דלג לתוכן העמוד
יום חמישי, 06 באוגוסט 2020
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

הציפור שאוהבת שיפודים

ראיתי תופעה מוזרה: על קצה אחד מהענפים הקוצניים של האשחר הייתה משופדת חיפושית קרנפית, על ענף אחר שופדה חיפושית זבל ועל ענף נוסף התנוסס חגב. מי זו הציפור שאוהבת שיפודים?

                                          

באחד מטיולי שוטטתי בשטח הפרוש בין שטחי היער אורנים של קק”ל שבראש רכס צרעה לבין חורשות החרובים הנטועות במדרונות המשתפלים לכיוון הקיבוץ. בשנות החמישים ניטעו חורשות החרובים באזור מתוך כוונה להשתמש בפירות החרובים כתוסף מזון בתערובת לעדרי הבקר. בסופו של דבר, מסיבות שונות, פירות החרובים היבשים המתוקים לחך, מעולם לא נקטפו עבור התערובות ומדי שנה הם נותרים על העצים ממתינים לכול דורש.

במהלך הטיול הגעתי לקרבת אשחר ארץ ישראל, עץ או שיח (יש הגורסים עץ ויש הגורסים שיח) נשיר אופייני לחורש הים תיכוני, שגובהו לא עולה לרוב על שלושה מטר, ומה שמציין אותו במיוחד הוא נופו הסבוך וקצות ענפיו המחודדים והדוקרניים כחרבות דקיקות. (יש הטוענים שזהו אותו אטד מפורסם ממשל יותם, זה שהזמין את כול העצים לחסות בצלו והשאר ידוע).

בעוד אני עומד מול האשחר, ראיתי תופעה מוזרה ובלתי מובנת. בקצה אחד מהענפים הקוצניים גיליתי חיפושת קרנפית שמה (קרויה על שם הקרן הצומחת לה בחזית ראשה) שחתרה ברגליה באוויר כאשר היא משופדת על קוץ האשחר, מבטן לגב. היה ברור שמישהו החליט לשפד את החיפושית על קצה אותו ענף קוצני. סקרנותי התעוררה, סבבתי את העץ ולתדהמתי, גיליתי לפתע חיפושית נוספת, הפעם, חיפושית זבל, שגורלה לא שפר מזה של קודמתה, ובהמשך מצאתי גם חגב מסכן, שסיים את חייו בעודו משופד כך על אחד הקוצים.

התרחקתי מהאשחר והתמקמתי בפינה מוצלת תחת עץ סמוך, כשאני נבלע בצל לצורך הסוואה והמשכתי להתבונן. ואז, על גבי אחד הענפים של עץ אחר, גילית ציפור קטנטונת, מעט גדולה מדרור, בולטת בצבעי השחור והלבן החזקים שלה.

הציפור ניצבה בתצפית, סובבה את ראשה לימין ולשמאל, ונעצה מבטים בוחנים לכאן ולשם. מדי פעם, נטשה את מקום תצפיתה, צללה אל הקרקע ואז חזרה אל מקום התצפית שלה.

והנה, באחת מאותן צלילות היא פנתה לעבר האשחר כשבמקורה חרק כלשהו ו"שיפדה" אותו על ענף קוצני ואז חזרה למקום תצפיתה הקודם. בינתיים הסתבר לי בעזרתו של מגדיר הציפורים (באותם ימים עוד השתמשתי במגדיר אנגלי שתורגם לעברית בשם - "הציפורים" - מגדיר שדה שלם לציפורי אירופה והמזרח התיכון) והסתבר לי שהציפור בה אני צופה היא – החנקן הנובי.

 

הייחוד של החנקן

 

שם הציפור בלטינית הוא LANIUS, ופירושו "הטובח" או "הקורע לגזרים". בגרמנית ובאנגלית הוא נקרא "החונק" והסופר הידוע, מנדלי מוכר ספרים, תירגם זאת לשם העברי, חנקן.

החנקנים הם ציפורים חולפות בארץ ורק מיעוטם מקייצים ומקננים כאן. כלומר, את החורף עושים החנקנים באפריקה ומשם הם חוזרים ונודדים צפונה לקראת הקיץ. החנקן הנובי מצפין עד לטורקיה ולארצות הבלקן אך בני מינו נשארים עמנו לעשות את הקיץ כאן. בחודשים אוגוסט עד אוקטובר, עוזבים אותנו החנקנים ויחד עם חבריהם, המגיעים מדרום אירופה, הם עושים את דרכם לצפון מזרח אפריקה.

מתוך מיני החנקנים הרבים שקיימים חולפים בישראל חמישה: החנקן הנובי, חנקן אדום גב, חנקן אדום ראש, חנקן שחור מצח וחנקן גדול. ארבעת הראשונים, הם ציפורים קטנות בגודל דרור, ואילו החנקן הגדול אכן גדול מהם (בערך בגודל בולבול). יש הטוענים לשני מינים נוספים החולפים אצלנו – חנקן הערבות והחנקן הדרומי, אך אם אכן כן, הרי שהללו נדירים ביותר.

                               

טורף עדין

 

מכיוון שאת היכרותנו עם משפחת החנקנים התחלנו עם החנקן הנובי, הנפוץ יותר (למרות שמאז פגשתי גם את אדום הראש ואת החנקן הגדול) נתמקד הפעם בו ונכיר את אורחותיו יותר לעומק. נתחיל בהרגלי התזונה המיוחדים שלו.

החנקן הוא ציפור טורפת. מכיוון שמדובר בציפור קטנה עם רגליים עדינות ובלא הטפרים בהם מצוידים העופות הדורסים, נכנה אותו "טורף עדין".

