דלג לתוכן העמוד
יום שלישי, 19 באוקטובר 2021
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

הציפור שמבשרת חורף גשום

במסורת המקומית מסמלת הקיווית את הציפייה לחורף גשום. קרובת המשפחה של הסיקסק היא ציפור מלאת חן, צבעונית, סקרנית וחברותית שאוהבת להמתין לטרקטורים החורשים בשדות

עם התקרב החורף מגיעות הקיוויות לארצנו ובימים בהם עבדתי כפלאח בשדות הקיבוץ, הרביתי לראותן בעונה הגשומה. מזכירות בצורתן את הסיקסק, רגליהן מעט קצרות יותר, דרך הילוכן, צבעוניותן המרשימה והציצית שלראשן, כולם תורמים למראה ההדור וליופיין.

 

שרוני מצויץ

 

הקיווית היא עוף שדות, ותמיד תעדיף את המרחבים המעובדים על פני אזורי המגורים. ואם השדות הללו רוויים במים – מה טוב. וכך זכתה בעבר בשם "השרוני המצויץ", שאני עוד זכיתי להכיר אותה בשם זה.

שרוני מכיוון שבעבר הרחוק היה השרון רווי ביצות ואגני מים, והעוף הזה, לפחות בחלקו, חיבב את המרחבים הללו, שם מצא את מזונותיו בשפע.

ומצויץ, מכיוון שעל ראש ציפור זו מתנוססת ציצית ובה מספר נוצות שאורכן מגיע לכדי 15-20 ס"מ והן מזדקרות בקשת כלפי מעלה מאחורי ראשו.

מכאן ניתן להבין שהאזורים מועדפים על הקיוויות בעת שהותן בארץ הם גם בקרבת בריכות הדגים, הללו המרוכזות הן באזור קיבוץ מעגן מיכאל שבין הכרמל לים, והן סביב בריכות הדגים הרבות במזרחו של עמק יזרעאל ובעמק בית שאן.

 

סקרנית וחברותית

 

אך השם העברי לא החזיק מעמד ומזה שנים רבות והצפרים העדיפו לכנות אותה בשם "קיווית", וזאת על שם קול הציוץ החזק שלה, שנשמע למרחוק כמו "קי- ווי, קי – ווי". כך ממש היא נקראת גם בפי ההולנדים.

בגרמניה זכה העוף הזה דווקא לשם – "קִיבִּיץ" וזאת עקב סקרנותה והנטייה שלה להתקבץ סביב עצמים מושכי תשומת לב. חוקר הטבע הנודע, עוזי פז, מציין כי מכאן מגיע הביטוי הגרמני "קִיבִּיצֶר", שניתן למתעניינים ומשיאי העצות סביב המתמודדים במשחק השח-מט.

במגדיר הציפורים השלם לציפורי אירופה והמזרח התיכון של היינצל, פיטר ופרסלאוו בתרגומו העברי נכתב: "הקריאות והשירה שלה הם ואריאציות על הנושא – "פי-ויט". על הקרקע הקריאה היא – "פי-איט". בשעת תעופה – "פי-ויט". השירה במעוף הכלולות הלהטטוני – "פי-או-איט – פי-ויט". ועובדה ייחודית, הם מציינים – "במעוף הכלולות מפיקות גם הכנפיים קול טפיחה חזק".

קרוב משפחה של הקיווית - הסיקסק

 

חורף גשום

 

כאשר היא מגיעה לארצנו לעת החורף, הקיווית נוהגת ומתנהגת כציפור חברותית ומבלה את הימים הקרים בחבורות המונות עשרות פרטים. יחד הם פושטים על השדות כדי לחפש מזון. מכיוון שהיא אינה עוף טריטוריאלי ואינה מסמנת לה גבולות, אין לה בעיה לחלוק את השדות עם ציפורים אחרות כמו הנחליאלי, העפרוני או הזרזירים.

בדומה לחוגלות, כאשר עסוקה החבורה בליקוט מזון, תעמוד אחת הקיוויות על המשמר. לעת סכנה, תשמיע ציוץ חזק "קי –ווי, קי-ווי, קי-וויט", תפרוש כנפיה ותתרומם, ובעקבותיה – כל הלהקה כולה תמהר לעוף למקום בטוח יותר, בסמוך למקום שבו מצאו מזון.

החוקר אליעזר שמאלי מספר שאצל הערבים שמה של הקיווית הוא "קטה", והם מאמינים שכאשר מגיעות ארצה לחורף להקות קיוויות גדולות במיוחד, סימן הוא לחורף גשום וקר העתיד לבוא. פתגם ערבי אומר: "סינט אל קטה – זיד אל עטיה", ומשמעותו: שנה של קיויות רבות מבשרת חורף גשום וקר ולכן כדאי להצטייד בלבוש חם.

ואכן, שמאלי מספר כי בחורף 1951 (תש"ב) הייתה ארצנו מוצפת בקיוויות רבות מתמיד, ואכן זה היה החורף היחיד מאז קום המדינה בו ירד שלג כמעט בכל רחבי הארץ, גם במקומות הנמוכים (אפילו בתל אביב). ראובן ענבר מציין שגם לקיוויות היה חורף קר וקשה ורבות מהן מצאו בו את מותן.

