דלג לתוכן העמוד
יום שני, 21 בספטמבר 2020
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

הפרחח של השכונה

הוא העורב הנאה ביותר מבין העורבים, חקיין מוכשר היודע להשמיע מגוון גדול של קולות, בעל כושר הסתגלות המאפשר לו להרחיב את אזור המגורים ואופי אגרסיבי השש אלי קרב, זה הוא העורבני שחור הכיפה

זו הייתה סופה איומה, שפגעה באזורנו בשלהי האביב ועלתה בעוצמתה על כול מה שהיכרנו. יום ולילה יללה הרוח והכתה בכול העומד בדרכה: עצים גבוהי קומה קרסו, גגות פח נתלשו והתעופפו, חוטי חשמל נקרעו כקורי עכבישים, הרס ונזק נזרעו בכול פינה. לאחר שהסופה שככה יצאו ילדי הקיבוץ לחורשת האורנים שבמרכז הקיבוץ ובין שברי הענפים הפזורים שלמרגלות, מצאו גוזל שמנמן שנוצותיו התכולות עטויות בפלומה צהבהבה ושהצליח לשרוד למרות שנפל מן העץ. היה זה גוזל עורבני שזכה לכינוי "רובי" ועל מעלליו סיפרתי בספרי "רימונים בסוכה".

 

בית גידול חדש

 

במגדיר הציפורים הראשון שנכתב בארץ על ידי חוקר הציפורים חיים מירום הוא מציין שניתן לראות בארץ עורבנים בשני אזורים – האחד הוא ביערות עצי אלון התבור הקשישים הגדלים באזור טבעון ברמות שפרעם שבמערב עמק יזרעאל, והשני בסביבות "המסרק", חורשת האורנים הנאה שעל רכס בית-מאיר שבהרי ירושלים.

בשנות השישים של המאה הקודמת כתב אליעזר שמאלי: "...רצונך ליהנות מיפי טבע הארץ, קום ועלה בחודשי אדר-ניסן לחורש בית שערים (שבטבעון – מ.ח)". שם ביערות האלונים גילה את העורבני.

עזריה אלון התפלא לגלות את העורבני מגיע לבית השיטה שבגבול עמק בית שאן והזכיר לקהל קוראי כי, "...לפני כמה שנים מקובל היה להניח כי העורבנים מצויים בארץ בשני מקומות בלבד, ביער האלונים בגוש אלונים-שפרעם, ובסביבות קריית ענבים".

כך, לאורך קרוב למאה שנה של ספרי טבע עבריים אנו יכולים לעקוב כיצד התרחב אזור המחיה של העורבני ברחבי הארץ, וידו של העורבני עדיין נטויה.

העורב יפה התואר

 

העורבני, כשמו, שייך למשפחת העורבים, אם כי קטן מהם. הוא ללא ספק, יפה תואר מהם ואף נוכחותו מורגשת יותר בעיקר עקב קולותיו שעליהם נעמוד בהמשך. גודלו דומה לגודלה של צוצלת, אם כי הוא נראה כבד ממנה, כנפיו קצרות יחסית לגופו ולכן הוא איננו מיטיב לעוף, והוא מעדיף לנתר מענף לענף בעזרת רגליו המוצקות והחזקות.

פירוש שמו המדעי הוא "צווחן" ו"פטפטן" וכבר זה מעיד על אופיו. האנגלים יכנוהו בשם JAY ומילה זו הפכה לכינוי גנאי לטיפוס של פרחח, רעשן, צרחן, גנב ואיש ריב ומדון.

עורבנים שונים שוכנים קבע ברצועת עולם רחבה, למן בריטניה, ספרד ואף צפון מרוקו שבמערב ועד לסין הגדולה במזרח.

העורבני "שלנו", חי קבע בארצנו ושמו "עורבני שחור כיפה", וזאת בשל הכיפה השחורה שלראשו. כמו כן, הוא בולט בשרטוט התכול והיפה שבכנפיו, שמבדיל אותו מכול עורב אחר. במעופו יבלטו הכתמים השחורים-לבנים שבכנפיו, והניגוד שבין הזנב השחור לגבו הלבן.

שלא כעורבים האפורים אותם נראה בכול פינה בעיר הגדולה, העורבני הוא שוכן עצים. הוא מקנן במרומי צמרות העצים אך מעדיף לעשות זאת דווקא בקרבת ישובים ומגורי אדם.

ככול משפחת העורבים, העורבני הוא אוכל כול. מה שמייחד העורבני המקומי היא אהבתו לאכילת בלוטי עץ האלון, שלצורך פיצוחם הוא פיתח מיומנות ראויה להערכה.

מכיוון שבאופיו הוא כנראה דואג למחר וגם חושש מכוונות חבריו, הוא נוהג לחפור גומות תחת עץ האלון ולהחביא בהם את הבלוטים שאסף, תוך שהוא מכסה אותם באדמה. כך, בעקיפין, הוא עוזר להפצת האלונים שכן אם לא יקדים ויזלול את בלוטיו המוחבאים לפני בוא הגשם, יירטבו הבלוטים ויצמיחו נבטי עצי אלון חדשים.

צילום גרשון יהודה פיקיוויקי

ביצים בצבע טורקיז

 

כמו אצל מרבית הציפורים, תחילת עונת הקינון היא בשלהי החורף. במחצית השנייה של חודש פברואר (חודש אדר), והיא נמשכת עד לחודש יולי. בני הזוג יבנו את הקן במרומי עץ, בסיס הקן נבנה מענפים ואת הגומה ירפדו בשורשים, בחלקי חבלים ואפילו בפיסות פלסטיק.

