דלג לתוכן העמוד
יום ראשון, 21 ביולי 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

היישוב שצמח מן החורבות והצמיח רמטכ"ל

הסיפור של מוצא מתחיל לפני 155 שנים וכולל מאבק של בודדים להיאחזות בקרקע הטרשית, חיי שלווה שנופצו באכזריות רבה, שיקום, התחדשות והתבססות כאחד היישובים שנשאו את דגל ההתיישבות היהודית בהרי ירושלים

כשמונים וחמש שנה בדיוק עברו מאז אותה מוצאי שבת, 24 לאוגוסט 1929, בו רצחו פורעים ערביים כמעט את כל בני משפחת מקלף, החקלאים ממוצא בפרעות תרפ"ט. בחודש שעבר, על רקע הדי ירי הרקטות מרצועת עזה, התכנסו ותיקי מוצא בבית הפיס החדש, וסיפרו את סיפור תחילת ההתיישבות במקום. סיפורה של ההתיישבות במוצא, אחת מנקודות ההתיישבות הראשונות מחוץ לערים, התחיל כבר בשנת 1860 כשמשפחת ילין (משפחתו של דוד ילין) ומשפחת יהודה שנישאות ביניהן, רוכשות אדמות מהכפר הערבי קולוניה (מה שהיום מבשרת ציון) ומתחילות לעבד את הקרקע. 11 שנים מאוחר יותר, בשנת 1871, מקימה המשפחה במקום חאן (מלון דרכים) להולכי הרגל לירושלים ובונה מאחורי את ביתה (ידוע כיום כ"בית ילין"). למרות שהישוב נטוע בלב אוכלוסיה ערבית עוינת ולמרות שזהו למעשה הישוב היחידי באותה עת בין יפו לבין ירושלים, מהווה המקום מוקד משיכה למשפחות צעירות שמבקשות לקיים גם הן חיי חקלאות במקום. בשנת 1894, הופך הישוב הזעיר ל"מושבה", כשהוא מונה בסך הכל חמישה בתים. אחת מאותן משפחות צעירות שהתיישבו במקום הייתה משפחת מקלף, שהגיעה למקום אחרי חיפוש נרחב של קרקע בארץ ישראל והתיישבה בבית הצפוני ביותר במושבה. השטח של "המושבה" הזעירה היה גדול והמרחק בין הבתים היה ניכר, כך שכמה ק"מ הפרידו בין בית כהן במערב ועד בית מקלף בצפון. ראוי לציין, כי בתקופה מעט מאוחרת מזה, ועוד לפני מאורעות תרפ"ט, הייתה נקודת התיישבות יהודית נוספת באזור "מושבת עמק הארזים" כשלושה ק"מ צפונה מבית מקלף. המרחק הגדול בין הבתים תרם לכך שהתיישבות היהודית באזור הייתה דלילה מאוד. שלווה יחסית עד לשנות העשרים של המאה ה-20 התנהלו חיי המשפחות במוצא בשלווה יחסית. משפחת מקלף התרחבה ומנתה כבר שמונה ילדים. העדויות מספרות כי למרות העוינות הערבית בסביבה, לא נרשמו עימותים בין בני שתי הדתות ואפילו ההיפך מזה, קשרי ידידות, מסחר ועבודה נרקמים בין חלק מהשכנים. "מאורעות תרפ"ט אינן מנותקות מהאקלים ששרר בארץ החל מ-1920 ועד קום המדינה ולא ניתן לנתק אותם מרצף האירועים הביטחוניים שהתרחשו באותם שנים" מספר דורון אורן, מדריך ב"יד בן-צבי", שסיפר לתושבי היישוב את סיפור ההתיישבות במוצא. אורן מספר כי סדרת אירועים שהפרו את הסטטוס קוו באה על רקע "הכרזת בלפור" והחשש של הערבים מפני כוונת השלטון הבריטי לייסד