דלג לתוכן העמוד
יום שישי, 22 בנובמבר 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

העגורים שבו אל החולה

עגורים באגמון החולה (צילום: גלית וגנר, אתר פיקיויקי)

אם יזדמן לכם להציץ באטלס במפת ארץ ישראל מתקופת טרום המדינה, תמצאו לאורך ציר הירדן, הזורם מצפון לדרום בעומקו של 'השבר הסורי – אפריקאי' (הנמשך לאורך כ-6000 קילומטר מסוריה ועד למרכז יבשת אפריקה) שלושה אגמי מים. בצפון הארץ, ב'אצבע הגליל', אגם קטן הנושא את השם 'אגם החולה' וסביבו – 'ביצות החולה'. דרומה משם, את הכינרת המוכרת לכולנו, ועוד דרומה את ים המלח כפי שנראה אז, עם "הלשון" המפורסמת שהייתה "תקועה" במרכזו, בטרם איבד כמות עצומה ממימיו, נסוג עוד ועוד מגדותיו ונותר כאגם מוקטן יותר (ההולך ומוקטן עוד ועוד, שנה שנה) כשכל חלקו הדרומי "נחתך" והפך למכלול של בריכות אידוי המשרתות את מפעלי האשלג: הישראלי – ממערב והירדני – ממזרח.

מה קרה? כיצד נעלם לו אגם החולה וחלף מן העולם ומה לזה ולמתרחש הרחק דרומה מהמקום בו היה – בים המלח?

 

מפעל ייבוש שנכשל

 

תחילתו של הסיפור במעשה החלוצי שציין את ארצנו עוד בדרך להקמת המדינה – ייבוש הביצות בשטחים שנרכשו: בשרון, באזור חדרה וצפונה, בעמקי זבולון ועמק יזרעאל ועוד ועוד. במקומם של שטחי הביצות המיובשים אכן נבנו וצמחו הישובים הרבים המנקדים את מפת ישראל כיום.

וממש לאחר קום המדינה, נחלצנו לייבש את שטחי הביצות הגדולים שסביב ימת החולה ואת הימה עצמה, בה צמחו בהמוניהם צמחי הפפירוס הידועים ממצרים, מהם הכינו את גיליונות הכתיבה והציור והם שנתנו לעולם את השם האנגלי "פייפר" – משמע, נייר.

המים והצומח הרב שבאגם החולה וסביבותיו קרצו תמיד למיליוני הציפורים הנודדות החולפות פעמיים בשנה לאורך ציר השבר סורי –אפריקאי, בדרכם טרם בוא החורף מאירופה הקרה לאפריקה החמה ושוב באביב בדרכם חזרה מאפריקה לאירופה. רבות מן הציפורים והבולטות שבהן – ציפורי המים למיניהן, מן האגמיות והברווזים לעופות גדות הנחלים והביצות כמו הביצניות, התמירונים ורבות אחרות ועד לגדולות והמרשימות שבהן כמו השקנאים, החסידות והעגורים. רבים רבים מהם עצרו בזמן מסעם בחולה כדי לפוש קמעה ולחדש ולאצור כוח להמשך המסע.

ואז, עם הקמת המדינה והרצון החלוצי להמשיך ולגאול את שטחי הביצות ולעשותם לשדות חקלאיים פוריים, נעשה מפעל הייבוש הגדול שבכולם, מפעל 'ייבוש החולה'. המפעל אכן הצליח. הביצה והאגם נעלמו כלא היו. כל מה שנותר לא היו אלא - תעלות ניקוז המים הגדולות שבאחת מהן המשיך וזרם הירדן.

אך אבוי. מהר מאוד הסתבר שמפעל ייבוש החולה לא היה כזה שיש להתגאות בו והוא נעשה לבכייה לדורות. הייבוש הזיק למי הכינרת אליהם זורמים החומרים הבלתי רצויים ששקעו קודם לכן בחולה. אדמות הכבול שהתגלו תחת הימה והביצה המיובשות הסתברו כבעייתיות ודליקות, ואילו השאיבה המואצת ממימי הכינרת פגעה ופוגעת קשות גם היום בים המלח, שמרבית מקור מימיו היה מן הירדן.

העגורים באים לבקר את קבוצת הברכיות באגמון החולה. (צילום: יהודית גרעין-כל, אתר פיקיויקי)

שימור אגמון החולה

 

לאחר שהתבררו המפגעים הללו נחלצו הרשויות לנסות ולתקן ולו במעט את מקצתם. תחילה טופחה שמורת החולה הקטנה, שמלכתחילה הושארה כאתר זיכרון ושימור דוגמאות מהחיים שהיו באגם ובביצות שסביבו. מאוחר יותר הקימה הקרן הקיימת את 'אגמון החולה', ששטחי המים שבו גדולים הרבה יותר מאלה שבשמורה, ועומקם מאפשר לעופות ארוכות הרגליים להלך ולשהות בו בלא קושי ולשחייניות שביניהן לשחות במרחביו להנאתן.

