דלג לתוכן העמוד
יום שלישי, 30 בנובמבר 2021
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

המושבה שנידונה לשיכחה

לפני 138 שנים עלו ראשוני המתיישבים היהודיים, פליטי הפרעות "סופות בנגב" מרוסיה, על הקרקע של המושבה ארטוף. זה הסיפור של הניסיון להיאחז בקרקע של הרטוב, ועל המושבה שהקים המיסיון ושנגזר עליה להידחק לפינה חשוכה בהיסטוריה של שיבת עם ישראל למולדתו

הרטוב צילום אושרה דיין

ללימודים באוניברסיטה העברית יצאתי בגיל מאוחר. גילי היה אז כפול מגיל מרבית הסטודנטים עמם למדתי, ובחודש הלימודים הראשון נהגו לכנות אותי בשם – סבא... אבל, לא עברו אלא שבועות בודדים, ואני, ה'סבא', נעשיתי לסטודנט ככל יתר הסטודנטים ועניין הגיל נשכח. אלא שבכל זאת היה הבדל ברור ביני לבין מרבית הסטודנטים - ענייני היה בלימודים עצמם ולא בבילויים שסביב ושאפתי, באמת ובתמים, להרחיב את השכלתי.

יצאתי ללימודים לאחר עיסוק של שנים אחדות בנושאים הקשורים לאירוח והדרכת תיירים ומבקרים מקצווי העולם. מכיוון שעדיין לא היו באוניברסיטאות פקולטות ללימודי תיירות, חיברתי בין שני נושאים הקשורים לנושא, גיאוגרפיה ויחסים בינלאומיים, ובשניהם השקעתי את כל מרצי.

בגיאוגרפיה הרביתי ללמוד ולחקור את הגאוגרפיה ההיסטורית של אזורנו. לעבודת הסיכום של לימודיי באוניברסיטה בחרתי את נושא צמיחתו והתפתחותו של חבל עדולם. כך למדתי להכיר את סיכומיו של אחד החוקרים היותר ידועים של ארץ ישראל במאה ה-19, ויקטור גרן הצרפתי, שביקר שמונה פעמים בארץ במחצית השנייה של המאה ה-19 ובעצם מיפה את כל ארץ ישראל על כפריה, יישוביה, דרכיה ותושביה מדן ועד באר שבע, ובכלל זה כמובן את האזור שלנו לפרטי פרטיו.

בין השאר הזכיר גרן את הכפר הערבי ערטוף, שאותו מנה בין שאר הכפרים באזור כצרעה, אשתאול, דיר ראפאת, דיר רבאן ואחרים. השם הזכיר לי את שם המושבה הרטוב, שהכפר ערטוף שכן באותו השטח, והדבר הגביר את סקרנותי. כיצד זה שהכפר ערתוף נעשה ברבות הימים למושבה הרטוב שגם היא עברה מן העולם ובמקומה ניצב עתה במקום מושב נחם, שאלתי את עצמי.

 

מושבת המצורעים

ככל שהעמקתי חקור הסתבר לי שבאותו המקום בו שכן הכפר הערבי ערטוף קמה בראשית שנות השמונים של המאה ה-19 מושבה יהודית, אחות חורגת, למושבות המפורסמות באותן שנים: פתח תקוה על שני גלגוליה, המושבה 'זמרין', שקיבלה בהמשך את השם זיכרון יעקב, ראשון לציון, נס ציונה, גדרה של הבילויים, מזכרת בתיה של ה'ראדומים', גיא אוני בצפון שנעזבה והוקמה שוב כראש פינה, יסוד המעלה ומטולה בצפון הרחוק.

כל המושבות האלה ידועות ומפורסמות, ועל תולדותיהן נכתבו ספרי היסטוריה וספרי זיכרונות, מחקרים עבי כרס ואף שירים ופזמונים. רק על מושבה אחת לא נכתב, לא סופר ולא הושר, כאילו לא הייתה. הסקרנות שלי התעוררה - מהו הדבר שגרם לסופרים, לחוקרים, למתיישבים ולמשוררים להתעלם מהמושבה הר טוב כאילו הייתה זו מושבת המצורעים.