בארץ מדינה לאומית יהודית. השנים שלאחר תום מלחמת העולם הראשונה והתבססות המנדט הבריטי בישראל נוצלו להסתה דתית של המופתי של ירושלים, חג' אמין אל חוסייני, שפעל לגיוס של הציבור הערבי למלחמת חורמה חמושה בציבור היהודי. ההסתה של המופתי המתח הרב שיצר המופתי מול תושבי ירושלים היהודיים הגיעה לנקודת הפיצוץ ביום שישי ה-23 אוגוסט בשנת 1929 . באותו חודש הכריז המופתי כי "כל ההורג את היהודי – מובטח לו מקום בעולם הבא". למרבה הצער, הכרזות מסוג זה נשמעות ברחבי המזרח התיכון מאז ועד היום. שבוע לפני כן, בערב תשעה באב, הגיעו כמה חברי תנועת בית"ר להפגין בכותל המערבי בעד הזכות של יהודים לחופש פולחן. למחרת ערכו הערבים הפגנה מהר הבית אל הכותל המערבי ובמהלכה שרפו ספרי תפילה יהודיים. למחרת הותקף יהודי בשכונת הבוכרים ונרצח. הלוויה שלו הייתה טעונה מאוד ובמהלכה נשמעו קריאות נקם של יהודים בערבים. ומכאן חלה הידרדרות מהירה. המון ערבי מוסת נענה לקריאתו של המופתי והחל לפגוע ביהודים בישובים מעורבים רבים כמו ירושלים, חברון, יפו ועוד. מעשי זוועה התרחשו כשכוחות המשטרה הקטנים של הבריטים נמנעים מלהתערב. לאזור הרי ירושלים גלשו המהומות מעט אחרי שפרצו בירושלים, וערביי הכפר קולוניה, החלו לחרוש מזימות רוע כנגד היהודים שחיו להם בעמק השלו שעליו השקיף הכפר. רצח בערב שבת מעניין להבין כי דווקא בבית מקלף שהיה הקרוב ביותר לכפר הערבי קולוניה, לא הורגשו מתיחות ופחד. אם המשפחה, בתיה חיה, הייתה אחות רחמנייה וטיפלה רבות בערביי קולוניה והמשפחה נסמכה על קשריה הטובים עם חלק מערביי קולוניה. ביום שלפני הפשיטה הערבית על מוצא, הגיעו בית מקלף חברים של המשפחה מהכפר קולוניה, והזהירו כי הכפר "רוחש רעות" ומתכנן התקפה על המושבה. אך במשפחת מקלף לא נטו להתייחס בכובד ראש לאזהרות ולא התפנו מהבית. כשהגיע ההמון הערבי הזועם לפרוע ביהודי מוצא, ישבו בני המשפחה השלווים ואורחיהם בגינה והתכוננו לסעודת השבת. הזוועות שבוצעו שם באותו היום כבר תוארו בכתובים רבים ואת פירוטן כאן נחסוך הפעם מהקוראים, אבל השורה התחתונה היא שבאותו האירוע "נפל האסימון" לבני המושבה, שהבינו שהחיים השלווים לכאורה שיצרו בעמק בשכנות לכפר ערבי עוין, היו מקסם שווא וכי למעשה בעתיד עליהם לעמוד על המשמר ולהתגונן בפני הרעות. שעתיים גורליות אבל נחזור רגע לבית מקלף ולטרגדיה שקרתה בו באותו היום. אכן, מרבית מבני משפחת מקלף ואורחיהם ששהו באותו הים בבית נטבחו, אך גם שלושה מבני המשפחה הצליחו להינצל. הראשון מבינם היה חיים מקלף, אחד האחים הבוגרים יותר, שעבד בשדות בזמן הטבח, הגיע למקום, הספיק על פי התיאורים להרוג שני פורעים ערביים ברובהו, נפצע, ואחרי שהבוזזים עזבו את המקום, הוא