הסיפור על הקמת בית הכנסת הראשון בצור הדסה

^{יצחק עוקבי בבית הכנסת "מרכז רוחני בצור הדסה".  צילום בקיצור}

במהלך שנות ה-90 נודע היישוב צור הדסה כבעל אופי חילוני מובהק ומוצהר. רוב התושבים התרכזו בשכונת "העמותה" שהוקמה בסוף שנות ה-80 והורכבו מירושלמים שמאסו בהתחרדות של עיר הבירה וביקשו להקים יישוב חילוני.

ד"ר יצחק עוקבי הגיע לצור הדסה באוקטובר 1998. על הדרך שבא הגיע ליישוב הוא מספר: "עבדתי בבית החולים הדסה עין כרם והתגוררנו בירושלים. במהלך חיפוש אחר דירה חדשה הגענו ליריד דירות ושם ראיתי הצעה לבית בצור הדסה. אשתי ואני ביקרנו כאן והמקום מצא חן בעינינו והחלטנו לרכוש כאן בית. לא הפריע לנו שמדובר ביישוב חילוני למרות שאני אדם שומר מסורת".

כשהגיע לביתו החדש גילה עוקבי כי בשבתות מתקיים ביישוב מניין מצומצם ביותר שמתכנס במקלט בשכונה הוותיקה, בבית כנסת מאולתר שתיחזק אחד מוותיקי המתיישבים, משה טובול ז"ל. המתפללים התקשו לא פעם להשלים מניין, ונאלצו לעמוד בחוץ ולבקש מעוברים ושבים להיכנס, בעוד טובול עצמו נאלץ לכתת רגליו מדי בוקר למושב בר גיורא כדי להתפלל שם.

תנאי התפילה באותו מקלט היו מתחת לכל ביקורת. המעבר אל השירותים עבר דרך עזרת נשים, והשירותים עצמם היו מופרדים מאזור התפילה באמצעות וילון בלבד ודלת ברזל שהייתה גבוהה מהרצפה כ-40 סנטימטרים – מצב שגרם לכך שכל המתרחש בשירותים נשמע היטב בתוך בית הכנסת.

נקודת המפנה הגיעה כאשר שימש עוקבי כשליח ציבור וניצב ליד התיבה. הוא הזדעזע עמוקות  מהקולות שעלו מאזור השירותים והדבר הוביל אותו להחלטה נחרצת לפעול להקמת בית כנסת ראוי לשמו וראוי לקהל המתפללים.

הדרך לא הייתה סלולה, ופניות חוזרות ונשנות לוועד היישוב נתקלו בדחיות ובתירוצים שונים מצד הוועד המקומי. רק לאחר הנחיה מפורשת של המשרד לשירותי דת למועצה האזורית מטה יהודה, נענה יו"ר הוועד דאז, פרופ' איציק רייטר, ואישר הקצאת קרקע ציבורית לבית הכנסת.

באופן סמלי, מיד עם יציאתו מפגישה זו פגש עוקבי את חבר הוועד שלומי מגנזי, שסייע מייד באיתור קרוואן מתאים. למחרת כבר הגיעה משאית והורידה את הקרוואן במגרש המיועד.

במשך עשר שנים שימש הקרוואן כמקום התפילה של הקהילה. בתחילת הדרך הואר הקרוואן באמצעות מצברים, ובהמשך באמצעות חוט חשמל שנמתח אל גן ילדים שמעבר לכביש, בתמורה לתשלום למוסד החינוכי עבור השימוש. לאחר שהדבר התגלה כחיבור לא חוקי על ידי פקח החשמל, שכר עוקבי מכשיר חציבה מסוג "קונגו", חצב לבדו תעלה בכביש, טמן צינור והשחיל אליו את כבל החשמל.

במקביל, פעל עוקבי להשגת תקציב ממלכתי להקמת מבנה קבע. הוא הקים את עמותת "מרכז רוחני לצור הדסה" ופעל מול משרד השיכון והמועצה האזורית מטה יהודה עד אשר קיבל תקציב בסך 830,000 שקלים, שאפשר בניית מבנה בסיסי בגודל 150 מ"ר בלבד שכלל אולם, שירותים וממ"ד.

כדי להרחיב את המבנה ולכלול עזרת נשים ראויה, הגיע עוקבי להסדר עם קבלן הבניין: בתמורה לכך שבית הכנסת ייקרא על שם הוריו המנוחים, תרם הקבלן את המימון להוספת עזרת הנשים והשירותים. עבודות הבנייה נמשכו שמונה שנים. דלת הכניסה נתרמה על ידי עוקבי עצמו לזכר בנו ערן שהלך לעולמו.

במהלך השנים כיהנו במקום רבנים זמניים, וכיום מכהן בתפקיד הרב יצחק בן דוד. התפילות מתנהלות מהיום הראשון בנוסח ספרדי-ירושלמי. עוקבי ממשיך לשמש כגבאי וכיושב ראש העמותה, המנוהלת פיננסית באמצעות רואה חשבון, ד"וחות שנתיים ותרומות הציבור, לצד הכנסות ממכירת עליות לתורה ואירועים. בדו"ח האחרון לשנת 2025 דיווחה עמותת בית הכנסת על מחזור של כ-226 אלף שקלים.

בסיומו של הראיון, מסביר עוקבי מדוע היה חשוב לו כל כך להעלות על הכתב את סיפור הדברים: "אני כבר לא צעיר, ומסתובבות שמועות של אנשים שכל אחד מייחס לעצמו את הקמת בית הכנסת... חשוב לי להעמיד דברים על דיוקם ולהזכיר שאני זה שייסדתי את המקום".