דלג לתוכן העמוד
יום שלישי, 30 בנובמבר 2021
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

הישג עולמי: הסיפור על שיקום אוכלוסיית היחמורים בישראל

בעבר חשבו שהם נכחדו מהעולם אך היום, לאחר שנים של טיפול מסור, חיים מרבית היחמורים שבעולם דווקא בישראל, וזאת לאחר שהוחזרו לכאן במבצע שכאילו לקוח מסרטי מתח

היחמורים שותים במורדות נחל שורק - צילום רועי צידון

לפני שאנו מתחילים להיכנס לחייהם של היחמורים כדאי שנבהיר כבר עכשיו: אין כמעט דבר משותף בין היחמור לחמור (בלי לפגוע בכבודו של האחרון) מלבד העובדה ששניהם שייכים למשפחת היונקים ושניהם הולכים על ארבע.

מקור שמו של היחמור הוא מהמילה הארמית "חמרא" שמשמעותה – 'אדום'. גם בערבית המלה "חמר" מציינת אדום ומשם השם לו זכתה האדמה בעלת הצבע האדום מאזור השרון שנקראת אדמת "חמרה", ואבן בניין חצובה שגוונה אדמדם נקראת "מיזי-אחמר" (מי שבנה בית בירושלים מכיר זאת היטב), ומכאן מקור השם יחמור, שמשמעותו – אדמדם.

 

אייל ולא יעל

 

היחמורים נמנים על משפחת האיילים (שימו לב: איילים ולא יעלים) המוכרים לנו ממדבר יהודה ומן הנגב. בעניין זה אפשר להזכיר את האייל האירופי, הבולט במוצקות גופו ובקרניו הענקיות והמשתרגות, ובמסורת האירופית נבחר להוביל בשלג את מזחלתו של סנטה קלאוס.

היחמור הפרסי, ויש שיגדירוהו גם כיחמור המקראי, בולט בהופעתו עם צבעו האדמדם המנוקד על גבי בטנו וגבו בשלל נקודות לבנות בולטות. כמו כן, בעונת הייחום, בולטות מאוד קרניו המשורגות, הגדולות והמרשימות של הזכר, אם כי לא בממדים של האייל האירופי.

קרני היחמור כמו גם קרני שאר האיילים, אינן קרניים קבועות אלא הולכות וצומחות בכל שנה מחדש עם התקרב עונת הייחום וההזדווגות בסתיו, ונושרות מיד לאחריה עד לשנה הבאה. לעומת זאת, קרני היעלים הן קבועות ואין נושרות, בדומה לקרני פרים.

בעבר היו היחמורים הפרסיים נפוצים מאוד ברחבי המזרח התיכון ופרס. כאשר התורה מונה את שמות בעלי החיים הכשרים והמותרים במאכל, מופיע גם היחמור ברשימה. לדוגמא, בע"ח מותרים באכילה: "אייל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר" (דברים, יד' – ה'). וכאשר מתלהב הסופר התנ"כי משפע המאכלים העולים מדי יום על שולחן ארמונו של המלך שלמה הוא כותב: "עשרה בקר בריאים, ועשרים בקר רעי (מהמרעה) ומאה צאן, לבד מאייל וצבי ויחמור וברבורים אבוסים" (מלכים א', ה' – ג').

 

ציד פרוע

 

היותם של בעלי החיים הללו מקור לסעודות מלכים וסעודות בכלל לא פעלה לטובתם. מספרם של היחמורים הלך ופחת במקביל לצמיחה של האוכלוסייה האנושית.

את 'המכה האחרונה' הם קיבלו כשהומצא אבק השריפה ונוצר הרובה שאפשר ציד מדויק ממרחק. הרובה שבידי הציידים חרץ את גורלם של מקצת בעלי החיים וכך ציד פרוע הביא להיעלמותם מהמזרח התיכון הן אייל הכרמל והן היחמור, שניהם לקראת סופה של המאה ה-19 (אייל הכרמל האחרון ניצוד בכרמל בראשית המאה העשרים). יתרה מזו, גם בגני החיות למיניהם לא מצאו היחמורים את מקומם.

יש לציין כאן שגם לצבי וליעל שלנו המתין גורל דומה. כאשר קמה מדינת ישראל, מספרי היעלים והצבאים שבארץ היו מדולדלים וקטנים מאוד, והם נצלו מהכחדה רק בזכות היווסדה של החברה להגנת הטבע בארץ וחקיקת חוקי ציד מגבילים, שלמעשה הצילו אותם מכליה. למרבה הצער, עבור האיילים והיחמורים, מדינת ישראל נוסדה מאוחר מדי.

