העוף היה מרכיב מרכזי בתזונה של אנשי בית שני

מחקר ארכיאולוגי מצא, כי התרנגול היה מרכיב מרכזי בתזונה של תושבי ירושלים בימי בית שני. הירושלמים נהגו לאכול עופות צעירים ואילו במרחב שמסביב אכלו עופות בוגרים

התרנגול היה בעל מקום מרכזי בדיאטה של תושבי ירושלים בסוף ימי הבית השני. לעומת זאת, החזיר בולט בהעדרו, מה שמחזק את ההנחה בדבר אורח החיים היהודי של תושבי יהודה. כך עולה מעבודת הדוקטורט שנערכה על ידי ד"ר רם .בוכניק מאוניברסיטת חיפה

מטרת המחקר, שנערך בהנחיית פרופ' גיא בר-עוז ופרופ' רוני רייך מהחוג לארכאולוגיה, הייתה ללמוד על מבנה כלכלת החי בעיר ירושלים בפרט ובאזור החקלאי של יהודה בכלל, תוך התייחסות להיבטים התרבותיים והדתיים של העיר, כפי שהם עולים מהממצא הארכיאולוגי ומהמקורות.

במסגרת המחקר, ביצע החוקר חפירות ארכיאולוגיות בחמישה אתרי האשפה המרכזיים של אזור יהודה בימי הבית השני, במטרה למצוא שרידים מן החי, כגון עצמות, שיניים, קרניים, קליפות ביצים, קונכיות, צדפות ועוד, אשר יכולים להעיד על חיי היום-יום ובעיקר על התזונה של התושבים בירושלים של ימי בית שני. כדי להבין כיצד נשחטו בעלי החיים, בוצעו בדיקות שונות של גיל השחיטה, סימני שריפה על העצמות, דגם שבירת העצמות וסימני שחיטה. לבסוף, הושוו הממצאים למקורות היסטוריים ורבניים בני התקופה.

מהממצאים עולה שהתרנגול היה עוף המאכל הדומיננטי ביותר. לדברי החוקר, סיבה אפשרית למרכזיות של התרנגול, שעצמותיו התגלו בכל אחד מאתרי האשפה שנחפרו, היא שהוא מספק לא רק בשר, אלא גם ביצים, נוצות וכד'. עוד מוסיף ד"ר בוכניק, כי ריבוי התרנגולים מעיד ככל הנראה, על כך כי תקנות חז"ל באותה תקופה, שאסרו על גידול תרנגולים בתחומי עיר המקדש וגידול צאן ברחבי ארץ הקודש כולה, לא נאכפו.

אולם בניגוד לתרנגול, העובדה שנמצאו שרידים בודדים בלבד של חזיר באתרי המחקר, דווקא מספקת הוכחה נוספת לאורח החיים הדתי-יהודי שהונהג על-ידי תושבי יהודה באותה תקופה. עוד הוכחה אפשרית לאורח החיים היהודי, נמצאה בסימני השחיטה, השבירה, המיקום והשריפה של בעלי החיים. לדברי ד"ר בוכניק, בבדיקת פני השטח של העצמות, נמצאו עדויות לתהליכי השחיטה המקובלים ביהדות, "נוכחותם ופיזורם האנטומי של סימני החיתוך על העצמות, מעידים כפי הנראה, שפעולת השחיטה נערכה על ידי שוחטים-קצבים מיומנים, כמקובל בחברה היהודית לדורותיה".

עוד עלה מהמחקר, כי בכלכלת החי היו גם חיות משק נוספות, כגון עזים כבשים ובקר ואף דגי מאכל. הימצאות סימני שחיטה וממצאים פתולוגיים נוספים, העידו כי גילן של חיות אלו בירושלים, היה צעיר למדי וכי עיקר בעלי החיים בעיר המקדש נוצלו למאכל. לעומת זאת, באזור הכפרי מסביב לירושלים, בעלי חיים אלו שרדו עד גיל מאוחר יותר, דבר המעיד כי הם נוצלו לצרכים נוספים, כגון חלב, צמר ומשא.