במשך ימים ישבתי בארכיון הציוני שבירושלים וחיפשתי חומר שיטיל אור על השאלות. אט אט עלה בידי לחבר קו לקו, נקודה לנקודה ולצייר תמונה.

הר טוב מתחם המבנים 3 צילום ישראל פרקר

קרקעות למכירה

אחד הגורמים העיקריים למיקום של המושבות הראשונות בשנות השמונים של המאה ה-19, היה זמינות הקרקעות שהוצעו למכירה על ידי בעליהן. לרוב אלה היו בעלי אחוזות גדולים – האפנדים, ששירתו נאמנה את השלטון העותומני וכתוצאה מכך זכו לקבל קרקעות בהיקף גדול, ועתה הם רצו להפוך את הקרקע למזומן.

באותו זמן הוצעו למכירה בין היתר אדמות הכפר הערבי ערטוף. אבל מה פתאום מציע כפר שלם את אדמותיו למכירה? 

בארכיון הציוני מצאתי ספר שנכתב על ידי יהודה אפל, מי שהיה מזכירו של יצחק גולדברג הנדבן הידוע, שקנה בראשית המאה ה-20 כשליש מאדמות המושבה הרטוב, הן כדי להקים במקום חווה חקלאית והן כדי להוציא את מתיישבי המושבה מהבוץ הכלכלי בו היו נתונים ולתמוך בהם.

מעיד אפל: "...והנה בבואי להרטוב, בשנת תרפ"ב, מצאתי שמה חוברת כתובה בשם 'הרטוב – ארטוף וסביבתו לפני כארבעים שנה', כתובה על ידי כותב אלמוני שכתב את שמו רק בראשי תיבות. בין היתר נכתב באותה חוברת כך: "... ובני הכפר ארטוף היו חייבים כסף לממשלה. היו איזו שנות בצורת שלא יכלו לשלם את העושר. (המס) והעושר בימים הטובים האלה לא היה רק 12 אחוז מהתבואה, כי הממשלה הטורקית לא דגדגה (דקדקה) כל כך במיסי הפלאחים, ועל פי ההערכה של השמאי היה עליהם לשלם לפעמים גם 20 אחוז ויותר. מלבד זה אסור היה להם לנגוע בגורן לפני בוא השמאי שהוא נוסע לו לאט מכפר לכפר. ואחרי כל אלה עוד לא מלאה הסאה, כי אחרי השמאי הראשון היה על בני הכפר לחכות זמן רב עד אשר בא במזל טוב השמאי הגדול הממונה על גבו (עליו) וחוב העושר (המס) לממשלה גדל ועלה משנה לשנה, עד אשר באה פקודה נמרצת לגבות את החוב בכל תוקף. ואז הופיעו החיילים בכפר, אסרו את הזקנים השייכים, ותלו אותם ברגליהם בתאנה הגדולה שליד הגורן והחלו לאסוף קוצים וחרולים להבעיר אש ולענות את נפשם עד אשר ישלמו את החוב... ונמצא להם מלאך מושיע אשר הציל אותם (ברגע האחרון ממש...), ממוות נורא זה, אפנדי אחד (מסתבר שהיה זה איסכנדר אפנדי, סגן הקונסול הספרדי מירושלים שככה לפתע פתאום הופיע ברגע האחרון ממש...). הקונסול שילם אפוא את החוב ותמורתו קיבל את כל אדמות הכפר, כ- 4500 דונם. הערבים אינם יודעים (כך נכתב) אם הופעת המלאך המושיע הייתה במקרה... או אם היה זה במחשבה תחילה... אבל בזמן ההוא היה להם השמחה גדולה...", כך כתב אפל בכתב ידו.

אותו מושיע, סגן הקונסול הספרדי עמד לצאת מהארץ כשש שנים לאחר שרכש את אדמות הכפר וטרם צאתו הציע אותן למכירה לכל המרבה במחיר.