למעשה, במחצית הראשונה של המאה העשרים ההנחה הרווחת בקרב זואולוגים ברחבי העולם הייתה שאין עוד יחמורים. אבל, בשנת 1956, התגלה בדרום אירן, במקרה ובאופן בלתי צפוי, עדר יחמורים פרסיים שמנה 25 פרטים.

 

גילוי מדהים

 

סיפור גילוי עדר היחמורים בפרס, הוא סיפור אלף לילה ולילה ממש. את בעל החיים הנכחד גילה סטודנט גרמני חד עין, שאיתר בשטח עקבות לא מוכרות של בעל חיים מפריס פרסה, ליד נהר בשם דז.

הסטודנט, שלא הכיר את העקבות לא התעצל, והביא לפרופסור הזואולוג שלו את יציקת טביעת העקבות שמצא, וזה זיהה אותן כעקבות של היחמור הפרסי. כדי להשיג את הממון והקשרים הנדרשים להצלת המין, פנה הפרופסור לבעל המאה, הברון הגרמני פון אופל, מייסד מפעל הייצור למכוניות אופל הגרמניות, שהיה ידוע כחובב טבע בעצמו. זה אכן מיהר לממן את עלות שליחתה לפרס.

ואכן, המשלחת הצליחה ללכוד שני זוגות יחמורים שהועברו לגן החיות של אופל בגרמניה, לאחר שהושג הסכם עם השאח הפרסי, שעודפי הוולדות מגרעין הרבייה יוחזרו לשמורות הטבע בפרס. כך, בעצם, הוחזר לחיים היחמור הפרסי. בסקר שנעשה זה לא מכבר באירן, לא נמצאו בטבע יותר מ-15 פרטים, ועוד כמה עשרות בגני החיות שם.

 

עסקת חילופין

 

תתפלאו לדעת, שהמקום שבו חיים ומתקיימים כיום מרבית היחמורים שבעולם כולו הוא דווקא בארצנו, וזאת לאחר שהוחזרו לישראל במבצע מרתק, שכאילו לקוח מסרטי מתח.

כאשר התגלו השרידים של היחמור הפרסי נדרכו אנשי החברה להגנת הטבע ובהמשך, רשות שמורות הטבע, והחלו לפעול כדי להחזיר את היחמור ארצה במקביל להחזרת אייל הכרמל.

בשנת 1975, כעשרים שנה לאחר הגילוי על עדר היחמורים בפרס, הגיע ארצה בחשאי אחי השאה הפרסי, הנסיך עבדול רזה, כשהוא מביא עמו את צייד החצר שלו. ה'דיל' שהוסכם בין מנכ"ל החברה להגנת הטבע, האלוף אברהם יפה, לבין הנסיך, היה שתמורת קרני יעל גדולות במיוחד (וליתר דיוק: גדולות יותר מקרני היעל המפוחלץ שבאוסף פוחלצי השאה שבאירן) תינתן תמורה נאותה.

בחברה להגנת הטבע ידעו בדיוק מה התמורה שיבקשו, אך הנסיך לא ידע זאת. את "תרומת" הקרניים הוא קיבל מבלי צורך להיעזר בצייד, היישר מראשו של אייל שבע ימים, שסיים את חייו בשמורת החי-בר של יוטבתה. הנסיך שבע הרצון הציע בתמורה זוג מכוניות מרצדס, והופתע לגלות שהאלוף יפה חושק דווקא בשני זוגות יחמורים. הנסיך הבטיח לספק את התמורה המבוקשת בהקדם.

מסיבות שונות התעכבה עסקת ה"חילופין" למשך שלוש שנים תמימות, עד שבשנת 1978, ערב פרוץ מהפיכת חומייני באירן, קיבל אברהם יפה את ההודעה המצופה: "בואו עכשיו או שלא נצליח לעולם להוציא את היחמורים".

היחמורים במורדות נחל שורק - צילום רועי צידון

חילוץ נועז

 

המבצע לא היה פשוט כלל וכלל. לאירן נשלח שליח, שכמובן לא הופיע כישראלי, אלא שבשלב מסוים הוא פלט שהיחמורים מיועדים לישראל, ואלה מיד נלקחו ממנו והוא גורש מיידית מאירן. אבל, בחוצפה ישראלית, בדרכו לשדה התעופה, עצר השליח בשמורת טבע שבדרך והעמיס לרכבו ארבע נקבות יחמור.

ארבע היחמורות היו אמורות להתלוות למשלוח של אריה וטיגריס, סמל השאה. אלא שבשדה התעופה הסתער המון זועם על האריה והטיגריס וגרם למותם. בדרך לא דרך ובמבצע לא יאומן, הועמסו ארבע היחמורות לבטן המטוס יחד עם הנציג המגורש של אברהם יפה, והוטסו לאמסטרדם. כך למעשה, בטיסה האחרונה שיצאה מאירן טרם המהפכה, נקבע עתיד היחמורים בישראל.

