"היכל תרבות" בבית שמש – הרפתקה מיותרת

יש "היכל תרבות" באזור

לכאורה, יש הצדקה לקידום פרויקט עירוני מן הזן הזה, בעיר ההולכת וגדלה במספר תושביה. אך יחד עם זאת, לא יהיה זה נכון לדון בשאלת "הנחיצות", אך ורק בהקשר העירוני-מוניציפאלי המצומצם. ראש העירייה, כמו גם שאר חברי מועצת העיר, מודעים לעובדה, שבמרחק של 5-10 דק' נסיעה מבית שמש קיים כבר "היכל תרבות". מדובר באולם המופעים האזורי בקיבוץ צרעה, שיש בו כ-700 מקומות ישיבה וכבר היום הוא משרת ציבור הולך וגדל של צרכני תרבות ובידור מרחבי המועצה האזורית "מטה יהודה" ומקרב תושבי בית שמש, מבוגרים וילדים,חילוניים, דתיים ואפילו חרדים. במחשבה ראשונה קשה להאמין, כי יש מי שסבורים שבסמיכות טריטוריאלית שכזו יש מקום לשני "היכלי תרבות" מתפקדים. בהערכה גסה בלבד, הקמת "היכל תרבות" עירוני המכבד את עצמו, תעלה לעירייה סכומים שלא יפחתו מ- 30 עד 40 מיליון ₪. גם האחזקה השוטפת של האולם תטיל על העירייה עול כבד של הוצאות. במצב האופטימאלי, שבו האולם יעבוד בשיא "תפוקתו", הוא עדיין יכסה בקושי כ – 70 אחוזים מתקציבו השנתי. את יתרת הגרעון תצטרך לשאת העירייה. עירייה שאינה מתכוונת לקחת נתון זה בחשבון, מוטב שלא תיכנס ל"הרפתקה" שלא תדע כיצד לצאת ממנו. אילו לא הייתה קיימת באזור חלופה סבירה, ניחא. גם אז היה עדיין מקום לשקול "בעד" ו/או "נגד" הקמת "היכל תרבות" בעיר בית שמש, במיוחד לאור השינויים הסוציו-דמוגרפיים שעוברים על העיר בשנים האחרונות. הכול יודעים שצרכיה של בית שמש הם מרובים. מוזר קצת להניח שהשקעה מתמשכת, בסדר גודל שכזה, תעמוד בראש סולם העדיפויות של קברניטי העיר. שוב, כאן המקום לחזור ולהזכיר כי קיימת חלופה. היא נמצאת בדמות האולם האזורי בצרעה. אי-אפשר להתעלם ממנה. היא מכובדת ומוערכת. כבר עתה היא משרתת באופן משביע רצון ציבור שונה ומגוון, הן מאוכלוסיית בית שמש והן מקרב תושבי המועצה האזורית.

פוטנציאל שיווקי בלתי מנוצל

נכון להיום, האולם בצרעה עדיין רחוק מלנצל את מלוא הפוטנציאל השיווקי שלו. ישנן הצגות שממלאות אולמות, אחרות בקושי ממלאות חצי אולם. ישנן הצגות ילדים הזוכות ל"בית מלא" וישנם גם מופעים איכותיים ביותר שיש צורך לבטלם או לדחותם, משום מיעוט רוכשי הכרטיסים. באולם מתקיימות גם הצגות "אתניות" הזוכות להצלחה מרובה, כמו גם מופעי "סטנד-אפ" פופולאריים, המצליחים להגדיל את תפוסת האולם באופן משמעותי. יש לומר כאן כי אולם מופעים חייב לפעול לפחות בין 3-5 פעמים בשבוע, על מנת שיצדיק את קיומו ועל מנת שייתן שירות למגוון קהלים שונים. הקמת "היכל תרבות" נוסף בבית שמש "תהרוג" את שני האולמות גם יחד. מה הטעם בקיום הצגות תיאטרון מקבילות, כאשר אחת תעלה על במת האולם בצרעה ואילו הצגה אחרת, של אותו התיאטרון, תתקיים ב"היכל" בבית שמש. האם למופע "סטנד-אפיסטי" בבית שמש יהיה יתרון ייחודי כלשהו, על פני מופע דומה באולם של צרעה? אפשר להרחיב את יריעת הדוגמאות. כולן מובילות למסקנה בלתי-נמנעת אחת בלבד: עדיף לקיים ולטפח "היכל תרבות" אזורי טוב אחד, מאשר לגרום לתחרות פרועה, להורדת רמת האירועים והשירותים ולגירעונות ודאיים של שני האולמות.