 

הקבוצה של ברי"ל

במקביל, עליתי על סיפורו המרתק של מי שנעשה בבגרותו לציוני מסור ושאף ליישב איכרים יהודים בארץ ישראל, הלא הוא יחיאל ברי"ל (בן רבי יהודה לייב) שנולד בשנות השלושים של המאה ה-19 ברוסיה, ובשנות ה-20 לחייו עלה ארצה, כעיתונאי.

ב-1862 הקים ברי"ל יחד עם יואל משה סולומון המפורסם ועם מיכל הכהן את בית הדפוס השני בירושלים, והחל להוציא לאור את עיתון "הלבנון". עקב ריב קשה עם  מו"ל העיתון המתחרה "החבצלת", ישראל דוב בער פרומקין, עזב ברי"ל את הארץ והיגר לפריז, שם המשיך להוציא לאור את עיתונו במשך עוד כמה שנים ולהפיצו באירופה ובארץ.

בשנת 1881, בעקבות הפרעות ביהודי רוסיה לאחר רצח הצאר שזכו לשם "סופות בנגב", החל ברי"ל לפעול למען העלאת יהודים להתיישבות חקלאית בארץ. הוא גייס בעיר הפולנית ראדום 11 ראשי משפחות, כולם איכרים יהודים עובדי אדמה, ויחד איתם חזר ועלה ארצה כדי להקים כאן מושבה חקלאית.

בריל מתאר בספרו "יסוד המעלה", את ניסיונותיו לרכוש את הקרקע: "... ויעצני ידיד נפשי שיקנה את הכפר ארטוף והוא, רבי מיכל פינס, יציע לפני הדירעקטאר (מנהל בית הספר החקלאי מקווה ישראל, הירש) שיקנה את הכפר ארטוף והוא ישתדל שבעליו לא ירבה במחירו. ואומר אליו כי כבר דיברתי פעמים רבות עם הדירעקטאר אודות ארטוף וענני כי המקום הזה לא ירצה אפילו לראותו...".

הר טוב מתחם המבנים צילום ישראל פרקר

האיכרים נרתעים

אך ברי"ל לא היה מוכן לוותר בקלות. כך הוא מתאר את מסעו הראשון לארטוף: "... ביום תענית אסתר (מרץ, 1883), בבוקר יצאנו אני, בנשמול (מורה במקווה ישראל) ודיגור (הגנן שם) בעגלה ובאנו במחצית היום ללטרון. משם רכבנו בסוסים ובאנו דרך צרעה מהלך שתי שעות לכפר ארתוף. וראינו את השדות, אדמת מישור בין הרים, טובה לזרוע חיטים ושעורים, בערך 4500 דונם, מהם 80 דונם נטועים זיתים ורימונים.... ושם בורות הרבה חצובות בסלע ההר ואם יתוקן הטיח בהן תהיינה למקווה מי מטר ואוצרות יין ושמן... ויהי כבוא השמש, הלכנו דרך אשתאול מהלך שעה ורבע ובאנו לבאב אל וואד שהוא על דרך המלך...".

ברי"ל ניסה לשכנע את הירש, המנהל העקשן, שאת הדרך מבאב אל וואד לארטוף ניתן להכשיר: "... ובדרך הקצרה הזה, רק דרך עשרים מינוטים (דקות) צריך תיקון אשר הוצאותיו לא תעלנה על 5000 פרנק...", אך מאמציו לא הועילו.

לבסוף החליט להוביל שמה בעצמו את 11 האיכרים. הללו אכן נבהלו מהמרחק, מהבדידות ובעיקר מהאזור ההררי, שאדמותיו אפורות וגיריות שכמותן לא הכירו ותגובתם הייתה קיצונית ונחרצת: "... המעט לברי"ל כי העלנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו בעבודה קשה ובמאכלים קשים ורעים במקווה ישראל, כי ישתרר עלינו גם ישתרר (ינהג בנו בשרירות לב) ויכפה עלינו את ההרים הרמים האלה?".

11 האיכרים "הראדומים" התיישבו לבסוף במזכרת בתיה, שאכן שוכנת במישור ואדמותיה כבדות ושחורות ממש כאדמות שהכירו בפולין, ובכך תמו למעשה הניסיונות היהודיים לרכוש את אדמות ארטוף, וזו נמכרה בשנת 1883 למיסיון האנגלי מירושלים.

