חשוב לנו שלא ישכחו אותו
ב-1997 נחטף ונרצח החייל שרון אדרי על ידי חוליית מחבלים. 20 שנה אחרי פותחת משפחתו צוהר להתמודדות הכואבת עם החודשים שבהם היה נעדר ועם הרצון להנציח את זכרו
משפחת אדרי, מושב זנוח
נוכחים:
יצחק אדרי (81), חנה אדרי (73), יורם (55), אתי (52), שלומי (43).
סמ"ר שרון אדרי ז"ל, בן מושב זנוח, חייל בחטיבת הנח"ל, נחטף ונרצח לפני 20 שנה בעת שירותו הצבאי. שרון יצא בשעת לילה מאוחרת מהמרפאה המרחבית בצריפין, ועלה על טרמפ, רכב בעל לוחות זיהוי ישראליות שבו הייתה חוליית מחבלים מהכפר צוריף, שהשתייכו לגדודי "עז אל-דין אל-קאסם" של ארגון החמאס.
מספר דקות לאחר שעלה לרכב, חש אחד מחברי החוליה ששרון חושד בהם, המחבל שלף את אקדחו, ירה בשרון והרגו במקום. המחבלים הסתירו את הגופה ברכב, והמשיכו בנסיעתם לכפר צוריף. שם קברו את גופתו של שרון.
שבעה חודשים לא היה בידי המשפחה כל מידע לגבי גורלו של שרון עד שנמצאה גופתו. הפיגוע בקפה "אפרופו" בתל-אביב, באביב 1997, שפך אור על נסיבות היעלמו של שרון והוביל את כוחות הביטחון לחשיפת חוליית צוריף, אשר הייתה אחראית לשורה ארוכה של פיגועי טרור בהם מצאו את מותם 11 אזרחים ו-49 נפצעו. בעקבות חשיפת החוליה נמצאה גופתו של שרון בערב חג הפסח, ביום 10.4.1997.
כמידי שנה, בל"ג בעומר יתקיים אירוע מסע האופניים לזכרו של סמ"ר שרון אדרי. המסע יוצא ממושב טל שחר ומסתיים ב"גן שרון" במושב זנוח, המשפחה רואה חשיבות רבה בהשתתפות הציבור במסע זה, שואבת ממנו משמעות וכוחות וקוראת לתושבים להשתתף בו. האירוע מתקיים בתמיכת המועצה האזורית מטה יהודה.
במלאת 20 שנה לרציחתו של בנם האהוב, שרון אדרי ז"ל, פתחה משפחת אדרי את ביתה ואת ליבה וחשפה טפח מעולמה של משפחה אמיצה ואצילה, שמתמודדת מדי יום עם השכול, חוסר האונים, העצב, והגעגוע ומגלה בהתמודדות הזו כוחות נפש מרשימים לצד בחירה בחיים.
קורות יצחק וחנה:
יצחק וחנה ילידי מרוקו. חנה: "בין הכפרים שלנו במרוקו (ליד מרקש) היה מרחק של חצי שעה נסיעה, אבל הכרנו בארץ. יצחק עלה עם משפחתו ב-1957, ואני ב-1956".
יצחק עלה עם המשפחה לחיפה, לשער העלייה, ואחר כך הישר לזנוח. חנה ומשפחתה הגיעו למעברת מינסי, ליד מגידו. אבא של חנה, הרב יוסף אדרי, היה רב קהילה מקובל במרוקו, ואחר כך רב קהילה בבית שמש. חנה: "בזמן העלייה לארץ אבי לא עזב את הרובע היהודי בכפר עד שאחרון היהודים יצא. היה ברובע שער עם שתי דלתות גדולות, אבא שלי סגר אותן ויצא אחרון. בחוץ לארץ בנות לא היו יודעות לקרוא, אבא שלי רצה שאני אלמד. הייתי הבכורה מבין 12 ילדים, היה לוקח אותי אתו לבית הכנסת, מלביש לי גלביה, כמו בן, מספר אותי כמו בן, והייתי לומדת. אני ובת דודתי היינו שתי הנשים היחידות בכל הכפר שמנה 400 משפחות שידעו קרוא וכתוב. אבא היה רב ליברל. קיבל את כולם, דתיים וחילונים, כל האנשים הם בני אדם, נפטר בגיל 94 לפני שנתיים, אמי, שתבדל לחיים ארוכים, מתגוררת עדיין בבית שמש, בת 90".
