הטבע כמשל
נביאי ישראל ומשוררי התנ"ך השתמשו רבות בדימויים של צמחים ובעלי חיים בדבריהם ומכאן אפשר להבין שהם היו קרובים מאוד לנעשה בעולם החקלאות והטבע
בארון הספרים שלנו שוכן לו כבוד ספר הספרים, ספר התנ"ך, על שלושת חלקיו – תורה נביאים וכתובים. מזה כאלפיים שנה אנו חוזרים וקוראים בין דפיו את התיאורים, העלילות, החוקים, המצוות וגם את הנבואות של קדמונינו, המשובצות במשלים ובדימויים מעולם הטבע. תיאורי הטבע לסוגיהם השונים, אם השוואה לבעל חיים ואם דימוי הלקוח מעולם הצמחים והחקלאות, מאפשרים לנו גם כיום, להבין למה התכוונו הנביאים בדבריהם.
כאמור, בין דפי התנ"ך שוכן עולם טבע עשיר ומגוון ומדברי סופרי ומשוררי התנ"ך, ובהם גם הנביאים, ברור שבתוך העולם הזה הם חיו ופעלו. לא פעם מרשים להיווכח עד כמה רבה, עמוקה, נכונה ונרחבת הייתה ידיעתם במסתרי עולם הטבע, ועד כמה עשירים ומדויקים היו תיאוריהם את אופן ההתנהגות בעלי החיים השונים.
ויצא חוטר מגזע
אפתח בתיאור שיעיד עד כמה יודע ומדייק הנביא, ועד כמה מציאותי ומשמעותי הוא תיאורו האלגורי, שגם אלפי שנים לאחר שנאמרו הדברים, אנו יכולים להבין אותם ואת הכוונה המסתתרת מאחוריהם.
הנביא ישעיהו, אחד מגדולי נביאינו, כתב באחת מנבואותיו הרבות כך: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה" (ישעיהו, י"א – י"א).
גזע ישי, הריהו הבסיס למשפחת ישי, שממנה יצא המלך, דוד בן ישי, ומן הגזע הזה יצמח לו החוטר, כלומר, ענף רך. לאמור, מגזע שבע ימים ושנים, יעלה ויצמח לו ענף רך, צעיר, חדש המצביע על חיים חדשים – על התחדשות.
הנביא ממשיך את הדימוי הלקוח מעולם הצמחים, ואומר שנצר, כלומר, שתיל רך, חדש, יצמח ויתפתח מן השורשים. המשמעות ברורה כאן לכל – זוהי נבואת עידוד שדרכה רוצה הנביא לעודד את העם, לטעת בליבו תקווה להתחדשות אחרי החורבן.
התמזל מזלי לעמוד במשך שנים לא מעטות בראש תנועת נוער עולמית שקראה לעצמה בשם – "נצ"ר" (נוער ציוני רפורמי). תנועת הנוער הזו הוקמה ונוצרה הרחק מישראל – באוסטרליה, בקרב הקהילה היהודית שחלק נכבד ממנה הם ניצולי שואה שהגיעו לאוסטרליה לאחר מלחמת העולם השנייה.
מייסדי תנועת הנוער הזו קראו לה "נצר" וכיוונו לכך שהגזע היהודי אמנם נכרת בשואה, אבל מבין שורשיו העמוקים עולה ופורח הענף החדש, החוטר, הנצר המכריז קבל עם ועולם שיש תקווה לאומית להתחדשות, ממש כפי שהתכוון לכך הנביא בדבריו.
כרם היה לידידי
הנביא ישעיהו מגלה ידיעה והבנה נרחבת של עולם הצמחים ועיבוד הקרקע החקלאי, ועל כך יעיד תיאורו את אופן הטיפול של הכורם בכרם: "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו / כרם היה לידידי בקרן בן שמן. / ויעזקהו, ויסקלהו ויטעהו שורק. / ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו. / ויקו לעשות ענבים ויעש באושים...", (ישעיהו פרק ה' א-ג).