 

שליחות המיסיון האנגלי

אך מדוע התעורר הרצון של המיסיון האנגלי לרכוש את האדמה הזו? מסתבר כי על רקע הפרעות הנוראיות ביהודי רוסיה בשנת 1881, נדחקו יהודים רבים להגירה. רוב היהודים בחרו להגר לאמריקה, אבל לא מעטים הגיעו גם ארצה. כך נוצרה בארץ מציאות ייחודית אותה מתאר החוקר יוסי בן ארצי: "במהלך שנות השמונים (של המאה ה-19), הייתה עלייה רצופה ואחידה למדי של 1500-2000 יהודים לשנה בממוצע. זאת, חוץ מאשר בשנת 1882, שבה עלו לישראל בין 4000 ל-6000 עולים".

זרם העלייה הביא מאות רבות של עולים לירושלים והעמיד את מוסדות היישוב בפני בעיות קשות, משום שלא היה בידם לכלכל את העולים הרבים וגם לא להציע להם  אלא עבודה או התיישבות.

ואז, באותה נקודת שפל, החליטו במיסיון הבריטי בראשות היהודי המומר – פרידלנדר, לנצל את מצוקת העולים היהודיים. תחילה סיפק המיסיון עבודה לכל דורש באדמותיו ללא תביעות דתיות, ופתח אף שיעורי ערב לילדים. כאשר נודע לרבנים כי העולים מרוסיה מסרו את הילדים לחינוך של המיסיון הם הטילו עליהם חרם.

אך מדוע בלט דווקא המיסיון הבריטי בפעולות שלו מול העולים היהודיים? מסתבר שמרבית הפעילות המיסיונרית בארץ הייתה מול הסקטור המוסלמי. המיסיון היחיד שפעל בסקטור היהודי החל יחסית מאוחר, מראשית המאה ה-19, וזה היה המיסיון האנגלי שנקרא: "החברה להפצת הנצרות בקרב היהודים".

כאמור, על רקע התגברות זרם העלייה היהודית מרוסיה התרחבה פעילות המיסיון. גל הפליטים הגדול שהגיע בשנת 1882 הביא את המיסיון להקים את "החברה לעזרת הפליטים היהודים". המטרה המוצהרת הייתה לעזור לנזקקים מקרב העולים ובמקביל  - להפיץ בקרבם את "הבשורה" הנוצרית.

הר טוב מפעל מיצוי הזעתר צילום אושרה דיין

מושבה של ה"מיסיון"

למיסיונרים מאנגליה, חדורי האמונה ותחושת השליחות, נראה היה שהפרעות ביהדות רוסיה ועליית היהודים לפלשתינה אינן אלא "אצבע אלוהים" – כוונת האל שידע להקים בזמן את המיסיון והחברה לעזרה ליהודים ושלח אליהם את הפליטים כדי שיזכו בתמיכתם ויגלו בעזרתם את האמונה הנכונה.

המיסיונרים ראו כיצד צצות המושבות הראשונות בארץ ישראל והדרך הזו נראתה להם כמתאימה לביצוע שליחותם. הם התמקדו בניסיון להקים מושבה ראשונה "שלהם" וליישב אותה במהגרים היהודים, אשר ילדיהם יזכו כמובן בחינוך "נוצרי",  וכך יזכו הם והמיסיון בהגשמת שאיפותיהם.  

לאחר שהאדמות של ארטוף נרכשו, יצאו ראשי המיסיון מירושלים לביקור במושבה זמרין (זיכרון יעקב) כדי ללמוד כיצד להקים מושבה. לאחר הביקור שם ציין אחד מראשי המיסיון בשם קלק, שזמרין אכן נראית מתאימה לנטיעת זיתים וכרמים, אבל באשר לחקלאות שלחין - היא אינה יכולה להשתוות לארטוף.

העלייה של ארטוף על הקרקע התבצעה לפני 138 שנים, ב- 24 לאוקטובר 1883, פחות או יותר במקביל להקמת המושבות העבריות הראשונות. את הכספים שנדרשו להקמת הישוב ולתמיכה במתיישבים קיוו ראשי המיסיון לגייס בתרומות בבריטניה שם פרסמו ירחון חודשי ובו פירטו את כל הנעשה במושבה החדשה. 