הפגישה:
חנה: "יצחק הלך לסרט 'שמשון ודלילה' בבית שמש ובמקרה גם אני, נפגשנו בקולנוע. שם ראה אותי לראשונה. במקרה ישבתי לידו בקולנוע”.
יצחק: "הצעתי לה גרעינים”.
חנה: "אמרו לו זאת הילדה של רבי משה. אחרי שבועיים הוא בא עם הדודה שלו לבית לבקש אותי. הוא מצא חן בעיני, חשבתי: אדם צנוע, פשוט, לא אוהבת גאוותנים. לפניו היו הצעות של שוויצרים, אבל לא רציתי. עד היום הוא צנוע. לא טעיתי".
החתונה:
חנה: "התחתנו אחרי לא הרבה זמן. הייתי בת 17 והוא בן 24. עשינו חתונה בחצר במושב, היה רק גנרטור, לא היה חשמל. במקרה אותו לילה הגנרטור לא עבד, כולם הדליקו עששיות, לא הייתה תזמורת".
החיים במושב:
"נולדו לנו בזנוח שבעה ילדים: יורם, עדנה (מתגוררים בארצות הברית), אתי, גילה, סיגל, שלומי, שרון ז"ל. בן זקונים. האמת לא כל כך בן זקונים, ילדתי אותו כשהייתי בת 33. היה צריך להיות בן 40 היום. יש לנו 14 נכדים. הגדול הוא הבן של אתי, עומר, בן 30, והקטן הוא הבן של שלומי, רום, בן שנה ושמונה חודשים. עבדנו בחקלאות, היו לנו ירקות ולול, עבדתי במשק. ב-67 אבא שלי קנה לנו מכולת בבית שמש, יצחק היה עובד במכולת ואני הייתי עובדת בלול".
שרון:
חנה מספרת על שרון שהיה ילד חרוץ, צנוע ואוהב לעזור. "היה עוזר לי בכל העבודות, בבית ובמשק. כל האנשים מכרו את המכסות שלהם בלול. כשהתגייס, אמרתי שלא נמכור את המכסה, נעשה הפסקה, עד שיגמור את הצבא ויחזור, הוא יהיה הבן הממשיך, הוא הכי קטן. עד עכשיו לא מכרתי את המכסה וגם לא גידלתי עופות. שרון היה ילד מצוין לא רק בגלל שהיה בן שלי, הייתה לו יוזמה, לא היה צריך לבקש ממנו לעשות, היה בא מהצבא, ביום חמישי בערב, רק מוריד את המדים ומתקלח מתחיל לעזור לי בניקיון, מכין את הבית. אמרתי לו לך לנוח והוא לא הסכים. כשהוא היה לוחם בפלס"ר נח"ל, היה בא עייף ולמרות זאת לא ויתר".
תחושות של אמא
"ביום ששרון נחטף לא היינו בארץ, היינו אצל הבת שלי שילדה בארצות הברית, הייתה ברית. כשנפרדתי ממנו, הוא הלך בכביש, ורצתי אליו לכביש ואמרתי לו: אל תציע את עצמך, אל תתנדב למשימות, תשמור על עצמך, אח שלי נהרג בתאונת דרכים, אתה רואה את אמא שלי כמה היא סובלת? אני לא רוצה לסבול ככה. מכיוון שהיה לוחם פחדתי שיקרה לו משהו. עד היום אני לא מבינה למה אמרתי את המילים האלה."
אתי: "ההורים לא ידעו מה קרה, הצבא והאחים נערכו באופן כזה שרק אחרי שינחתו יסבירו להם ששרון נעדר כבר ארבע ימים. זה היה לפני ראש השנה".