לקן צורת סלסלה שטוחה בקוטר של כעשרים ס"מ. בנייתו אורכת פחות או יותר שבועיים, אבל לעיתים יבנה זוג חרוץ את קנו בתוך ימים אחדים. מספר הביצים שיוטלו בקן יהיה בין שתיים לשש, ולרוב ארבע ביצים. לביצה צבע ירקרק טורקיז, והיא מנוקדת בנקודות שחורות-חומות.

את הדגירה מתחילה הנקבה לאחר שהטילה שתיים או שלוש ביצים, ולכן גם בקיעת הגוזלים לא תתרחש במקביל. רוב הדגירה נעשית על ידי הנקבה, ואז ידאג הזכר להאכיל אותה. משך הדגירה כ-17 ימים, ולאחר בקיעת הגוזלים תמשיך הנקבה לחמם את גופם עוד כשבועיים.

במשך רוב השנה חיים העורבנים בזוגות בתחום המחיה שאמצו לעצמם, אבל בראשית הקיץ, משבגרו הגוזלים ועזבו את קניהם, הם מתפזרים ואז הם חיים במעין מסגרת משפחתית מורחבת, שלושה-ארבעה עד שישה בחבורה.

 

כושר חקיינות מעולה

 

במקומות ישוב יקרה שעורבנים יחושו בנוח ואף יתקרבו לחברת בני אדם, אבל בחורש, העורבני נוהג כעוף זהיר וכול אימת שהוא חש בסכנה הוא מנתר על רגליו החזקות נבלע ונעלם בין ענפי העצים ואז ניתן לשמוע את קול צריחותיו למרחוק כשהוא עצמו מסתתר.

על קול העורבני כתב עזריה אלון: "כשהוא פוער את פיו, יוצאת ממנו מן צריחה גדולה וצרודה, קורעת אוזן". ואליעזר שמאלי מוסיף: "מיאו מיאו! חתול מילל בין העצים? לא... מחקה אמן הוא העורבני, אוזניו קולטות קריאות של ציפורי שיר וטרף שבחורש וכתוכי יחזור עליהן...".

ואכן העורבני ידוע בכושר החקיינות שלו. לצד צריחותיו החדות והצרודות, הוא יודע לסלסל בקולו, לחקות את קול החיוואי צייד הנחשים, ייללת חתולים (מדוע נדבק להם דווקא?), ואף קולות ילד בוכה, נעילת דלת מכונית – מה שיביא אותנו לחפש מי עומד לנסוע, ואפילו למלמל מילים ספורות, ממש כמו אותו עורב, שכבר סיפרנו עליו בעבר, שהיטיב לקרוא למטפלו – "שלום שלמה".

כאחרים שהתנסו וספרו על כך, חיפשתי גם אני במרומי עץ את החתול המסכן שנתקע שם ואיננו יכול לרדת, עד שהסתבר לי שלא בחתול מדובר אלא בעורבני שחמד לו לצון.

כאשר ציפורים אחרות מתגוננות מחתול מאיים, מנחש, נמייה או טורף אחר, נראהו לעיתים את העורבני חש למקום ההתגודדות ומצטרף לאחרים כאוהב ריב ומדון, צורח את צריחותיו המאיימות וסומר תוך כדי כך את נוצות ראשו באיום.

עם זאת, ככול שהוא מצטרף לעזרת אחרים, הוא ידוע דווקא כחמסן החומס את קני הציפורים בעבור הביצים או הגוזלים שבהם. הוא חומס קני דרורים, בולבולים, שחרורים ופשושים ועוד.

לא פעם הייתי עד בקרבת מקום מגוריי לחבורת בולבולים זועמת העטה בשצף קצף על עורבני בודד שגילה קן של בני מינם והם עושים כול שהם יכולים כדי להפחידו ולסלקו בטרם ישלים את מלאכתו. הוא שאמרנו, אוכל כול הוא, גם צמחוני, גם בשרי. בדבר מאכל לא יבחל.

אויב קרוב

 

האויב העיקרי של העורבני, ככול שישמע מוזר הדבר, הוא בן משפחתו – העורב האפור, הגדול והחמסן ממנו. האגרסיביות של העורבנים והעורבים האפורים, והגידול בתפוצתם ברחבי הארץ, פגעו קשות בתפוצת ציפורי השיר הקטנות, ויש הטוענים כי ידם הייתה בהיעלמותה של החוחית יפת המראה ממחוזותינו.

בדומה לעורבים ולקאקים, הנוהגים ליטול חפצים נוצצים ולהחביאם "הרחק" מעיני המתבונן, מסתבר שגם העורבנים הגדלים בשבי נוהגים כך, ונראה שיש לדבר קשר עם נוהגם להחביא באדמה את בלוטי האלונים במקומות חיותם שבטבע.

בכול מקרה, פתחתי את דברי בסיפור אודות "רובי", גוזל העורבנים שנמצא וגדל בקבוצנו והמשיך לשמור עם ילדי הקיבוץ גם כאשר שוחרר לחפשי. נראה שבעלי כנף פוחחים אלה נהנים להתל ולבלבל בקולם, כאילו היו באמת הפרחחים של הטבע.

מעוז חביב

קיבוץ צרעה

maozhaviv@gmail.com

 

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?