עיקר מזונו של החנקן מבוסס על חרקים, כמו, חיפושיות למיניהן, חגבים, צרצרים, פרפרים וזחלי פרפרים, לעיתים לא יבחל אפילו בנמלים, ולעיתים רחוקות יותר, יתפוס אף לטאה קטנה או גוזלי ציפורים קטנות אחרות. המייחד אותו הוא, שאת טרפו הוא אכן נוהג לשפד בקצות ענפים דוקרניים או קוצניים, הן כמאגר מזון "במזווה" שלו, והן כדי לעזור לו לעיתים לבתר את הציד טרם אכילתו.

 

פס מונע סינוור

 

החנקן מתרחק מאזורים מאוכלסים ומעדיף את השטח הפתוח או אזורי מטעים ופרדסים. לחנקן הנובי מצח לבן, כיפה לבנה לראשו וביניהם מפריד פס שחור עבה ובולט מאוד הנמתח למן קדמת ראשו הגדול ועד לעורפו ומסתיר בתוכו את עיניו.

ככול הנראה, לפס הזה בעצמו תפקיד חשוב בהרגלי הציד של החנקן. בניסיון שנעשה נצבעו הפסים השחורים של חנקנים אחדים בצבע לבן מתכלה תוך יממה. במעקב אחריהם ואחרי בני מינם בעלי הפס השחור. הסתבר שכאשר הפס קיים, צד החנקן את צידו בכול מצב, הן כשהשמש בערפו והן כאשר היא בחזיתו. אבל, בלא הפס השחור חייב היה החנקן להפנות תמיד את גבו לעבר השמש, כלומר, הפס השחור מונע את הסינוור של החנקן מקרני השמש.

כאמור, כיפת ראשו וכן, בטנו, ומרבית גבו וכנפיו לבנים עד לבנים כתמתמים, ומעבר לפס השחור בו טבועה העין, מצוירים פסים שחורים גם בכנף ובזנב. צבעי הנקבה דהויים יותר מאשר צבעי הזכר.

                                   

קינון ורבייה

 

החנקנים המקייצים בארץ מגיעים אלינו מצפון אפריקה באביב, בחודש אפריל הזכרים המונוגמיים ממהרים להשתלט על נחלות, עליהן יגנו בפני זרים בני מינם.

עם התחברותם לנקבות, יבנו יחדיו את קינם, אם כי נראה שהזכר פעיל יותר מהנקבה במעשה הבניה. לקן הממוקם במזלג ענפי עץ בגבהים שונים, צורת ספל מוארך. הוא נבנה משורשים, גבעולים וזרדים הנקשרים סביב סביב בעזרת קורי עכביש. את הקן ירפדו מבפנים בצמר גפן, שיער וחומרי פסולת שונים ומבחוץ הוא מוסווה בעזרת חזזיות.

הנקבה מטילה בקן 3-7 ביצים וככול הנראה היא ורק היא, דוגרת עליהן במשך למעלה משבועיים. כשבוקעים הגוזלים, דואג צמד ההורים למזונם. לאחר כשלושה שבועות עוזבים הגוזלים את הקן. גם לאחר מכן ימשיכו ההורים להזינם למשך שלושה ארבעה שבועות עד צאתם לעצמאות מלאה.

אם ניקח בחשבון את זמן בניית הקן – שבוע לפחות, כמעט שבוע נוסף – זמן ההטלה, וכבר הגענו לשבועיים, עוד שבועיים ומשהו לדגירה – הרי לנו חודש שלם. שלושה שבועות נוספים של הגוזלים בקן, כבר כמעט חודשיים חלפו. עוד שלושה -ארבעה שבועות של דאגה לגוזלים מחוץ לקן – וכבר אנחנו מגיעים לחודשיים וחצי ואף לשלושה. כלומר – מאי, יוני ויולי מוקדשים להקמת הדור החדש ובחודש אוגוסט כבר תצא "המשפחה" כולה, הבוגרים והצעירים גם יחד לנדידה דרומה, לאפריקה.

באותו הזמן ובהמשך לו, יחלפו בארץ גם חנקני אירופה בדרכם דרומה לאפריקה ובמשך כול חודשי החורף כולם לא נראה עוד את החנקנים בארץ.

 

טבעו של הציד

 

עד כאן, מעט על הציפור בעלת הנוהג המיוחד הזה. ייתכן שיש בינינו, הקוראים שהתרשמו שבאתי להציג בפניהם ציפור אכזרית ודוחה, ולא כך הוא. כול מערכות הטבע כולן בנויות משרשרת מזון קבועה וברורה, למן הקטנים ביותר המתקיימים ממזונות מקרוסקופיים, ועד לגדולים ביותר, שבהם הללו המקיימים על מזון צמחוני, והאחרים, אוכלי הבשר, שאת מזונם ימצאו בין אוכלי העשב למיניהם. בשרשרת מזון זו אין למעשה מקום למילה – אכזריות. אכזרי הוא – להרוג לשם ההרג. במרבית המקרים לא כך נוהגים בעלי החיים בטבע. בין הקטנים, הקטנים יטרפו את הקטנים מהם, והגדולים יותר – אותם וכן הלאה.

מה שנראה לנו אולי אכזרי הוא נוהגו של החנקן לשפד כך את טרפו, אבל הוא מעולם איננו עושה זאת כדי להתאכזר דווקא לניצודים על ידו, אלא פשוט מכיוון שזו דרכו שאותה ירש בגנים שלו מאבות אבותיו מקדמת דנא.

שעל כן, צאו לטייל וכאשר תזהו את החנקן, אין לכם אלא להתרשם מיופיו וממנהגיו.

מעוז חביב

קיבוץ צרעה

maozhaviv@gmail.com

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?