חנה: "ביום חזרתנו, בשעה ארבע בבוקר אמרתי לעצמי, שרון יודע שאני באה היום, אין דבר כזה שהוא לא יבוא לכאן, גם אם רב עם המפקד, גם אם ברח, הוא חייב להיות אצלי בבית, הבנתי שמשהו לא בסדר".
יום החטיפה
אתי : "הוא היה חולה באותו היום. מהבוקר, העבירו אותו ממרפאה למרפאה, היה בבדיקות. המפקד שלח אותו למרפאה הצבאית לקבל גימלים כדי שיוכל לחזור הביתה בגלל הבעיה הבריאותית שהיה צריך לטפל בה. בתשע בערב יצר קשר עם שלומי ואמר: שלחו אותי לגימלים. שלומי אמר: אני אבוא לקחת אותך, ושרון ענה: אבוא לצומת שמשון ואז אתקשר ותיקח אותי. שלומי חיכה ליד הטלפון, נרדם, התעורר בחצות ראה שהטלפון לא צלצל. נבהל ואז התחילו לחפש. תוך שעה כבר הודיעו למשטרה. באותו יום הייתה הודעה של החמאס אל הצלב האדום שהודיעו שזה הם. אבל מאותו יום הם התעלמו מההודעה הזו במשך כל שבעת החודשים, אמרו שזו ידיעה סתמית, בדיעבד זו הייתה האמת".
חנה: "כל הזמן חשבו שהוא ברח, או פגע בעצמו. אריה עמית, שהיה מפקד במשטרה ,אמר לנו בטח הוא בראש פינה. חשבו שבגלל שהיה שומר שבת וחבש כיפה הלך לכיוון דתי, נמצא באיזו כת בראש פינה. אולי הלך להתבודד, זה כואב מאוד".
חודשי החיפוש
אתי: "אמא פתחה חמ"ל, בכל יום היא הלכה לישון עם תכנית מה לעשות למחרת. החטיפה ארעה ארבעה ימים לפני ראש השנה, וכשראיתי שבכל החגים, ובחנוכה הוא לא בא, התחלתי לנסות להרגיע אותם ולהחזירם לשגרת חיים רגילה".
חנה: " נלחמתי בכל הכוח, עשינו פלאיירים שכל מי שיביא מידע, יקבל פרס כספי. חילקנו ברשות, גם באזור פה, אף אחד לא התקשר. עשינו חיפושים, הלכתי עם אבא של נחשון וקסמן לכוח 17 בחברון, לג'יבריל רג'וב ביריחו, לאבו מאזן, לערפאת. ערפאת לא רצה להכניס אותי לחדרו במוקטעה, דיברתי רק עם אחמד טיבי שאמר לי: הצבא שלך אמר ששרון הלך על דעת עצמו, אז למה את באה אלינו? מאבו מאזן ברמאללה, חזרנו בהרגשה שהם משקרים, לפי העיניים שלהם הרגשנו שהם משקרים".
חנה: "הפועלים הערבים שהיו עוברים פה והולכים לבנות ברמת בית שמש, היו מסתכלים עלי כאילו יודעים משהו. סובבו את הראש להסתכל עלי. כל הזמן ביקשתי מכולם: תחפשו בצוריף אבל אף אחד לא רצה להיכנס לשם”.
יצחק: "עזר ויצמן אמר: לא נכנס לצוריף זה קן צרעות".
אתי: " המשטרה הלכה לכיוון פלילי, חיפשה ברמלה לוד, אמא הייתה צמודה לחדשות וכל הזמן נדנדה לאנשים שיזכרו את הבן שלה ושיחפשו בצוריף".