הנביא סוקר את השלבים שהיו מקובלים בעולם העתיק לנטיעת כרם ענבים. תחילה, העיזוק, עידור וחפירה, הפיכת האדמה, והכנתה לשתילה. לאחר מכן, הסיקול, ניקוי השטח מאבנים ומסלעים, והכשרת משבצת הקרקע לקראת חפירת הגומות. לאחר מכן מגיעה הנטיעה. במקרה שלפנינו מדובר בנטיעת גפנים בשיטה עתיקה, כאשר כל ענפי הגפן והזמורות פונים לכיוון ממנו זורחת השמש – מזרחה. לאחר שמשבצת הכרם ניטעה, עכשיו יש להקים את מגדל השמירה, ממרומו ניתן יהיה להשקיף למרחוק ולשמור על הכרם מפני המבקשים להתנכל לו, וכן, כחלק מההכנה לבציר הענבים, חציבת הגת שבה ידרכו את הענבים, יפיקו את היין וישמרו ביקב.
המשל של הנביא עוסק במי שעמל וטרח, ועשה את מלאכתו נאמנה, אך במקום לזכות בתמורה נאותה חווה מפח נפש – ענבים באושים. וזו הוכחה נוספת כי הנביא הכיר היטב את הקשיים הכרוכים בהקמת כרם ענבים ואת הסיכונים בעבודת האדמה, שמשמעותם, למרות כל העבודה הקשה התיגמול לא יהיה בהתאם.
איילת בשדה ילדה
נביאים ורבים מסופרי התנ"ך היו בקיאים לא רק בידע חקלאי אלא הכירו את אורחות בעלי החיים בארץ ישראל. הנה, כך מתאר הנביא ירמיהו את הנעשה בטבע.
"גם איילת בשדה ילדה ועזוב, כי לא היה דשא, ופראים עמדו על שפיים, שאפו רוח כתנים, כלו עיניהם, כי אין עשב" (ירמיהו, פרק י"ד – ה-ו).
ירמיהו מתאר את האיילה שהמליטה בשדה, אבל נאלצה לנטוש את פרי בטנה עקב בצורת קשה, שלא הותירה עשב למאכל, לא לה ולא לפרי בטנה. וכך גם הפראים, מין של חמורים החיים בטבע, שעיניהם כלות בחיפושים אחרי מזון אך גם הם לא מצאו כל עשב למאכל.
חסידה בשמים ידעה
הנביא מתמצא היטב גם במהלכי בעלי הכנף שבשמים והנה תיאורו. "גם חסידה בשמים ידעה מועדיה, ותור וסיס ועגור שמרו עת בואנה" (ירמיהו ח' – ז').
הנביא מתייחס למחזוריות שבטבע, הבא לידי ביטוי בזמנים הקבועים שבהם הציפורים, כמו הסיס והתור, חוזרים ארצה מאפריקה, וכמוהם החסידות חולפות ברקיע בראשית הסתיו בדרכן לאפריקה וחוזרות ועפות מעלינו באביב בדרכן לאירופה.
קורא דגר ולא ילד
ירמיהו ממשיך ומגלה בנבואותיו את עומק ידיעותיו בטבע: "קורא דגר ולא ילד, עושה עושר בלא משפט. בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל".
הקורא הנו עוף הדומה בצורתו ובהתנהגותו לחוגלה, שזכה בשמו עקב קריאתו המקרקרת בדומה לקריאות החוגלה. הן הקורא והן החוגלה הם דוגרי קרקע, עובדה המזמנת להם סכנות רבות, ושעל כן, זיכה אותן הטבע ביכולתן להטיל ולדגור על ביצים רבות, עד 15 ביצים בהטלה אחת. זאת כדי שבמהלך התבגרות האפרוחים לפחות חלק מהם אכן יזכו למרות כל הסכנות להגיע לבגרות.
