דלג לתוכן העמוד
יום ראשון, 11 באפריל 2021
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

הרשע, הטירוף והאמונה בחיים

                                            

מועצה אזורית מטה יהודה ציינה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בטקסים בישובים השונים בהשתתפות ראש המועצה, תלמידי ביה"ס עין כרם וחניכי תנועות הנוער. הטקס הראשי של המועצה התקיים באנדרטת יד ללוחמי גטו ורשה שהוקמה בקיבוץ מעלה החמישה ובה הדליקו משואות גם ארבעת ניצולי השואה שולמית שולץ, מרים לפיד, רותקה זקס ומרים בוקר.

כמו כן התקיימו ברחבי מטה יהודה כ-15 מפגשי "זכרון בסלון" בהשתתפות 15 איש בלבד, כחלק ממגבלות הקורונה. סטודנטים המשתתפים בתכנית המלגות המורחבת של מטה יהודה ליוו את ניצולי השואה וסייעו להם להתכונן לקראת המפגש הטעון והכואב. בין היישובים שבהם התקיימו המפגשים נמנו: צור הדסה, גבעת יערים, רמת רחל, קרית ענבים, בית זית ונחושה עם נותני עדות בתיה גרינר (מצפרירים), הילה טימור אשור (משריגים), מרים בוקר (מבית מאיר), רבקה טוקר ומרסל סטאל.

 

המשפחה המורחבת נספתה באושוויץ

 

מרים בוקר נולדה בשנת 1939 באראד, במחוז טרנסילבניה, רומניה, בת זקונים מתוך חמישה ילדים. אביה נלקח למחנה עבודה ובמהלך כריתת עצים גזע עץ ריסק את רגלו וכעבור שלושה ימים נפטר. אחיה הגדול, בן 19, דאג לפרנסת המשפחה. ב-1944 הגרמנים לקחו את כל המשפחה המורחבת למחנה אושוויץ והמשפחה נספתה.

אימה של מרים שכרה עגלת איכרים והעמיסה את כולם לעגלה והם ברחו לכפרים, שם עזר להם תושב המקום: הם אכלו מהפירות והירקות שגדלו באזור ודגו דגים מהנהר.

כאשר הסתיימה המלחמה חזרו לאראד, לשם עברו שורדי שואה רבים ממחנות המוות והבית, לדבריה של מרים, "זה היה בית של נתינה וחסד והיו הרבה אנשים שגרו בבית, אכלו ושתו שם. היו שמועות שאח של אמא שרד והוא בדרך". לאחר כמה ימים צלצל הפעמון ודוד של מרים חזר שכולו עור ועצמות. מרים סיפרה כי דודה לימים היה כמו אבא עבורה.

בינואר 1948 הצטרפו מרים, אימה ואחותה לעלייה האחרונה מרומניה, כאשר על סיפון האוניה היו ילדים רבים ללא הוריהם. האוניה אספה המון ילדים בלי הורים. בתאריך 8.7.48 עלו לישראל ומרים ציינה כי היא לא שכחה את השמש שזרחה באותו היום. ב-1962 התחתנה עם יצחק והם גרים בבית מאיר, יש להם 3 בנות ובן ו-13 נכדים.

 

ההורים נרצחו בסוביבור

 

מרסל סטאל מנחושה, ניצול שואה בהולנד, היה ילד בתקופת השואה והוא ואחיו היחידים ששרדו מכל המשפחה. הוריו החביאו אותו ואת אחיו בבית ילדים נוצרי ששכן ביער. יום לאחר מכן הוריו נלקחו על ידי הנאצים וככל הנראה נרצחו בסוביבור.

מרסל התמודד עם חוויות קשות ביערות של הולנד שם הוחבא בזמן המלחמה וגם אחריה. מרסל הקים משפחה בארץ והוא ציוני אמיתי. הוא נשוי ללילי ואב לשלושה ילדים וסב לשבעה נכדים. לדבריו, הם אלה שגרמו לו להיפתח ולהצליח לספר ולהעביר את סיפורו לדורות הבאים.

 

הדור השני התרחק מהשואה

 

בתיה גרינר מצפרירים (67) דור שני לשואה, אימה מבלרוס ואביה מלטביה. "בזכרון בסלון" היא סיפרה את סיפורו של אביה. הסיפורים עסקו ברעב, צמא, קור, כינים, סירחון, פחד, אנשים רעים ונס בדמות של אנשים טובים שהרשע וטירוף של התקופה לא הצליחו להרוס את האמונה בחיים ואת הערבות הדדית.

בתיה סיפרה כי בני הדור השני נחלקים לשניים: אלה שהתביישו בשואה ולא רצו כל קשר אליה ולעומתם אלה ש"הלכו על קצות האצבעות" על מנת לכבד את הדברים הנוראיים שהוריהם עברו ומאוד רצו לשמוע ולקחת חלק בידע.

מפגש נוסף עם בת דור שני לשואה התקיים עם הבמאית והסופרת של "הקשה של הלחם", הילה תימור אשור תושבת שריגים, שסיפרה על ההתמודדות בבית עם ניצולי שואה.

 

ראש המועצה, ניב ויזל: "המועצה תמשיך להנציח את מורשתם וגבורתם של ניצולי השואה למען הדורות הבאים".


 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?