שלומי: "לא היה מקרה דומה לזה, המקרה שלנו היה יוצא דופן, שחייל נעדר ואף ארגון לא לוקח אחריות. היה חוסר ודאות מוחלט. זה היה מחדל של השב"כ, היה ניתן להקל על הסבל ולמנוע את רצח האופי שנעשה לו. זה היה מאוד פוגע וכואב. בסופו של דבר הכאב והתמודדות היא של המשפחה, לא משנה שהיה בסיירת בנח"ל, בסוף את רואה שהפוליטיקאים, אם זה לא משרת את האינטרסים שלהם, הם לא ינקפו אצבע. יש מלחמת יוקרה בין המשטרה לצבא וזה על הגב של המשפחה. זה חוזר על עצמו גם במקרים אחרים של שבויים ונעדרים. עצוב להגיד את זה, זה התפקיד של המשפחה לדאוג לבן שהלך לשרת את המדינה. אין גיבוי, אתה עובר קורס מזורז בפוליטיקה. היה חשוב לנו שלא ישכחו אותו, שיהיה במודעות. התרוצצנו כל כך הרבה כדי שייכנס עשר שניות לחדשות. ניסינו לעשות דברים כדי להחזיר אותו. כל אח עשה מה שיכל והפעיל את הקשרים שלו, ככל שהזמן עבר הבנו שהסיכוי פוחת, אין מנוחה, אתה לא יכול לשבת ולהרים ידיים".
שלומי, מתגורר במושב זנוח ליד ההורים, יחד עם רעייתו, מירב, שהייתה אחת מקצינות הנפגעים שטיפלו במקרה ההיעדרות של שרון וכך הם הכירו. לבני הזוג יש ארבע ילדים.
בין תקווה לייאוש
יצחק:"האמנתי כל שבעת החודשים שהוא חי".
חנה: "חשבתי שהוא נמצא בבית של מישהו, שמחזיקים אותו, התפללתי שירחמו עליו ושיתנו לו רק מים לשתות, כשהיה קר היה כואב לי שקר לו. שבעה חדשים הגוף שלי מת, לא הייתי מרגישה עייפות, לא חום ולא קור, ואיבדתי את חוש הטעם. כל האוכל היה לו טעם של עפר. שבעה חודשים חייתי בלי הרגשה בגוף".
גילוי הגופה
חנה: "הפסיקו לחפש, אמרו לנו שמחכים למידע מודיעיני. המודיעין חקר רק על הפיגוע ב"אפרופו" ולא על שרון, גם השב"כ עזב את שרון בצד. זה כאב לי. אחד מהרוצחים מ"אפרופו" התוודה. הם חשבו שהמחבלים האלה לא שייכים לשרון. אבל כשהמחבלים דיברו על שרון, כולם השתתקו. הצעקה שלי כאמא הייתה נכונה".
שבוע לפני פסח, יומיים לאחר חזרתה מקברו של הרב אבוחצירא, התקשרו לחנה מהצבא ואמרו לה שברצונם לבוא אליה הביתה, היא ביקשה מאחיה שיישאר איתה. בנוכחות יצחק, חנה ואחיה של חנה בישר להם ראש אכ"א על מציאת גופתו של שרון בכפר הערבי צוריף.
אתי: "החברים שלו מהפלס"ר הם אלה שהוציאו אותו. הייתי בדיוק בהריון באולטרסאונד ואמרו לי שיש לי בן. בדרך חזרה שמעתי בחדשות שמצאו את שרון".
חנה: "כשאמרו לי שהוא נהרג ביום החטיפה, אני שמחתי, אמרתי טוב שלא התענה".
אתי: "היא לא השתוללה, לא צעקה, רק אמרה: הבשורה הכי נוראית שיכולה להיות לאדם. אני שמחה בשבילה. התגובה הספונטנית שלה הייתה הכי מדויקת. אבא אמר: תנו לי רובה אני אהרוג אותם".
החוליה העבירה את גופתו של שרון למקום אחר בכפר כשהרגישו שעולים על עקבותיהם, הגופה לא הועברה בשלמותה למקום החדש.
חנה: "מצאו אותו ביום חמישי, הרב של בית שמש רצה לקבור אותו ביום שישי. אמרתי: אני לא קוברת כלום עד שכל הגוף יהיה פה, אין דבר כזה, שבעה חודשים אף אחד לא אמר לי אסור להלין את המת. שבעה חודשים זה מותר? חיכינו שבעה חודשים, נחכה שכל הגופה תהיה פה".
