הזוג הפגוע: על פגיעה מכוונת ועל פיצוי רגשי
בגידה מינית או רגשית היא כמעט תמיד תוצאה של תחושת דחייה כלשהי בזוגיות, דמיונית או מציאותית
אחד הגורמים הבולטים לגירושין הוא פגיעה נפשית הדדית. קחו לדוגמא מקרה מהקליניקה שלי. בני הזוג הם יפי תואר. מיכל, 25, עם שיער גולש, בעלת חיוך מקסים ונשי. משה, 28, איש עסקים מצליח ועסוק בעל חיתוך דיבור כריזמטי וחיוך ממיס. לטענתם, על אף נישואיהם הקצרים, אין ביניהם כלום, אין שיחה, אין תכנון לילד, אין חשבון משותף, אין אינטימיות, אין אמון ואין עניין מיוחד. ומה יש? יש תוכנית לקנות בית ולבטים, מתי. הסמל החזק ביותר לקשיים בקשר שבין בני הזוג היה שלפגישה איתי הם הגיעו בנפרד, כל אחד במכוניתו. לתדהמתי, איש העסקים המצליח היה צריך לצאת "לפגישה עסקית” לפני תום הפגישה איתי. השעה הייתה תשע וחצי בערב. הבנתי שהמצב קשה וניסיתי, די בהצלחה, להסתיר את רגשותי. מיכל נשארה איתי, בכתה והבינה שהמצב חמור יותר ממה שהיה נדמה לה. היא סיפרה שעיקר הבעיה היא פגיעות מילוליות הדדיות, ללא רסן. לאחר הפגישה שקעתי בהרהורים. מתי גברים מרגישים פגועים? במהלך שיחות שניהלתי איתם, עלה כי הם נפגעים כמעט תמיד כשהם שומעים מהאישה שלהם מילה אחת: "לא". כמובן שגם אנו הנשים שומעות "לא" והוא מאוד-מאוד פוגע באגו, במהות שלנו בשלמות הרגשית שלנו. עם זאת, לתחושתי ועל פי מחקרים בטיפול נפשי, רגישות לדחיה היא דרמטית בתוצאותיה דווקא אצל גברים. לדוגמא, כאשר את מסרבת ליחסי מין. אפילו אם יש לך הסיבות הטובות ביותר בעולם. במשך השנים שמעתי סיפורי "זוועה" בקליניקה על נשים שסירבו ליחסי מין במשך חודשים, אפילו בתחילת הנישואין והגברים היו חסרי אונים. ברור שהבגידות לא איחרו לבוא. בגידה מינית או רגשית או שתיהן היא כמעט תמיד תוצאה של דחיה כלשהי. אם דמיונית ואם במציאות. אני מבקשת ממך, הקוראת הנבונה, להבין את התוצאות של הסירוב. לגברים סירוב הוא פגיעה נרקיסיסטית. בנפש פנימה. פגיעה בנפש היא פגיעה. כל פעילות המסבה עניין או הנאה לאחד מבני הזוג עלולה להתפרש כפגיעה במרקם היחסים. לדוגמא: "את עסוקה עם הילדים? את יוצאת לקפה עם חברה? אני מרגיש כאילו את דחית אותי”. לכן, בזוגיות כמו גם בגידול ילדים, כדאי לעלות את מפלס ה"כן" להוריד את מפלס ה"לא". תקשורת מילולית פתרונות? מה ניתן לעשות לפני שהמצב בין בני הזוג מידרדר? תשובה אפשרית היא תקשורת מילולית: שיחה, ליבון הנושא, הקשבה הדדית. עד כמה, שלעתים נדמה שהכל כבר נאמר על החשיבות של תקשורת הדדית, שיחה משותפת, עידוד ודברי שבח ופירגון, זה ידוע כי כל הפעילויות הללו אינן קלות ליישום בזוגיות ובמשפחה בואו נדבר תכל'ס וישר לעניין. למשל, מקרה שבו גבר כועס ורוצה לנקום, כי זוגתו יוצאת לרקוד. הוא מדמיין בגידה, פרידה, לעג של הסביבה הקרובה כלפיו. כיצד