שכל ישר או שיגעון גדלות?

בגישה רציונאלית ועניינית קשה לצפות כי יהיה מי שיערער על האמור לעיל. אפשרות זו קיימת רק אם "שיגעון הגדלות" ('מגלומניה', בלע"ז) יגבר על השכל הישר, וכי מי שאמורים בבית שמש לקבל את ההחלטות בעניין זה, ילכו עם הראש בקיר. ברחבי הארץ מפוזרים לא מעט מבני ציבור מפוארים, חלקם מיותרים לחלוטין, חלקם "מצבות אבן", שהוקמו על ידי ראשי עיריות מגלומניים, כדי לפאר את שמם בכל מחיר ובכל הוצאה (ציבורית) שהיא, זו שמעולם לא באה מכיסם הפרטי. טקס הנחת "אבן הפינה" בבית שמש עדיין לא התקיים. אפשר שיש כבר מי שמתכננים אותו בעירייה. נדמה לי שתהיה זו טעות בנקודת הזמן הזו, אם ראש המועצה האזורית, מר משה דדון וחבר עוזריו, לא יראו עניין ציבורי בקביעת עמדה חד-משמעית ונחרצת בסוגיה זו, עוד טרם שיהיה מאוחר מידי. אין מדובר כאן בעניינים של יוקרה וכיבודים בין "העיר" לבין "האזור". על כף המאזניים עומדות רק אחת משתי האפשרויות הבאות: או קיומו של אולם מופעים אזורי אחד, צומח ומתפתח ומביא ברכה ותרבות איכותיים לכל האזור, או לחילופין – תחרות פרועה וחסרת סיכוי, שתעמיד כל העת את שאלת הישרדותם ויכולת קיומם של שני "היכלי תרבות" הסמוכים כל-כך זה לזה. אינני יודע אם ממשלת ישראל תיתן ידה להתפתחות ההזויה הזאת. אפשר ששיקולים קואליציוניים-מפלגתיים יכריעו ויגרמו לכך שהממשלה תסכים לממן את הקמתו של "הפיל הלבן" הזה בבית שמש. כמאמר הבדיחה הידועה: את זה צריך להרוג כשהוא עדיין קטן..... זו משימה שראשי המועצה האזורית צריכים לקבל על עצמם. למנוע בניית "היכל תרבות" נוסף, לא נחוץ ובעצם, מיותר.

למען הגילוי הנאות, ברצוני להצהיר כי אני חבר קיבוץ צרעה. בעבר שימשתי כיו"ר "המרכז לתרבות ולחינוך" של ההסתדרות הכללית, ובתוקף כך, תפקדתי גם כיו"ר מועצת המנהלים של תיאטרון "בית ליסין" וכן גם כיו"ר מועצת המנהלים של אולמות/היכלי רשת "מופ"ת" (45 במספר) ברחבי הארץ. בתוקף תפקידי זה למדתי להכיר את הקשיים הקיומיים הבלתי-סבירים שמולם התמודדו מנהלי האולמות. לכן, מאמר זה נכתב לא משום "פטריוטיות" יתרה לקיבוצי וגם לא כדי להגן על אינטרס האולם הצרעתי-אזורי. הוא נועד בעיקר כדי להתריע, טרם יהיה מאוחר מידי.

ד"ר רן כוחן

צרעה