ארבע היחמורות הועברו אחר כבוד לגן החיות בתל אביב ובמקביל נרכשו מגן חיות בגרמניה שני יחמורים זכרים, שבדרכם ארצה לא יצרו ככל הנראה יחסי ידידות עמוקים מדי, ואחד מהם הרג את חברו. היחמור הנותר, יחד עם ארבע הנקבות המוברחות יצרו בארץ את גרעין הרבייה הראשון בחי בר שבכרמל בסמוך לחיפה.

 

שחרור לטבע

 

היחמורים הראשונים זכו לטיפולו המאוד מסור של איש החברה להגנת הטבע, סלאח מקאלדה מהיישוב דלית אל כרמל. כך זכה הזכר הראשון למלא היטב את ייעודו והרביע בהצלחה את כל ארבע הנקבות. העופרים  חשו בטוחים, מוגנים ורגועים בלא לחשוש מסכנת טורפים ומפגעים למיניהם. בשטח החי בר שבו כונסו היחמורים נוצרה תחושה של מעין גן ילדים גדול כאשר כל עופר 'בגן' מוכן לינוק יניקה מזדמנת מכל נקבה תהיה או לא תהיה זאת אימו ורק כשחש צורך בליטוף אימהי חזר אל אמא שלו.

מן הגרעין הזה צמחו בהמשך עדרי היחמורים שבארץ עד להיותם למקבץ היחמורים הגדול שקיים בעולם.

בשנת 1996, פחות מעשרים שנה לאחר שהובאו ארצה ראשוני היחמורים, החלה 'השבתם' אל הטבע. תחילה שוחרר עדר יחמורים קטן לשמורת נחל כזיב שבגליל המערבי. אט אט הם התאקלמו באזור שהציע להם גם חורשות ענפות וגם מים בשפע. שש שנים מאוחר יותר, בשנת 2002, זכו שישה יחמורים נוספים בחי בר, מצוידים בשבב אלקטרוני, להצטרף לעדר בנחל כזיב.

 

היחמורים חוזרים

 

בהמשך שוחררו יחמורים נוספים הן לכרמל עצמו והן לשמורת נחל שורק 'שלנו' שבהרי ירושלים. ראשוני היחמורים שוחררו לטבע בשמורת נחל שורק בשנת 2005. שמורת נחל שורק המשתרעת על שטח של כ-14 אלף דונם מציעה ליחמורים את כסות העצים שבחורש, עשב למאכל, וגם מים זורמים בנחל עצמו.

כעבור שנים אחדות חלה הפסקה במיזם על רקע הפגיעה של חבורות כלבי טרף באוכלוסיית היחמורים. כלבי הבר המשוטטים נהגו לטרוף את העופרים הרכים ובכך פגעו בריבוי הטבעי של העדר. מטיילים סיפרו על להקות כלבים הרודפות אחרי היחמורים ברחבי השמורה. המיזם חודש שוב בשנת 2013 בשיתוף פעולה הדוק עם גן החיות התנ"כי בירושלים.

נראה שהתפתחות עדר היחמורים באזורנו מתנהלת תוך קשיים רבים יותר מאלו שהם חווים בגליל ובכרמל. בסך הכל, כיום חיים בטבע הישראלי כ-500 יחמורים, כ-200 מהם במרכזי רבייה וכ-300 יחמורים חופשיים בטבע ברחבי הארץ, מהם לפחות כ-60 פרטים ויתכן אף יותר, חיים בשמורת נחל שורק.

מטיילים בנחל קטלב היפיפה ובערוץ נחל שורק יכולים להתרשם מבעל החיים מלא ההוד הזה.

 

קרניים מסועפות

 

היחמור הינו בעל חיים מרשים הן בחזותו, הן בצבעו והן בממדיו. מלבד הגוון האדמדם המייחד אותו, מרשימים ממדיו כאשר הזכרים גדולים משמעותית מהנקבות, הן בגופם והן בקרניהם.

אורך גופו של היחמור עשוי להגיע עד ל-150 ס"מ, גבהו כ-120 ס"מ, זנבו קצר 10-20 ס"מ. משקל הזכר עשוי להגיע ל-100 ק"ג ואילו של הנקבה הקטנה ממנו, עד ל-60 ק"ג.

מלבד צבעו האדום המנוקד בשפע נקודות לבנות, חלקה התחתון של הבטן עטור פרווה לבנה וחלקה. תוחלת חייו בטבע 14-17 שנים.