ניתן למנוע מצב שהתחושות הללו ידרדרו ויגיעו לאלימות מילולית? דברי איתו. שאלי: "עד כמה מפריע לך שאני רוקדת ריקודי עם פעמיים בשבוע?” שאלי שאלות. ואתה, גבר יקר, שים לב, אולי האישה זקוקה לסיוע עם הילדים בערב? שוחח איתה, עד כמה היא כואבת את בואך הביתה אחרי תשע בערב. מה היא הייתה מציעה כדי לשפר את הרגשתה? אני מודעת לעובדה שהשיחה הזו היא אתגר עצמו. קשה לנו לפעמים לשאול שאלות פשוטות את בני הזוג שלנו. אולם, בהתחשב בתוצאות החיוביות שצפויות משיחה כזו - כדאי לכם לשקול להשקיע את המאמץ הנדרש. פיצוי לתחושת דחיה כאשר מגיע הזמן להתמודדות עם לידת הילד הראשון או לידת נכד ראשון, לעיתים האם או הסבתא מזניחה את בן הזוג לטובת הילדים. מחקרי נישואים מסמנים את לידת הילד הראשון כמשבר של ממש. נשים יודעות זאת, כבר מימים ימימה, כשלגבר יש צרכים של תשומת לב במקומות הכי לא צפויים. על רקע העניין בילד החדש מתפתחת אצל הגבר תחושת דחייה. אין לזה קשר להשכלה. הגבר יכול להיות דוקטור או פרופסור, אבל עכשיו הוא אומר לעצמו "אני מוכרח פיצוי הולם”. הציד אחרי האהבה באינטרנט או בבר הוא הפיצוי הזמין ביותר לתסכול שמתפתח על רקע תחושת הדחייה. נשים רבות מפצות את עצמן על תחושת דחיה בקניות (בגדים וקוסמטיקה), זאת לעומת הגברים, שנמשכים לפעילות המחזירה להם את תחושת החשיבות והכוח. אינני יכולה להגזים בחשיבות הנקודה הזו: הצורך בפיצוי ובניחום שהגבר דורש, איננו רק לתחושת הדחייה שהוא חש, אלא גם פרס על מאמצים המושקעים בנישואים. בעיני הגבר הצלחה עסקית, הצלחה כלכלית או כל הצלחה שאינה מוערכת על ידי אשתו נחווית כהתנהגות מזלזלת. אחד הפתרונות הטובים הינו לשבח על הצלחה לא רק לילדים, אלא גם למבוגרים. הגבר הישראלי מרגיש עצמו, וכנראה בצדק רב מאוד, כמי שראוי יותר לפרסים. ראשית, הוא בסכנת חיים זמן רב יותר ובאופן אינטנסיבי יותר מרוב הגברים בעולם. מלבד זאת, בישראל הגברים הם "ילדים של אמא", שמבוקשם ניתן להם עוד לפני שביקשו זאת. לעיתים הדרכה ממוקדת, סמכותית, ודידקטית עובדת לטובת בני הזוג, שמנסים למצוא עצה במקום שבו הם נואשו מלהבין למה הזוגיות שלהם לא עובדת. מיכל ומשה, בני הזוג איתם התחלנו את המאמר, קיבלו הנחיה לשבוע הראשון של הטיפול לבלות זמן ביחד: לנסוע במכונית אחת להורים, ובמקום יחסי מין, פשוט להיות זה ליד זה באופן לא מאיים, לא לנדנד על כלום, גם לא על יחסי מין. לסיכום: מחמאות לא עולות כסף אך שוות זהב. אימרו כן יותר מלא. לא משנה על מה. הקדישו זמן יותר לבני ובנות הזוג , כדי לא להכנס לסטטיסטיקה של בגידות, גירושין, וסתם נישואים גרועים. שמרו תמיד על הומור. (הקוראים מוזמנים לשאול, להעיר ולהגיב) מלכה ספקטור יועצת נישואין מוסמכת קיבוץ הראל [email protected]
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?