וכיתתו מקלטיהם ליקבים

שמעו של היקב שלפניכם נישא היום ברחבי הארץ בקרב עילית חובבי היין. מפה לאוזן נמסרת הידיעה המרעישה: בכפר קטן אי שם בהרי ירושלים, במקלט זעיר שנבנה בשנות ה-50 של המאה הקודמת, מייצר איש צעיר יין מדהים, שכל מי ששותה אותו – הופך מיד למעריץ נלהב.

כיצד זינק יקב כה קטן למרכז התודעה הייננית בישראל – על כך תוכלו לקרוא בהמשך הכתבה. אך לפני כן, כדאי שנציג את הדמות שאחראית על ההישג הזה.

נבו חזן, 41, בן מושב מטע, עבד עד לפני כשנתיים כנהג משאית. "הייתי נוהג בדרכים והראש היה בחביות היין שלי", הוא מספר. כיצד הגיע לעסוק ביין, ובכן יש על זה סיפור טוב הטומן בתוכו סיפור נוסף. הסכיתו ושמעו.

 

הדודה לאה ופאה בכרם

 

לפני כעשר שנים חלתה במחלת הסרטן דודתו של נבו, לאה, המתגוררת בכרמיאל. בעקבות המחלה היא נאלצה לעבור טיפולים אינטנסיביים בבית החולים הדסה עין כרם. מכיוון שלא היה לה היכן לשהות הציעו לה נבו ואשתו איריס לגור אצלם, בקרוואן שהציבו בחצר נחלת הוריו במושב מטע.

לאה, שהיא בעצמה תושבת מטע לשעבר, ידועה כאישה אנרגטית מאוד הסוחפת את סביבתה הקרובה לעשייה בלתי פוסקת. כאשר היא עברה להתגורר עם הזוג הצעיר חיפשה כיצד למלא את ימיה, בין טיפול לטיפול, והציעה לנבו לעשות יין.

נושא עשיית היין לא היה קרוב לליבו אך נבו נענה לבקשתה ובירר היכן יוכל להשיג ענבים. הוא התקשר לכורם המפורסם ביותר במושב מטע, עמית ניר, ושאל אותו היכן יוכל להשיג ענבים. התשובה של ניר הייתה שהבציר בכרם שלו, הנמצא בוואדי הסמוך למושב, הסתיים ואפשר לרדת לכרם ולקחת את כל השאריות.

נבו מספר כי קצת בהיסוס ירדו הוא ולאה אל הכרם והחלו לחפש ענבים. "באותה שנה הבציר בכרם נעשה באופן מיכני על ידי בוצרת. שוטטנו בין שורות הגפנים וחיפשנו אשכולות ענבים ולפתע גילינו שורה שלמה שלא נבצרה. התקשרתי לעמית ושאלתי אותו מה לעשות. כל הענבים שנותרו בכרם הם שלך, פסק עמית".

לאה ונבו עברו בשורה הנותרת, בצרו ממנה את הענבים והובילו אותם אל הבית. שם ערמו אותם במיכל ודרכו אותם ברגליהם, ממש כמו שעשו כורמים באזור במשך אלפי שנים. את מיץ הענבים הם שמרו במיכל פלסטיק, והניחו לו לתסוס שם.

נבו: "בידע המעט שהיה לנו אז על ייצור היין ניסינו להכין יין. ולאחר כמה שבועות טעמתי את מה שנוצר, וזה היה טעים מאוד. התאהבתי ברעיון של ייצור היין והחלטתי להמשיך ולעשות זאת גם בשנה שלאחר מכן".

למרבה השמחה, הטיפולים שעברה הדודה לאה הצליחו, והיא הבריאה וחזרה לביתה שבכרמיאל. אך ההתנסות בעשיית היין כבשה את נפשו של נבו. "חשבתי אז שאם באמצעים כל כך פרימיטיביים הצלחנו ליצור יין כל כך טעים, אז אם אני אשתכלל מעט וארכוש ציוד מקצועי – אצליח ליצור יין עוד יותר טוב", הוא מספר.

בשנה שלאחר מכן כבר הצטייד נבו בציוד בסיסי לייצור יין. הוא סיכם עם עמית ניר, שבינתיים הפך לידיד וליועץ בנושא הקמת היקב, שירכוש כמות קטנה של ענבים מהכרם וחיפש מקום מתאים לעשיית יין.

 

ממקלט לחדר מוסיקה וליקב

 

בנחלה של הוריו של נבו נמצא מקלט קטן וישן, כזה שנותר כשרידים מהתקופה שהמושב היה יישוב ספר, על קו הגבול, שנאלץ להתמודד עם מכת המסתננים ועם החשש להפגזות. את המקלט הזה הפך נבו, מתופף חובב, לאולפן מוסיקלי.