קרני הזכרים בצעירותם עדיין אינן מסועפות, וכאשר הן צומחות נוסף בכל שנה לקרן סעיף אחד נוסף. קרני הזכרים הבוגרים מסועפות והן גדלות עד לתקופת הייחום שבסתיו. לאחר ההזדווגות ובתום תקופת הייחום נושרות הקרניים, שכן הן מכבידות על הזכרים וכך נוצרת תקופה של רגיעה, מנוחה ופחות סיכון עד לעונת הייחום הבאה.

"עיקרון ההכבדה" הינו אחת התובנות שלנו על חיי בעלי החיים הסובבים אותנו. לפי עיקרון זה, הזכר "מוכן" להכביד על עצמו בדרכים שונות כדי להיראות מושך יותר, יפה יותר, חזק יותר ומרשים יותר בפני הנקבות.

כיצד מתנהלים חיי עדר היחמורים בטבע?

יחמור - צילום: שמוליק יידוב חלג

תקופת הייחום

 

היחמורים חיים בדרך כלל בעדרים קטנים שבהן נקבות אחדות, הנוטות להיות קשורות למקום חיותן, מתלוות לזכר אלפא שהוא אבי העדר. לצידו של הזכר אלפא יימצא לעתים מקום לזכר נוסף, צעיר יותר שאיננו מאיים על מעמדו.

בעונת הייחום עצמה, שחלה בסתיו, מתמלא הזכר המנהיג במרץ בלתי נדלה. הוא נוהם נהימות חזקות, כמו מכריז על מנהיגותו ומאיים על זכרים אחרים לבל יעזו להתקרב ולהתמודד כנגדו. הוא איננו אוכל ואיננו מבזבז זמן על "קטנות" מלבד על הזדווגות ועוד הזדווגות, בלא מנוחה– עד אשר תש כוחו והוא ממש נופל שדוד. אז נוטל הזכר השני, "ממלא המקום" את התפקיד וממשיך להרביע את אותן נקבות שייתכן שעדיין לא זכו להיכנס להיריון.

בתחילת הקיץ נולדים העופרים שצבעם כהה יותר מצבע הבוגרים. כל אימא בעדר מכירה את בנה על פי ריחו, וכמובן דואגת להיניק אותו ולשמור עליו מכל איום. כאשר הצעירים מתבגרים, נוטות הנקבות להישאר בקרבת אמותיהן ואילו הזכרים נפרדים מהקבוצה, ועד לעונת הייחום עשויים לעשות את זמנם בצוותא.

 

הישג מרשים

 

במציאות שבה הולכים ונעלמים בעולמנו בכל שנה בעלי חיים שונים, יכולה ישראל בעניין היחמורים לרשום לעצמה הישג מרשים בכך שהחזירה לחיים בכלל ולקיום בטבע בפרט, את אותם בעלי חיים שנחשבו משך עשרות שנים ככאלה שנכחדו מן העולם.

בשריפת הכרמל המפורסמת משנת 2010, הצליח צוות המטפלים ביחמורים בחי בר כרמל תוך מאבק בחירוף נפש להציל את 200 היחמורים מהשריפה המשתוללת סביב סביב.

לפני שבועות ספורים היינו עדים לשריפה הגדולה באזור מטה יהודה שכילתה לחלוטין כ-11 אלפי דונמים של חורש נטוע וטבעי בהרים. אחת התמונות שנחרתה אצלי צולמה ימים ספורים לאחר השריפה, ובה צולם באזור יער הקדושים עדר יחמורים שהצבעים האדמדמים של הפרטים שלו בלטו מאוד על רקע האדמה השחורה וגדמי גזעי העצים השרופים. היחמורים הללו אמנם ניצלו מן השריפה, שכן הם קלי רגליים ויכלו להתרחק מסופת האש, אבל בתמונה הם נראים ניצבים כאובדי עצות, כמו מחשבתם נתונה – מאין יבוא עכשיו מזוננו? היכן נמצא לעצמנו מחסה מהשמש הקופחת? היכן וכיצד נסתתר מטורפים?

יש לשער שיחמורים, כמו הצבאים, ישרדו את הימים שיבואו כשם ששרדו את השריפה עצמה, ועם בוא החורף ועמו הצמיחה המחודשת של העשבים, יזכו למצוא שוב ביתר קלות את מזונם. אבל התמונה המצולמת עצמה הצביעה ללא ספק ובאופן כה בולט על החורבן הגדול שגרמה השריפה ועל זיק התקווה לימים טובים יותר.

מעוז חביב

קיבוץ צרעה

maozhaviv@gmail.com

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?