כאשר כל המהלכים הללו נעשו, וממרומים שוב התגלו לעופות החולפים משטחי המים הקורצים, הם החלו לפקוד אט אט מחדש את המקום. כך ציפורי המים למיניהן וכך, השקנאים הגדולים והכבדים וגם – העגורים.

עד כמה שיקשה עלינו להאמין כיום, טרם ההצפה החוזרת של מקצת משטחי החולה, נעשו העגורים לעופות נדירים, כמעט בלתי נראים בארץ, למרות שחלפו מעליה, גבוה במרום, פעמיים בשנה בדרכם דרומה ואחר כך – צפונה.

 

העגורים נטשו וחזרו

 

עזריה אלון ז"ל, חוקר הטבע ומקים החברה להגנת הטבע וזוכה בפרס ישראל על מפעלותיו, סיפר בספרו '77 שיחות על טבע' שהתפרסם לפני כששה עשורים את הדברים הבאים: "אימתי וכיצד רואים עגורים בארץ?.. העגורים חולפים אצלנו בדרך מאירופה לאפריקה ובחזרה... ללהקת עגורים גדולה או קטנה צורת ראש חץ מחודד ומדויק... אלא שכאמור, מראה נדיר הוא כיום בארץ. ראיתי בחוף הכרמל שבעה עגורים בראש חץ כזה, לאחר ששנים לא ראיתי עגורים...". (ההדגשה – שלי).

האם תוכלו להאמין? לפני כיובל שנים אפילו המנוסים וחדי העין (והאוזן) שבין הצפרים לא הצליחו לגלות בשמי הארץ, וודאי שלא על פני האדמה, אלא עגורים בודדים בלבד וגם זאת, רק אחת לכמה שנים.

מסתבר שייבוש החולה "ייבש" לחלוטין את חניית העגורים בארץ בדרכם דרומה, כמו את חנייתם של רבים אחרים.

אז מה באמת קרה? איך זה שהיום מן המפורסמות הוא שיכולים אנחנו להצפין בחורף לאגמון החולה ולחזות במראה הבלתי יאומן של 40,000 (!!!) עגורים צווחים וצורחים העטים על גלעיני התירס המסופקים להם פעמים אחדות ביום בשולי האגמון?

מסתבר בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה גילו העגורים ממרום מעופם את האגם המחודש בדרכם דרומה והחלו לשוב ולנחות סביבו, בכמות הולכת וגדלה מדי שנה. השמועה על "צמיחתו" של האגם מחדש כמו עברה לה מפה לאוזן בין העגורים – "יש מים בהחולה! אפשר לחזור ולנחות שם למנוחה בדרך הארוכה בת אלפי הקילומטרים לאפריקה". ובהמשך, "אפשר לנחות שם וגם להישאר במלון האורחים הזה למשך כל החורף! לא קר מדי ומזון יש בשפע...".

לא רק העגורים חזרו לפקוד את החולה. גם ציפורים ועופות רבים אחרים שבו אלינו בעקבות ההצפה המחודשת, אך אנו נתמקד כאן בעגורים המרשימים. רוצים אתם לחזות במראה מדהים ביופיו ובעוצמתו שאין שני לו בעולם העגורים כולו? אם כן, סעו לאגמון החולה בחורף, סביבות ט"ו בשבט, ותחזו בהמון רב של כארבעים אלף עגורים, חלק נכבד מכלל עגורי מדינות מזרח אירופה, הזוכים אצלנו ללא פחות משלוש ארוחות של גלעיני תירס ביום המפוזרות עבורם על ידי עגלת האכלה הרתומה לטרקטור, בארגון כלל חקלאי אצבע הגליל, המונעים בדרך זו נזקים כבדים של העגורים החורפים כאן לשדותיהם.

מיהו ומהו העגור, אחד העופות היותר אצילים ומרשימים שבתבל?

העגורים "מתחתנים בחתונה קתולית" לכל ימי חייהם. (צילום: מרכז להבה קרית מוצקין אתר פיקיויקי)

מחזה נדיר

 

בעולם ידועים כ-15 מיני עגורים. אלינו מגיע העגור האפור מאזורי ההטלה והדגירה שלו במרחבי סיביר העצומה וממזרח אירופה. העגור הוא עוף גדול מידות. מוטת כנפיו מגיעה עד לכדי 2.5 מטר, (גובה חדר מגורים), קומתו מגיעה עד ל-140 ס”מ, כקומת נער מתבגר, ומשקלו – כחמישה ק"ג. (שלא כגובה, אין להשוות משקל בין עוף לאדם). רגליו דקות וארוכות ומקורו מזכיר מקור חסידה אך הוא קצר יותר. צווארו ארוך ונישא, ובגרונו תיבת תהודה מיוחדת ומתעקלת, המאפשרת לו לקרוא את קריאותיו בקולי קולות. כך אכן נשמעות צריחותיהם של העגורים בהחולה בעת חלוקת המזון, וכך של להקת עגורים החותרת כראש חץ גבוה בשמים.