הנביא שמכיר היטב ולעומק את הנעשה בטבע, מכיר תופעה ייחודית המתרחשת רק לעיתים רחוקות - "קורא דגר ולא ילד". לעיתים נדירות, משתלטת נקבת קורא אחת, הדוגרת על ביציה, גם על הביצים בקן של דוגרת אחרת ואוספת אותן לקינה. אפשר שמדובר ביצר אספנות, בבחינת כל המרבה הרי זה משובח, או יצר הישרדות שנועד להבטיח בקיעת צאצאים רבים יותר.
על תופעה שכזו העיד חוקר הטבע ישראל אהרוני שמצא בתוך קן אחד של קורא 30 ביצים, שברור שלא כולן הוטלו על ידי הדוגרת. גם הפרופסור יהודה פליקס מעיד שמצא בקן חוגלה בסביבות עין כרם 32 ביצים, שעובריהם החלו להתפתח, אך שבקו חיים בתוך הביצים, מכיוון שהדוגרת שאספה אותן לקן לא הייתה מסוגלת לדגור על כולן גם יחד, ונאלצה לעזוב את הקן. על זה אומר הנביא: "בחצי ימיו יעזבנו", כלומר, הקורא בעל העיניים הגדולות נותר לבסוף בלא כלום.
שיערך כעדר העיזים
לפסגת התיאורים בתנ"ך המתארים בני אדם, תכונותיהם ומנהגיהם, בהתבסס על ידיעת הטבע וחיי בעל החיים, מגיעים משוררי שיר השירים.
"הנך יפה רעייתי, הנך יפה – עינייך יונים" (שיר השירים, א', ז'). היפה בנשים, עיניה – עיני יונים. היונה הצחורה הייתה בעת העתיקה סמל ליופי, לתקווה, לנאמנות, לשלום.
לשיער הגולש של אהובתו בחר המשורר דימוי כזה - "שיערך כעדר העיזים שגלשו מהר גלעד". לשיניה הסדורות - "שיניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה, שכולם מתאימות ושכולה אין בהם. לשפתיה המאדימות - "כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה, כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך". וגם לחזה שאיננו נסתר ממנו: "שני שדיך כשני עופרים תאומי צביה הרועים בשושנים...".
וכיצד רואה הנאווה בבנות את עצמה? "אני חבצלת השרון, שושנת העמקים" ואהובה יענה לה: "כשושנה בין החוחים כך רעייתי בין הבנות" (ב' , ג').
הגשם חלף הלך
גם משוררי שיר השירים עוקבים אחרי המתרחש בטבע: "כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו" (ב', י"א-י"ב).
בשיר השירים מספר על המלטת הגדיות שחלה בסוף הסתיו, ראשית החורף. אחר כך, בתום החורף – הגשם חלף הלך לו, כלומר – הגיע האביב. אז שירת הזמיר נשמעת והתורים חוזרים לארץ. אז פורחים הניצנים והנצו הפרחים. לאחר מכן, על פי לוח השנה, התאנה חנטה פגיה, ומיד לאחר מכן, עת הבציר בכרמים, ש"סמדר נתנו ריח". בהמשך, שוב בסתיו, פורחים וגדלים הרימונים, ובעקבותיהם תגיע עונת הגדיד של התמרים, מסיק הזיתים ותסיים את מהלך השנה כולה.
אכן, ספר הספרים שלנו מכיל תיאורי טבע רבים, שמספרים על המציאות החקלאית ועל בעלי החיים בהם נתקלו בני עם ישראל בעת העתיקה, ואנחנו התברכנו בכך שאנחנו היחידים מכל עמי העולם שיכולים לקרוא בו במקור ולא בתרגום, וליהנות מהתיאורים הנפלאים באותן המילים ובאותה שפה שבה הם נכתבו לפני אלפי שנים.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?