הר טוב דוד הקיטור במפעל מיצוי הזעתר צילום אושרה דיין

צמיחה מהירה

למרות האמצעים הדלים שעמדו לרשות המיסיון הייתה צמיחת המושבה מהירה, אף מדהימה ביחס לכל המושבות האחרות. כבר בחודש ינואר, שלושה חודשים לאחר הקמתה, מנה המקום יותר מ-150 מתיישבים, שהקשיים עמם התמודדו לא היו פשוטים כלל וכלל.

לא הדיור, לא הביגוד, לא הכלים, לא המצעים ולא שאר הציוד תאמו את המציאות עמה נאלצו המתיישבים להתמודד. המיסיונרים השתדלו להדריך את המתיישבים בנושאים החקלאיים מחד ולהיטיב את תנאי מחייתם מאידך, אך הישגיהם היו דלים ביותר.

המיסיונרים לא השכילו לקבל את הרישיונות לבניית הבתים וכל המתיישבים, שמספרם כבר הגיע ל-200, נאלצו להסתפק במגורים צפופים ודחוסים בשלושה צריפי עץ והם סבלו קשות מקור החורף ומחום הקיץ. גם הישגי החקלאות היו דלים.

ההישג המשמעותי ביותר מבחינת המיסיונרים, ואולי היחידי בפרשת ההתיישבות הזו, התרחש בינואר 1884, כאשר משפחת הרופא היהודי, הוא, אשתו ושני ילדיהם הוטבלו לנצרות.

 

הקשיים הכריעו

ככל שחלף הזמן הלכו קשיי המושבה החדשה והתעצמו ואילו אמונת המיסיונרים ביכולתם להרים את מפעל ההתיישבות הלכה ונחלשה. כשנתיים לאחר ייסוד המושבה החל גל עזיבה גדול, מקרב המתיישבים שלא מצאו עוד תכלית בהמשך חייהם במקום, מה גם שהבינו, שעצם חייהם במושבת המיסיון, מנתקת אותם מן החברה היהודית בירושלים ובארץ.

בחודש מאי 1885, כשנה וחצי לאחר שהוקמה התרחש במושבה המשבר הגדול. יבול הקציר שנאסף היה כה קטן שלא יכול היה להספיק לקיום המשפחות אלא לשבועות ספורים בלבד, ואילו התמיכה הכספית של המיסיון בקיומם ירדה לשפל ופסקה כמעט בכלל.

במצב הזה רוב המתיישבים שעוד נותרו במושבה נטלו את חלקם ביבול ועזבו את המקום. הנהלת המיסיון הודיעה מצידה למתיישבים על הפסקה מוחלטת של התמיכה בקיומם. על רקע המשבר העז אחד ממנהיגי המיסיון בשם קלק, לשאול את שתי השאלות איתן חששו המיסיונרים להתמודד לאורך הדרך: הראשונה - האם בכלל היה מקום לייסד את מושבת המיסיון? והשנייה - האם נכון הוא במצב שנוצר לנטוש אותה כליל?

מכל המתיישבים נותרו אז במושבה 15 משפחות בלבד. אחד המתיישבים בשם בנימין כהן סיפר ארבעים שנה לאחר מכן: "הלא היינו יהודים. אם לא חסידים ויראי שמים, כי אז יהודים פשוטים שכל זמן שאפשר היה לנו שמרנו את היהדות לפי כוחנו. השתדלנו לשמור את השבת שלא לחללה בעבודה. את החגים חגגנו לפי יכולתנו. והלא יהדותנו היא שהייתה בעוכרנו, כי על ידה גורשנו ממקום מנוחתנו זה. אלמלא הביקורת הפתאומית במוצאי השבת שמצאה את כולנו מתפללים מעריב עם הקפוטל, היינו עד היום איכרים עובדי אדמה, אך כשמצאו אותנו מתפללים בהתלהבות מעריב בציבור, עלתה חמתם עד להשחית ועלינו היה לעזוב את המקום".