אצלנו כאמור מתרכזים בחורף העגורים לחבורות גדולות ובהחולה - להמון עצום ורב. אבל באירופה, באזורי דגירתם הם חיים בזוגות וכל זוג בונה את קנו בנפרד. לכן תושבי אירופה לא יוכלו לראות לעולם את התמונה המדהימה שאנחנו רואים כאן בהחולה שלנו. זוגות העגורים עושים באירופה את כל שנדרש מהם – יחדיו! כל זוג בונה את קנו, קן גדול מידות על האדמה באזור ביצתי קשה לגישה, שכן, בתום הנדידה ובראשית הדגירה, נושרות נוצות התעופה (המשומשות...) שלהם, והם לא יוכלו לחזור ולעוף עד לצמיחת נוצות תעופה חדשות, טרם יחזרו וייצאו למסע דרומה.

זוג העגורים נאמנים זה לזה ו"מתחתנים" ב"חתונה קתולית" לכל ימי חייהם. אם נפגע בן זוג אחד ואיבד את חייו, בן הזוג השני נותר אלמן לכל ימי חייו. עקב נאמנותם מהווים העגורים סמל לחיי משפחה טובים ונאמנים בתרבויות שונות. נאמנותם איננה נותרת לבני הזוג עצמו בלבד אלא גם לצאצאיהם.

הנקבה מטילה בקן הגדול שתי ביצים ושני בני הזוג משתתפים בדגירה הנמשכת 27 ימים. עם בקיעת הגוזלים דואגים ההורים להאכילם במשך עשרה שבועות רצופים! הם עושים זאת עד לצמיחת נוצות התעופה של הגוזלים הגדלים, ועד היותם מסוגלים לעוף בעצמם. או אז, כשגם נוצות התעופה של ההורים חזרו וצמחו מחדש, מתקבצים העגורים לחבורות ויוצאים יחדיו למסע הנדודים בן אלפי הקילומטרים דרומה.

בתוך החבורה הנודדת העשויה למנות עשרות רבות של פרטים, שומרת כל משפחה בראש ובראשונה על התא המשפחתי שלה. כך יוצאים לנדידה אבא, אימא, ולצדם, ילדיהם הצעירים.

גם אתם תוכלו להבחין כאן בארץ בין אבא, אימא וזוג צאצאיהם. לעגור האפור הבוגר יש לחיים לבנות ופס אדום מאחורי הראש ואילו ראשיהם של הצעירים כהים והם אינם יכולים עדיין להציג לראווה לחיים לבנות, וזאת עד להגעתם לבגרות. ובין אבא לאימא? הזכר הוא הגדול שבין השניים.

 

קשר משפחתי

 

אחרי המולת האוכל הגדולה, כיצד תחזור כל משפחה ותתאחד? איך יגלו אבא ואימא את ילדיהם בין אלפי הילדים האחרים שכולם כולם כה דומים זה לזה? אכן, שאלות טובות למדי ותשובות אין - אבל העובדה היא שאכן, מוצאים ההורים את ילדיהם והילדים את הוריהם...

עם התקרב האביב ולקראת המסע חזרה צפונה, זוכרים בני הזוג האוהבים להביע את "רגשותיהם", זה כלפי זו, בריקודי חיזור מלהיבים ומרהיבים המשלבים ריצה, זקיפת קומה וצוואר זה לעומת זו ועוד כהנה וכהנה מופעי ריקוד שאף רקדן לא היה מתבייש בהם.

בסוף מרץ, בין פורים לפסח, שוב יתקבצו העגורים לחבורות הנדידה כדי להפליג בדרכם צפונה, אך כשלא כחסידות, יקפידו העגורים על יצירת ראש חץ בשמים, מה שמקל עליהם את החתירה באוויר כאשר כל פרט בקבוצה חוסם את מקצת התנגדות האוויר לזה שמעופף מאחוריו. (ממש כמו חברים לקבוצה בתחרות רכיבת אופניים).

כך יעזבו אותנו העגורים עד לשנה הבאה, ואילו אנחנו צריכים להודות לחברה להגנת הטבע ולקרן הקיימת שבזכותן יכולים אנו לחזות שוב במראות המרהיבים הללו.

 

מעוז חביב

קיבוץ צרעה


 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?