דלג לתוכן העמוד
יום רביעי, 21 באוגוסט 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

הורים וילדים: מודל השיתוף יכול למנוע את תופעת הגננת המתעללת

בשבועות האחרונים פנו אלי הורים רבים, שנחרדו מהסיפור המזעזע על מנהלת הפעוטון מראש העין, כרמל מעודה, החשודה בהתעללות. ההורים החרדים לגורל ילדיהם ביקשו לדעת, מה עליהם לעשות על מנת שהילד לא יחווה מציאות של חוסר מוגנות דווקא במקום שצריך להיות עבורו מכיל, אוהב וחם.

אכן, ימים לא קלים עוברים על ההורים לפעוטות. דיווחים בחדשות מספרים על הורים שחשו בטוחים ביחס לגננת החשודה: היא ביקרה בביתם, ילדיהם אהבו ללכת לגן ובכל זאת מהסרטונים עולה כי הם עברו שם התעללות קשה. באופן טבעי הורים חשים חוסר אונים וחוסר שליטה ועולות אצלם השאלות: אולי גם לבן שלי זה קורה, ואני לא יודע/ת על זה? איך אהיה שם בשביל הילד? איך אצליח למנוע מצב כזה?

ראשית, חשוב לזכור שמדובר בתופעה נדירה, שלכאורה, נובעת מהתנהגות יוצאת דופן ואולי אפילו חוסר שפיות. רוב הגננות עושות את עבודתן נאמנה, תוך שהן מודעות לשליחות החינוכיות שלהן המלווה במתן חום ואהבה לילדים.

עם זאת, עדיין להורים יש הרבה מה לעשות:

הדרך הטובה ביותר כדי למנוע מצבים כאלה בגיל הרך וגם מצבי חוסר מוגנות בגילאים מבוגרים יותר, כגון: פגיעות מיניות, אלימות מילולית וכיו"ב, היא לייצר במשפחה שלנו מודל של שיתוף.

מה זה אומר?

החל מגיל צעיר ביותר הילד רואה וחווה שבבית מדברים על הכול. הוא יטמיע זאת אם ההורים יהוו מודל לחיקוי. למשל, ההורה מגיע הביתה ומשתף: "היום הבוס שלי גרם לי להרגיש לא טוב, כנראה היה במצב רוח רע וצעק עלי מבלי שהבנתי למה", דוגמא נוספת: "קמתי היום על צד שמאל, הרגשתי כעוסה ורק רציתי שהיום הזה יגמר". חשוב שהשיתוף ברגשות יהיה בדברים הטובים שחווינו במהלך היום וגם במצבים הפחות נעימים שעוברים עלינו. הילד יבין שהוריו לא מצפים ממנו לשתף רק בדברים המשמחים, אלא שבחיים יש גם וגם: גם כאב וגם שמחה ואנחנו ההורים נהיה שם בשבילו ונוכל להכיל הכול.

בשביל הילדים מה שקורה בבית הוא העולם: אם בבית דיברו על הכול הילד ילמד לדבר על הכול. גם אם האדם המטריד ינחה את הילד שלא לספר, הילד, שזכה לחינוך שמלמד אותו לשתף, ישתף ברוב המקרים את אחד ההורים.

מי שהגיע ממשפחה שבה לא דיברו על כלום, האתגר הזה יהיה קשה לו יותר, אך עדיין אפשרי. שיתוף הוא שריר שצריך וניתן לפתח. לדוגמא, כבר בדרך הביתה, לתכנן במה לשתף את הילדים היום. בהתחלה זה יהיה קשה וידרוש מאמץ, ממש בהתחלה של אימון כושר כשהשרירים עדיין לא מאומנים. אט-אט זה יהפוך להרגל, והרווח הוא גדול: אני אוכל להיות בטוח שכשילדיי יתקלו בקושי, בחוויה לא טובה, במשבר, במצוקה, אני אהיה הראשון שאדע על כך ובמידת האפשר להושיט להם עזרה.