התפנה על סוסו לבית ההארחה ארזה, שם קיבל טיפול רפואי. אין עדויות שיכולות להסביר מדוע הפורעים לא שרפו את הבית בפעם הראשונה שהיו בו. ישנן סברות האומרות כי בגלל שהם בזזו את הבית, ידיהם היו מלאות והם מיהרו לכפר קולוניה כדי להחביא את השלל וכדי להספיק להגיע שוב לבית ולהמשיך בביזה. כך או כך, השעתיים שחלפו בין הפשיטה הראשונה לשריפת הבית הפכו לחבל ההצלה של שני ילדים נוספים וקטנים ששהו בבית באותו היום. כשהגיעו הפורעים לבית לראשונה, הבחינו מרדכי מקלף בן השמונה ואחותו חנה במתרחש ותפסו מחסה. הפורעים כאמור לא הבחינו בהם, וכשהם עזבו את המקום בחזרה לקולוניה כדי להחביא את השלל, נמלטו השניים מהחלון שבקומה השנייה וברחו לבית השכנים. שעתיים לאחר מכן כשהגיעו הפורעים בפעם השנייה לבית והעלו אותו באש, מרדכי וחנה כבר לא היו שם. הנס הזה, שהתרחש לשני הילדים הקטנים של בית משפחת מקלף היא לא רק נס אישי וגם לא בקנה המידה של המושבה, אלא נס שהשפיע בעתיד על כל מדינת ישראל. לימים גדל אותו מרדכי מקלף הקטן שהתחנך לאחר הטבח אצל משפחתו בירושלים ובחיפה. בנעוריו היה פעיל בשורות ההגנה, הצטרף לפלוגות הלילה של אורד וינגייט והתגייס לצבא הבריטי שם לחם במסגרת "הבריגדה היהודית". הוא השתחרר מהצבא הבריטי, עסק בענייני העלייה לארץ, התיישב בפרדס חנה, שם ישב אחיו חיים והמשיך בפעילותו ב"הגנה" עד למלחמת השחרור, שם לחם ומילא תפקידים צבאיים רבים, עד למינויו לתפקיד סגן הרמטכ"ל בנובמבר 1949. מרדכי מקלף כבר התכוונן לפרישתו מצה"ל, כאשר בסוף שנת 1952, בעקבות התפטרותו של יגאל ידין מתפקיד הרמטכ"ל, קרא אותו אליו דוד בן גוריון וביקש ממנו לקבל את התפקיד והוא בן 32 בלבד. מקלף הסכים לקבל עליו את התפקיד למשך שנה אחת ואכן הוא מונה לתפקיד הרמטכ"ל השלישי של צה"ל ב – 7.12.52 ופרש ממנו שנה אחת בדיוק לאחר מכן, ב – 7.12.53. הוא מילא שורה של תפקידים במשק הישראלי ונפטר בשנת 1978, כשהוא שוהה בגרמניה. מתכוננים לבאות ביישוב מוצא למדו את הלקח מהשאננות שאפיינה אותו באירועים שקדמו למאורעות 1929. בסדרת הפרעות הבאה שהתרחשה בשנת 1936, שכונו גם "המרד הערבי", היה היישוב כבר מוכן יותר, מוגן יותר ומאוגד יותר. מלבד הכוחות וההדרכה שסיפקו לו אירגוני ההגנה היהודיים ומלבד פעולות שנעשו בהמשך למיגון הבתים, כמו בניית עמדות על הגגות, תוגבר היישוב בשנת 1933 במספר גדול נוסף של מתיישבים שהקימו את כפר העובדים מוצא (היא מוצא של היום), שלמעשה חיבר את הרצף הטריטוריאלי הארוך שבין בית מקלף שבצפון לבין בית כהן שבמערב, ואף הלאה משם, עד לבית ההארחה "ארזה" ששכן כמעט בראש ההר, ממש מתחת לכפר הערבי קסטל. הסיפור של מקלף וסיפורה של מוצא כולה, הוא אולי אחד הסמלים החזקים