השקעתי כסף רב בהפיכת המקלט למקום שניתן יהיה לנגן בו, הוא מספר. יועץ אקוסטי מיוחד הובא למקום, ריפודים סופגי קול הוצמדו לקירות ולתקרה, שטיח עבה הונח על הרצפה, ציוד הגברה מקצועי נרכש, ובמרכז החדר הונחה אחר כבוד מערכת התופים. המקלט הקטן הפך לחזר חזרות מקצועי.

"בתקופת התיכון הייתי מתופף שעות בחדר שלי, ומרעיד את הבית עד שהתמונות בסלון היו נופלות מהקיר", נזכר נבו, "חדר המוסיקה שבמקלט איפשר לי להתאמן בלי להרעיש ולהוציא את ההורים שלי מדעתם".

במשך שנים היו מתאספים בחדר החזרות מוסיקאים מהמושב ומהסביבה, ומנגנים יחדיו להנאתם. עתה, היה מוכן נבו לצעד המכריע – להמיר את אהבתו הישנה למוסיקה באהבתו החדשה – עשיית היין. ציוד ההגברה הועבר למקום אחר, הספוגים האקוסטיים נעקרו ממקומם, השטיח העבה סולק, ובמקומם הונחו מכשירים חדשים: חביות יין, מיכלי נירוסטה, ארונות לבקבוקי יין.

לפני שנמשיך בסיפור, נעשה הפסקה קצרה, כדי לספר על אירוע חשוב שההחלטה להתמקד בעשיית יין קשורה אליו בדרך עקיפין.

 

נס גדול קרה פה

 

בשנת 1993 היה נבו חזן בחור צעיר, זמן מה לאחר שחרורו מהצבא, שעבד כנהג מיכלית דלק באזור יהודה ושומרון. הימים היו ימי האינתיפאדה אך נבו לא גילה כל פחד. הוא נסע בדרכים המסוכנות כשהוא מאובטח על ידי שני מאבטחים חמושים ולא דאג לרגע.

באחד מימי החורף באותה שנה, השכם בבוקר, הוביל נבו מיכלית עמוסה בדלק לתחנת דלק בבית סחור. "לא חששתי ולא דאגתי, גם כאשר אחד משני המאבטחים לא הופיע לעבודה, החלטתי להמשיך בנסיעה". יחד עם מאבטח אחד בלבד, נכנס נבו אל תחנת הדלק, החנה את המיכלית, חיבר את הצינור אל תא הדלק התת-קרקעי, פתח את ברז התדלוק וצעד אל משרדי התחנה.

"זו הייתה תחנה שהופעלה על ידי ערבים נוצרים. הם קיבלו אותי כמו תמיד והציעו קפה. היה לי חם , הורדתי את החרמונית ושמתי אותה במשאית, חזרתי למשרד, התיישבתי בכיסא מנהל התחנה, וחיכיתי לקפה. המאבטח התייצב בפתח המשרד כשהוא אוחז באקדח שלו, אקדח ענקי מסוג נשר המדבר, עם כדור בקנה ונצרה פתוחה".

נבו השתעשע בכיסא, מסתובב כה וכה בזמן שהוא ממתין לקפה. "לפתע שמעתי מאחור פיצוץ עז", הוא מתאר היום ביבושת, "הסתובבתי לעבר דלת הכניסה, המאבטח היה מוטל על הרצפה כשהאקדח בידו, ומולי, בעצם ממש מעלי, עמד בחור צעיר, אולי בן 17, שכיוון לראשי אקדח ולחץ על ההדק".

נבו קפא בכסאו. לפני פחות משעה עוד היה במיטתו בבית, מתחת לשמיכה החמה, והנה הוא עומד בפני רוצח. המחבל הצעיר לחץ שוב על ההדק, אבל לא נורתה כל ירייה. המחבל החל לחבוט עם האקדח על השולחן בניסיון לשחרר את המעצור באקדח, ועדיין נבו לא מש מכסאו. המחבל התייאש מהאקדח הפגום ואץ לכיוון האקדח שבידי המאבטח.

נבו: "כשראיתי אותו זז לכיוון המאבטח משהו השתחרר בי. התנפלתי עליו, היכיתי ודחפתי אותו. הוא נפל, ניצלתי את ההזדמנות וברחתי מהמשרד. לא הכרתי את השטח, פשוט רצתי לאן שהרגליים הובילו אותי. המחבל רדף אחרי כשהוא חמוש באקדח של המאבטח וירה לעברי חמשה כדורים. הגעתי לגדר בטון ובלי לחשוב פעמיים קפצתי מעליה. זה היה קיר תמך גבוה שמאחוריו תהום בעומק שמונה מטר. נחתתי על האדמה, בנס לא שברתי כלום, והמשכתי בבריחה. לא הרגשתי כלום, לא כאבים ולא עייפות. המחבל הגיע לגדר, ראה אותי בורח אך הפסיק לרדוף ולירות אחרי".