בגילאים שבהם הילדים עדיין לא מדברים, עד גיל שנתיים בערך, כדאי לבדוק היטב לפני שנכניס את ילדנו לגן או למשפחתון. כדאי לשוחח עם הורים שילדיהם היו שם ולשמוע המלצות על הצוות. בנוסף, רצוי לבקר בגן במפתיע ולחוש את האווירה: האם רגוע? האם יש אווירה של לחץ? האם הילדים נינוחים? גם בגילאים של פחות משנתיים נוכל לראות שינוי אצל התינוקות: האם הילד פחות נינוח? האם הוא נרתע ממני? האם הוא נבהל מאד כשיש קול רם באזור? האם נחלש האמון שהיה לו בי?

איך להגיב במידה והייתה התעללות:

לילדים יעזור מאוד לשמוע מאתנו את המסרים הבאים: "מה שהגננת עשתה לך זה אסור! אסור לגננת להרביץ או לקשור לכיסא! כנראה שמאוד פחדת, הושפלת וגם כאב לך. אנחנו מאד לא רצינו שזה יקרה, ואנחנו רוצים לשמור עליך, ולדאוג שזה לא יקרה שוב לאף אחד".

בכתבה הבאה אתייחס לדרך להתמודד עם רגשות האשם, שמלווים אותנו כהורים בכלל ובמקרים כאלה בפרט.
שאלתה של רינה:

הבן שלנו בן ארבע. כשהוא בבית הכול בסדר אתו: הוא משתף פעולה, נעים, משוחח, משחק עם אחיו בני השש והשנה. גם בגן הוא בסדר גמור. מאד מוזר לנו, שבמפגשים עם המשפחה והחברים שלנו (שלא קורים הרבה) הוא הופך לילד אחר, סגור וביישן, לא משתתף בשיחה, לא עונה כששואלים אותו שאלה, פשוט ילד אחר. לי ולבעלי זה מאד מפריע, ניסינו לשוחח אתו על כך אבל תגובתו הייתה: לא יודע. מה לדעתך גורם לכך וכיצד נוכל לסייע לו?

 

רינה שלום!

 אכן את מתארת מציאות לא פשוטה, אותו ילד שמתנהג אחרת כשהוא נמצא בסביבת משפחת המוצא שלו, ובעל התנהגות שונה לגמרי בסביבת המשפחה המורחבת והחברים. התופעה הזאת נקראת אילמות סלקטיבית, וקיימת אצל 0.5% מהילדים הצעירים. כלומר, הילד שאין לו שום קושי לדבר, בוחר מתי כן לקחת חלק בשיחה ומתי לא. האילמות מאפשרת לו שליטה במצב. התופעה הזאת נגרמת מחרדה. במקום שבו הבן שלך מרגיש בטוח, בסביבה הביתית ובגן, שם הוא מתנהל בחופשיות, ועלייך לשמוח שהוא חש בטוח במשפחה ובגן. במקומות פחות בטוחים הוא בוחר להיות סגור וכמעט לא לדבר. אמרת שהמפגשים עם המשפחה והחברים לא מתקיימים לעיתים קרובות, לכן הבן שלך, שכנראה הוא ילד רגיש, חש פחות בטוח שם. ניתן לקיים יותר מפגשים עם המשפחה המורחבת והחברים, אצלכם בבית, במקום הבטוח ולראות כיצד הוא מגיב. בכל פעם שהוא יגיב פחות בביישנות, כדאי לומר לו אחר כך: "ראיתי ששוחחת עם …. ואני מעריכה את המאמץ שעשית". ככל שהבן שלך יתאמן יותר ויהיה בקרבת אותם אנשים יותר זמן כך הוא יחוש בטוח יותר ויוכל לדבר יותר. ברוב המקרים התופעה נעלמת מעצמה. חשוב שתעודדו אותו כשהוא משוחח, אך אין לתת תשומת לב למה שהוא לא עושה. כלומר, אל תשוחחו איתו על המצבים שבהם הוא בוחר לא לדבר, וזאת על מנת שלא יקבל תשומת לב מהתנהגות שהיא פחות טובה.

בהצלחה!

 

נירה גבאי –יועצת חינוכית M.A.

פסיכותרפיה ממכון אדלר

הנחיית הורים ומנחה למיניות בריאה

לשאלות : Niraga1123@gmail.com

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?