הר טוב שרידי באר מים צילום אושרה דיין

כתם צורב

הכישלון שנחל המיסיון האנגלי בארטוף גרם לו שלא להזכיר עוד לעולם את כישלונו הצורב, לא לספר עליו ולהעלים אותו מן הכתובים. מנגד, ברחוב היהודי שמחו על עצם הכישלון, אך לא רצו להנציח את מה שנתפס ככתם צורב על ההתיישבות היהודית בארץ האבות.

וכך כתב בעיתונו אברהם משה לונץ, עיתונאי, סופר וגיאוגרף של אותם הימים: "ובראותה כי עמלה ללכוד ברשתה יהודים תמימי דרך היה לריק, הושיבו בה את אלה מן הצעירים אשר כבר הסגירו בידם את כבודם ואמונתם בעד נזיד עדשים. אך גם המה עזבוה אחרי זמן מצער... והרתוף נתרוקנה מתושביה והחברה נאלצה להחכיר את אדמות המושבה להפלאחים אשר מסביב...".

חלפו עשר שנים וכך כתב בשמחה רבה מו"ל עיתון החבצלת, פרומקין הידוע: "...ולזאת אפוא נשמח את לבכם בבשורה טובה כי לפי שמועה עוד מעט ותיווסד מושבה חדשה בארץ ישראל ברשות הממשלה ירום הודה מאחינו הספרדים בני בולגריה... והנה עד היום הייתה קנין המיסיון הבריטי, אשר ניסתה לכונן בה מושבה לפליטי רוסיא, על פי תקנות מיוחדות הקולעות למטרתה ולפיכך לא הצליחה. ואם כן הננו לברך את הקונים ברכה מלב ונפש כי חפצם יעלה בידיהם".

וכך, גם מייסדיה, גם תושביה וגם כותבי העיתים ברחוב היהודי, לא מצאו כל סיבה לספר את סיפורה של המושבה, וגורלה נגזר להישכח ולהיבלע בתהום הנשייה.

 

הרטוב נוסדת מחדש

מכאן והלאה מתחיל סיפורה של מושבת יוצאי בולגריה – הרטוב שהוקמה בשנת 1895, על חורבות ארטוף. גם מושבה זו, יש לומר, הרבה טובות לא ראתה בכל ימי קיומה.

הרטוב הייתה אחת מהמושבות היחידות שלא זכתה לתמיכת הברון רוטשילד. תושביה הקימוה בעשר אצבעותיהם וחיו בה חיי עוני וסבל, אך מעולם לא חשבו להרים ידיים ולנטוש את מושבתם הבודדה.

במאורעות 1929, הותקפה המושבה על ידי פורעים ערבים מהכפרים שסבבוה ותושביה נאלצו לנטוש את המקום והמושבה הועלתה באש. לאחר המאורעות חזרו תושביה והקימוה מחדש, כשהיא נותרת כיישוב בודד בסביבה ערבית עוינת ואלימה.

ערב הכרזת המדינה הוחלט לפנות את הרטוב. וכך, ערב ההכרזה, הותירו המתיישבים את בעלי החיים ברפתות ובלולים, את אורות הבתים דלוקים, ובשקט בשקט, מובלים על ידי מפקד פלמ"ח צעיר בשם צ'יץ', (האלוף שלמה להט, שהיה גם ראש עירית תל אביב) ובתום מסע לילי מפרך הגיעו לחווה החקלאית כפר אוריה ומשם פונו למרכז הארץ.

בתום המלחמה התכוונו בני המושבה הצעירים לחזור וליישבה בשלישית, אבל לא כך חשבו המוסדות המיישבים מסיבותיהם שלהם ובמקומה הוקם מושב העובדים נחם היושב שם עד היום הזה.

ולרוצים לסייר בין השרידים המעטים שנותרו הן מהמושבה ארטוף והן מהמושבה הרטוב כדאי ומומלץ להגיע למקום עם מדריך המכיר ויודע היכן ניתן לראות מה.

מעוז חביב

קיבוץ צרעה

maozhaviv@gmail.com

 

 

 

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?