נבו המשיך לרוץ עוד כברת דרך, ואז עצר והחל לחזור לכיוון תחנת הדלק. "זה היה מאוד מפחיד. לא ידעתי מה מחכה לי שם. החושים שלי היו מחודדים כמו שמעולם חשתי לפני כן. ראיתי 360 מעלות, יכולתי לשמוע זבוב ממרחק של עשרות מטרים. הגעתי לתחנה. העובדים הערביים ברחו מהמקום. בפתח של המשרד שכב המאבטח ודם קלח מחור בצידי הראש, באזור עצם הלחי. יצא משם המון דם והחרמונית שהוא היה עטוף בה הייתה ספוגה בו. ניסיתי לחסום את הפצע והתחלתי לגרור אותו לכיוון הכביש הראשי, במטרה להזעיק עזרה".

בתוך דקות הגיע למקום אמבולנס מקומי שפינה את נבו והפצוע לבית החולים בבית לחם. כוחות הביטחון הגיעו למקום והחלו לתחקר את האירוע ויצאו למירדף אחר המחבל.

נבו: "קרה לי נס גדול. חוקרי שב"כ שחקרו אותי אמרו לי שהיה לי מזל שהאקדח של המאבטח היה מסוג נשר המדבר, שהוא אקדח עם קנה מאוד ארוך, כבד ובעל רתע, דבר שמנע מהמחבל לדייק בירי. נוסף לכך, העובדה שהייתי ללא חרמונית איפשרה לי לרוץ ולברוח. שלא לדבר על כך שהאקדח שלו לא ירה. במשך חודשים לאחר מכן הסתובבתי במעין תחושה שאם הצלחתי לצאת מאירוע כזה – שום דבר לא יכול לקרות לי. אבל זו הייתה תחושה מזויפת".

כמה חודשים לאחר האירוע החל נבו לסבול מחרדות קשות. "הייתי לפתע מפסיק לנשום. גל של חרדה היה מציף אותי בלי שום התראה מוקדמת, והנשימה שלי הייתה נעצרת. הייתי קם בלילה והמזרון היה ספוג כולו בזיעה".

החרדות העיקו על נבו בשגרה היומיומית. הוא מיעט לצאת מהבית ולהיפגש עם אנשים, הסתייג מאירועים עם קהל רב, חשש מתחנות דלק וממשרדים, קולות רעש היו מקפיצים אותו. "הלכתי להיבדק, אך כל הבדיקות לא העלו דבר. מבחינה גופנית הייתי בריא לגמרי. עד שהרופא אמר לי – הבעיה היא לא בגוף שלך, הבעיה היא בנפש"

בהמלצת ידידים הגיש נבו תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר בו כנפגע פעולות איבה. בביטוח הלאומי לא השהו את ההחלטה בעניינו, ובתום כמה הליכים ביורוקרטיים הוא הוכר כנפגע פעולות איבה הזכאי לשיקום מקצועי.

"זכיתי לקבל עובדת שיקום נפלאה, נעמי רגב מסניף ירושלים", אומר היום נבו. "היא תמכה בי ועודדה אותי לטפל בעצמי. בהתחלה התייחסתי למפגשים איתה בזלזול, אבל אחרי כל מפגש הייתי מרגיש קצת יותר טוב. נעמי טיפלה בי בעזרת שיטה חדשה יחסית, המבוססת על חשיפה מתמשכת למקומות שמהם חששתי. יחד איתה חזרתי לבקר בתחנות דלק, לשמוע רעשים, ולהיחשף לאירועים עם קהל רב. בהתחלה לזמן קצר, אך ככל שהתמודדתי עם החרדות, כך הלך והתארך הזמן של החשיפה".

התדירות של התקפי החרדה ירדה כיום מאוד. נבו בעצם סיים את הליך הטיפול האינטנסיבי והוא נעזר היום באגף השיקום של הביטוח הלאומי לעתים יותר רחוקות.

והיכן קשור היין לתמונה? ובכן, כשנעמי רגב שמעה מנבו על אהבתו ליין היא עודדה אותו להמשיך ולעסוק בכך. היקב הקטן הפך מתחביב לכלי של ריפוי בעיסוק.