 

קרובה לסיקסק

 

היכרנו בעבר את הסיקסק ההדור (הציפור שבחרתי לציפור הלאומית שלנו ודעתי לא התקבלה ובמקומה נבחרה הדוכיפת), והקיווית היפה איננה אלא בת דודתו הרחוקה ומזכירה אותו לפחות במראה.

למיני הקיוויות השונים רגליים ארוכות ודקות, כמו לסיקסק, אך מכולן, דווקא לקיווית "הישראלית" יש את הרגליים הקצרות ביותר ולמרות זאת הן עדיין ארוכות למדי.

גזרתה, צבעיה, הציצית שלראשה ודרך הילוכה עושים את הקיווית לציפור הדורה ויפת מראה. לחלקיה העליונים גוון ירוק-נחושת כהה, הנראה לעיתים כשהוא מואר בקרני השמש כסגול. צבע הבטן ברובו לבן. על החזה מתנוסס סינר שחור גדול. לחייה לבנות ובמרכזן כתם שחור. בשעת מעופה בולט הניגוד שבין הסינור השחור והבטן הלבנה, ניגוד שהוא תמיד יפה ואצילי כשלעצמו.

מאז השינוי הגדול שחל בשרון, ייבוש הביצות והיעלמות מקווי המים הנרחבים, התפזרה הקיווית על פני השדות המעובדים הגדולים במיוחד במרבית הארץ ובמיוחד – בעמקים. בשדות אלה, במרחבי העשב הנמוך, מוצאות הקיוויות את מזונן, שמורכב בעיקר משלשולים האהובים עליהן במיוחד, חרקים, רכיכות, חלזונות ולעיתים אף עכברי שדה קטנים.

באזורנו מעדיפות הקיוויות את שדות האספסת התלתניים שאנו מגדלים כמזון לפרות, שדות המושקים תדיר, נקצרים וחוזרים לצמוח ולעולם נותרים נמוכים דיים כדי לאפשר הליכה נוחה לאורך השורות וחיפוש הרמשים השונים בינות לצמחים ולאדמה המושקית תדיר.

לקיוויות אהבה מיוחדת לחורשים בשדה. כאשר מגיע טרקטור עם מחרשה ופותח את התלם הראשון, ממהרות הקיוויות להגיע ולתפוס את מקומן בשורה מסודרת בעקבות המחרשה ההופכת את הרגבים. שם, הן יודעות, תמצאנה את אוצרות מזונן. ככל שהן חוששות ונזהרות מבני אדם הקרבים לשדה, הנה מהנהג שעל הטרקטור הן אינן חוששות כלל.

 

התמעטות האוכלוסייה

 

אליעזר שמאלי, שכתב ופרסם בשנים שלפני קום המדינה וראובן ענבר, שפרסם את ספריו בעשורים הראשונים למדינה, ציינו את המספרים ההולכים וגדלים של הקיוויות החורפות אצלנו, במיוחד בשנות חורף קשה באירופה. אך מאז השתנו הדברים.

מחקרים אחרונים מצביעים על מגמה הפוכה ועל התמעטות אוכלוסיית הקיוויות בעולם מאז שנות השמונים של המאה הקודמת. ככל הנראה הסיבה היא ההתרחבות והצמיחה המואצת של האנושות, הפגיעה במרחבים הפתוחים ובשדות המעובדים, והצמצום באזורי הדגירה וגידול האפרוחים, שכן מדובר בעוף שוכן קרקע, הבונה את קיניו על פני האדמה, בקרבת אזורי ביצות או מים.

ואכן, בשנים האחרונות, כאשר אני יוצא לשדות בתקופת החורף, נראות הקיוויות היפות במספרים קטנים יותר מבעבר.

חפשו אותן בשדה

לקוראים הנאמנים של מדור זה ברור וידוע כבר, שכל ציפור החורפת בארצנו או חולפת דרכנו בסתיו במעופה דרומה לאפריקה, רואה את "ביתה" במקום שבו תגדל את הדורות הבאים קרי – באירופה. ואכן, הקיוויות נפוצות בכל רחבי צפון אירופה עד לטורקיה שבדרום, שם קיימת אוכלוסיית קיוויות יציבה, וממערב אירופה ועד למרחבי סיביר שבמזרח ואפילו עד לגבול סין תגענה.

ואתם, אם מעוניינים אתם לחזות בעוף יפהפה זה, עליכם לצאת מאזורי מגוריכם, להגיע לשדות שבסביבה בין אוקטובר לפברואר ואם נדייק יותר, בין מחציתו השנייה של אוקטובר לראשונה של פברואר, ואם אכן תיתקלו בהן תוכלו ליהנות מהמראה ומקריאתם הרמה "קי-ווי, קי-ווי".

 

מעוז חביב

קיבוץ צרעה

maozhaviv@gmail.com

 

 

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?