו שהם ראו בסרט הפורנוגרפי, שכך נראית זוגיות וכך מתייחסים לאישה. מטבע הדברים, ככל שהניסיון ביחסים שבינו לבינה גדל, כך גם יודעים להבדיל בין מציאות לבין דמיון ופנטזיה.

מחקרים מוכיחים שככל שבני נוער מתחילים לצרוך פורנוגרפיה בגיל צעיר יותר, כך גוברת ההזדהות שלהם עם האופן שבו המיניות הבוטה והאלימה מיוצגת בהם. מרבית הנערים שצורכים פורנוגרפיה לא מבינים שהאופן שבו מיניות (ובפרט מיניות נשית) מוצגת בפורנוגרפיה – הוא כוזב ואינו מציאותי. הם לומדים לראות בילדות, בנערות ובנשים אובייקטים מיניים, נטולי עומק רגשי, ולתפוס אלימות והשפלת נשים כחלק טבעי מיחסי מין. כאן אנחנו ההורים והמחנכים נכנסים לתמונה.

 

רגישות אל האחר

 

לא במקרה יחסי מין נקראים כך, בדגש על המילה יחסים. ראשית, עלינו לבנות יחסים זוגיים, שיש בהם כבוד, הערכה, היכרות ופתיחות. האקט המיני יגיע בהמשך, לרוב כחלק טבעי מטיפוח של מערכת היחסים הזוגית.

כדאי להדגיש, שיחסי מין נעשים בפרטיות מוחלטת, והנטייה לקיים יחסי מין אל מול צופים או לעיני המצלמה היא סטייה מהנורמה. כמו כן, ביחסי מין יש הדדיות, שני הצדדים רוצים בכך ונהנים מכך, אין אחד שנותן ואחד שמקבל.

חשוב שנדבר על שפת גוף. מה אנו יכולים להסיק על הרגשות של האדם שמולנו, על מחשבותיו, תחושותיו ורצונותיו וזאת מתוך התבוננות בתנוחות גופו, מבע פניו, טון הדיבור והתזוזות שלו. לדעת, שגם כאשר לא נאמרת המילה לא, עדיין ניתן להבין אם השני מעוניין בקשר שנוצר.

היכולת שנקנה לילדינו להתייחסות אל האחר כאל אדם (בעל אנושיות) ולא כאובייקט או חפץ (נטול אנושיות), היא קריטית להימנעות מפגיעה ומניצול.

עלינו ללמד אותם להבחין בין טוב לרע, לדווח לאדם מבוגר שסומכים עליו, במידה ושמעו על פגיעה מינית. להבין שבפגיעה מינית שני הצדדים, הפוגע והנפגע, זקוקים לטיפול.

עלינו לזכור ששפה מייצרת מציאות. כאשר בני נוער אומרים במהלך טיפול בבית הספר: "אני אזיין אותה", אני אעצור אותם ואבקש להשתמש בביטוי: "כשנקיים יחסי מין".

מסר נוסף שחשוב להעביר לילדינו הוא שאנחנו כאן בכל מצב שבו הם חשים בסכנה, בכל שעה נגיע לאסוף אותם ממקום עוין, והכי נשמח להיות בשבילם כשקשה להם. זה תפקידנו כהורים. כשנערה לא מספרת להורים על פגיעה מינית שעברה כי היא מרגישה צורך לגונן עליהם, קיימת בעיה.

לסיום, הורים אנשי חינוך, הם האחרונים לשפוט את ילדיהם ותלמידיהם, והאחרונים לחרוץ גורלות. התפקיד שלהם הוא ללמד את בני ובנות הנוער איך לטפח יחסים חיוביים בינו לבינה, להיות מי שנותנים למתבגרים הזדמנות וכלים לתקן טעויות, לקחת אחריות על פגיעות שהתרחשו ולהפוך את העולם לטוב יותר.

נירה גבאי - יועצת חינוכית M.A.

טיפול במתבגרים, פסיכותרפיה ממכון אדלר, טיפול זוגי

הנחיית הורים ומנחה למיניות בריאה

לשאלות : Niraga1123@gmail.com

 

 

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?