 

רוצה להישאר קטן ואיכותי

 

העיסוק ביין החל תופס את רוב זמנו הפנוי של נבו והמחמאות החלו לזרום. לפני כשלוש שנים ביקר ביקב יוסי ייטח, הבעלים של יקב "קטלב" מנס הרים, הידוע באיכות הגבוהה של היין שהוא מייצר. ייטח טעם את היין וגמר עליו את ההלל. "יש לך יין מעולה, תמשיך כך", עודד אותו.

כמה חודשים לאחר מכן ביקר ביקב יינן ותיק, דור רביעי לייננים בארץ. נבו: "הגיע אדם מבוגר, כמעט בן 80. מתיישב אצלי בדשא ואומר לי, נו...בוא נשתה את היין שלך. אני מוזג לו..והוא לוגם...ואחר אומר לי כך: טעמתי יינות בכל רחבי הארץ, מרמת הגולן והגליל ועד הנגב, מעולם לא שתיתי יין באיכות כזו, יש לכם כאן את התנאים הטובים ביותר בארץ לגידול כרמי יין".

המחמאות המשיכו להגיע גם מחובבי יין, שביקרו ביקב, טעמו ומיהרו לקנות ארגזים של בקבוקים. לפני שנתיים, בהתקרבו לגיל 40 החליט נבו לנטוש את עבודתו כנהג ולהתמקד ביקב. "אני לא רוצה לגדול, רוצה לעשות 5000 בקבוקים וזהו, להישאר קטן ואיכותי", הוא אומר היום.

התוצאות לא איחרו להגיע. ראש המועצה האזורית מטה יהודה, משה דדון, אשר בעבר היה מדריך הנוער של נבו במושב מטע, שמע על היוזמה והחל לשלב את היקב בסיורי היקבים שהוא עורך מדי פעם לקבוצות של אורחים. נפח הפעילות של היקב הלך וגדל בהתמדה וכעת נדבקה בהתלהבות גם איריס. נבו: "היא אומרת שבזכות היקב נולדתי מחדש".

במהלך חג הסוכות ביקרו ביקב נבו קבוצת חובבי יין וטבע נלהבים, בראשותם של המוסיקאי קובי אושרת ואשתו, האופנאית עדה אושרת. זה הביקור השלישי שלהם ביקב נבו.

בפרגולה יפהפייה מעשה ידיו של בעל הבית, על שולחן עמוס מטעמים מעשה ידיה של איריס, מספרת עדה אושרת: "הכרנו את נבו בסיור יקבים שערך לנו ראש המועצה שלכם לפני כשנה. ביקרנו בכמה יקבים באזור קודם לכן, אבל משהו ביקב הזה משך אותנו. שתינו כאן יין נפלא הנקרא ספיר 2007, ומאז אנחנו לא מפסיקים להתגעגע גם ליין וגם לחוויה".

שמעו של היין הזה, ספיר 2007, נישא על שפתיהם של כל חברי הקבוצה. כל אחד בתורו שואל את נבו האם נותרו לו כמה בקבוקים והוא נאלץ להודות כי מסדרה זו לא נותרו בקבוקים למכירה. מאוחר יותר הוא יספר: "ההצלחה של הספיר הייתה כה גדולה, שנשארו לי רק כמה עשרות בקבוקים. כדי לא להתפתות ולמכור אותם, סגרתי אותם בקופסת עץ אטומה, והטמנתי אותם הרחק, במרתף אצל אחד החברים שלי. את היין הזה אני מוציא רק באירועים משפחתיים חשובים, כשהילדים יתחתנו".

נבו ואשתו, איריס, מארחים את חברי הקבוצה, שהפכו כבר לידידים. מאי שם מגיעה גיטרה ונמסרת לקובי אושרת אשר ממהר להעביר אותה אל עודד בן חור, סולן להקת חיל הים בתחילת שנות ה– 70, שעשה הסבה לתחום הדיפלומטיה ושימש עד לאחרונה כשגריר ישראל בוותיקן. בן-חור מתעקש שהוא לא יודע לנגן או לשיר, מחזיר את הגיטרה לאושרת, ולבסוף מושגת פשרה: אושרת ינגן ובן-חור ופוצח בכמה סרנדות באיטלקית צחה. והוא דווקא יודע לשיר.

בקבוצה יש גם את אתי שילוני-רונן, יוצאת להקת פיקוד המרכז ושחקנית ממקימי תיאטרון באר שבע. שילוני מפזמת עם בן חור. אני מנצל הפסקה בין השירים לשאלה: "את מכירה את אזור מטה יהודה?". "כן, בעבר היה לי מופע תיאטרון שרץ במסגרת אמנות לעם", היא נזכרת, "וככה הגענו לכל קצוות הארץ, גם לאזור הזה". "ומה חשבת על האזור כשביקרת אז?", אני מקשה. "שזה מקום די נידח אבל עם הרבה פוטנציאל".