לחיות עם הכאב
חנה: "אני כבר לא כועסת, אפילו ששחררו את הרוצחים בעסקת שליט, אמרתי מה יעזור לי? אם אמא אחת תהנה ותראה את הבן שלה חי, זה מספק אותי. גד נבון, הרב הראשי, הביא לנו את הכיפה עם השעון, אמר לי: הכיפה הזאת קדושה, תשמרי עליה, גם בזמן המוות החזיק אותה ביד, לא עזב אותה. אני שומרת את כל החפצים שלו בחדר שלו למעלה. לא מורידה את הדיסקית מאותו יום שהביאו לי אותה, חצי אצלי וחצי אצל הרבנות הצבאית".
שלומי: " שרון נמצא בדיוק בימי קציר חיטים. קמנו מהשבעה ביום של ליל הסדר, סבא שלי, הרב יוסף, ספד לו בלוויה: אדם יקריב מכם קורבן, מכם- מעצמכם, זה מופיע בפרשת השבוע, פרשת ויקרא באותה שבת בה הוא נמצא. שרון היה קרבן תמים, שלא יהיה בו כל פגם, טהור, חמש שנים לפני כן סבי שכל את בנו".
חלום ואמונה
חנה: "מה יש לי לחלום? לחזור הוא לא יחזור, רוצה שלא יישאר ההרג הזה, לא יכולה לסבול את זה, חיילים, פיגועים, שלא תהיה שנאת חינם בינינו לבין עצמנו. מה שמחזיק אותי זה שאני לא רוצה לפגוע באחרים שנשארו במשפחה, שומרת על האחרים. שלא יטפלו בי, שהם לא יסבלו. לא רוצה להעמיס עליהם".
יצחק: "החלום שלי הוא תחיית המתים, משיח, ב"ה נזכה לראות את שרון. הקדוש ברוך הוא נותן ליעף כוח".
אתי: "אבא מתפלל כל יום בוקר וערב, לוקחים אותו בעגלה עד בית כנסת להתפלל, קורא בתורה שישים שנה, מקפיד על החיים הדתיים כהלכתם, לא הולך ימינה ושמאלה, וזה מה שמחזיק אותו".
שלום
חנה: "לא חושבת שיעשו שלום אתנו, גם אם ניתן להם את כל ישראל כולה, הם רוצים לחסל אותנו. נתנו את גוש קטיף, את ימית, מה עזר לנו? נהיה יותר גרוע, הסכנות רק גדלו. מה הפתרון? לעולם על חרבך תחיה".
יצחק: "אין שלום עם רשעים".
חנה: " אין לי כוח, פעם היה לי כוח ברגלים, בנפש, הכל נעלם. כל יום אני חושבת עליו, היו לו עיניים כאלה יפות, הדמות שלו כל הזמן לנגד עיני".
זיכרון והנצחה
אתי :"בכל יום זיכרון באים החברים של שרון לפה, באים עם הנשים והילדים הקטנים יושבים כאן עד אחת בלילה. שלומי אמר: איבדתי אח אבל קיבלתי חברים".
המשפחה פעלה בכמה מישורים להנצחת בנם. חנה: "עשינו ספר תורה על שמו, גן לזכרו במושב זנוח, מגילת אסתר שנכתבה בהיעדרותו, כתוב: לשובו של שרון, עד עכשיו קוראים בה בבית הכנסת בפורים".
מסע האופניים לזכרו של שרון אדרי
בכל שנה בל"ג בעומר, מקיימת המשפחה, בשיתוף פעולה עם המועצה, את מסע האופניים לזכרו של שרון, מסורת של עשרים שנה. המסע יוזנק ב- 26/5/16, יום חמישי, בשעה 16:00 ממושב טל שחר. ההשתתפות במסע חשובה מאין כמותה למשפחה.
להרשמה ולפרטים ניתן לפנות למחלקת הספורט : 052-7250829.
אירית הורוביץ
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?