ביותר לתקומת הבית היהודי בארץ ישראל. גם כיום, כשאנחנו נזכרים בסיפור, 85 שנים לאחר שקרה, אנחנו מוצאים עצמנו עסוקים בשאלות קיומיות אחרות. הטרור העולמי והאיסלאם הקיצוני המאיים להתגבר וההתיישבות היהודית בישראל שמנסה להגן על עצמה, פעם בפני פורעים ופעם בפני טילים ומחבלים מתאבדים. ההתיישבות במוצא היא חלק מן המפעל הציוני הגדול שהרימו פה ראשוני המתיישבים. גם כיום, כשאנו מתמודדים מול אתגרים בטחונים לא פשוטים, אסור לשכוח שעד לפני כמה עשרות שנים, היה דמם של יהודים בארץ הזו הפקר, והם היו נתונים לחסדם ולשבטם של מי שראה בהם אויב, זר ופולש. בכל מקום בו פרעו ערביי ישראל בתקופה הזו ביהודים שגרו שם, התחדש היישוב והתחדשה ההתיישבות והעשייה. שיקום ונטיעה אל בית מקלף, שבני המשפחה הלומי הצער לא יכלו לחזור אליו יותר לעולם, נכנסה כעבור שנתיים משפחת רוז'אני ששיקמה את ההריסות והפריחה את החקלאות באזור. במשך עשרות שנים קיימה המשפחה במקום משק חקלאי פרטי ולפני כחמש שנים, לקח את המושכות לידיו יוסי רוז'אני, אחד מילדי המשפחה, שנטע במקום מטע גדול שנשרף כולו בשריפה שהתחוללה במקום ב – 2012. גם לאחר השריפה לא אמר רוז'אני נואש וחזר לעסוק בחקלאות במקום. כיום הוא מנהל במקום עסק של גידולים אורגאניים ומעבד את מרבית השטח, למעט החלק שהופקע עבור הפרוייקט השאפתני של משרד התחבורה להרחבת כביש מס' 1, שבונה ממש כרגע את הגשר הענק מעל סיבוב מוצא, שאחד מיסודותיו החריב את החלק המזרחי באמה העתיקה שהובילה מים מבור המים של משפחת מקלף אל השדות שלה. ישן מול חדש דרים יחד בחצר בית מקלף. מוזיאון להנצחה גם מעט מערבה לבית מקלף ומאחורי בית הכנסת הישן של מוצא, מתנוסס כיום "בית ילין" שהוא סמל להנצחת העבר המפואר. בית זה, ששופץ בעזרת המועצה לשימור אתרים לפני כשנתיים, מציג היום את סיפור האזור בתמונות היסטוריות ובסרטון שהופק בסיוע חברת "אינטל", בה עובד אחד מצאצאיה של משפחת ילין. הבית שוקם בהשקעה של כחצי מילון דולר וניתן לערוך בו סיורים בני כארבעים דקות, בהדרכתו של אמיר כהן, הנכד של הזוג כהן, שהם ממקימי המושבה מוצא ואלו שהתגוררו בבית המערבי ביותר בה. במקום ניתן גם לקיים פעילות לילדים וכמו כן יש בו בית קפה ("קפה עם סיפור") וארוחות קלות להנאת המבקרים. אמיר כהן מספר כי לאחרונה, כאשר ניסו בבית ילין לבנות מחסן עבור מרתף הבית, ששימש כרפת בזמנו, התגלה במקום פיר של מאגר מים תת קרקעי עתיק ומרהיב ביופיו. כהן אומר שכבר יש בידם תכניות לבניית חדר מדרגות שיוביל אל תוך הבור ולקיום של חזיון אור קולי בתוכו, אך לכך טרם נמצא התקציב. לתיאום ביקור בבית ילין ניתן להתקשר ל – 02-5345443

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?