חמישה בעקבות היין

למרות שבמטה יהודה מייצרים יין כבר 3000 שנה, לרובנו התחביב הגיע רק בשנים האחרונות. התאספנו סביב כמה בקבוקי יין, כדי לדבר על הדרך שעשינו, מאז טעמנו לראשונה ועד שהבנו שיין זה הרבה יותר ממיץ ענבים

יום שישי האחרון היה נפלא. השמש צחקה בשמים, השדות כיסו את האדמה בירוק עסיסי, במטעי הזיתים החלו במסיק ובכרמים סיימו הבוצרים את הבציר. ברחבי מטה יהודה סבבו אלפי ישראלים, שבאו לטעום יין ואנו התכנסנו בסוכת האירוח של יקב צרעה, כדי להיזכר כיצד הפכנו לחובבי יין.

לא נולדנו עם כוס של יין ביד. למען האמת, עד לפני כמה שנים, כלל לא ידענו מה זה יין. "אני בכלל חשבתי שיין זה לקידוש", מודה ראש המועצה, משה דדון, "אותו יין פטישים מתוק, מארוחות ערב שבת בצבא. אם היה מדובר על אלכוהול, אז אצלי זה היה ויסקי". מנהל מחלקת התיירות במועצה, משה סויסה, מהנהן בהסכמה, "דיבורים על יין נשמעו לי כמו בלבול מוח אחד גדול".

על השולחן לפנינו מונח בקבוק יין לבן של צרעה, נווה אילן 2009 וסביבו אנו יושבים יחד עם מפיקת פסטיבל היין, חני בן יהודה ועם מנהל אגף חברה, תרבות ונוער, פיני תורן.

את "נווה אילן 2009 ", טעמתי באירוע הפתיחה של פסטיבל היין לפני כשבועיים. יש ליקב צרעה סיבה להתגאות ביין הזה, הוא יבש במידה הנכונה, פירותי וארומתי ובלי להיכנס עמוק מדי ל"בלבולי המוח" של מבקרי היין, הוא פשוט טעים. אני תוהה באזני החבורה הקטנה, כיצד נוצר חוש הטעם שלנו ליין.

"אני נחשפתי ליין רק כאשר הפכתי למזכיר המועצה, לפני כשש שנים", נזכר דדון. "ראש המועצה הקודם, מאירק'ה ויזל, היה חובב יין והצטרפתי אליו לביקורים ביקבים. אתה שותה פה, לוגם שם ולפתע אתה מתחיל להבין על מה ההתלהבות".

למשה סויסה זה קרה ממש לאחרונה. "עד שלא הגעתי לתפקיד הנוכחי שלי, לפני שנתיים, בכלל לא הייתי קרוב ליין. זמן קצר אחרי שנכנסתי לתפקיד, יצאתי לסיור באחד היקבים. הבעלים של היקב התחיל לתאר את היין שלו ואני ניסיתי להבין על מה הוא מדבר. כשהתחלתי לשתות את היין, הבנתי שיש בו יותר מסתם מיץ. זו הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי להתייחס ליין ברצינות".

הפעם הראשונה

לי זה מזכיר את הפעם הראשונה שבה הבנתי אני, כי יין הוא יותר מסתם נוזל לשתייה. היה זה בתחילת העשור הקודם. פסטיבל היין היה רק בחיתוליו. ברחבי המועצה פעלו אז כ- 15 יקבים בלבד והחזון של "דרך היין", שתכבוש את ליבותיהם של הישראלים ותביא לאזור אלפי תיירים, נשמע כמו עוד הבטחת בחירות ריקה מתוכן.

הגעתי אז למושב עגור, על מנת לבקר את בעל היקב הנושא את שמו, שוקי ישוב. יקב עגור שכן אז במכולה קטנה, בחצר האחורית של הנחלה של שוקי והסתכם בחבית אחת או שתיים, מיכל פלסטי, רחבה עם שולחן עץ וכמה כסאות וכמה מאות בקבוקים.

שוקי מזג את היין לכוסות "רידל" גבוהות ויחדיו ערכנו את טקס הטעימה. סובבנו את היין בכוסות, בחנו את הצבע הארגמני ואת הזליגה על הדפנות, קירבנו את האף ורחרחנו, לגמנו וגלגלנו באיטיות על הלשון. טוב... נו... זה היה נחמד ומעניין, אבל עדיין לא הבנתי על מה הרעש.

ואז החל שוקי להרצות לי על המשמעות של עשיית יין. הוא דיבר על ה"טרואר", על השילוב בין אדמה, אקלים וענבי היין, על הקשר שנוצר בין מי שעושה יין, לבין המקום בו הוא חי, על החשיבות של אזור מטה יהודה כיצרן יין בעת העתיקה ועל כך שיין הוא האמצעי לכך, שכל תושב במטה יהודה, יוכל להרגיש שייכות וגאווה.

שוקי , היסטוריון שהתפרנס מנגרות והפך במרוצת השנים לכורם ויינן, הרצה את משנתו, בעוד אני לוגם עוד מן היין שלו. פתאום התחלתי להרגיש עקצוצים של טעמים חדשים על הלשון. מלים כמו "ארומה" ו"גוף", כבר לא נשמעו לי זרות ופלצניות. "כשאתה שותה יין, אתה בעצם שותה את האדמה", סיכם שוקי והצביע על הכרם מאחוריו ולפתע ממש יכולתי להבחין בעקבות של סלע הגיר הרך, שהותיר היין על החיך שלי.

כשיצאתי מיקב עגור, עם בקבוק יין ששוקי דחף לי ליד, המשיכו מילותיו להדהד אצלי בראש ובפעם הבאה ששתיתי יין היה לנוזל האדום הזה עומק מפתיע.

יין ותיירות

בקבוק היין הלבן התרוקן ואל השולחן מובא יין אדום "שורש 2009 ". אנחנו מוזגים לכוסות ומקישים זה מול זה. יש משהו ביין, שפותח אנשים ומחמם את האווירה. יש שיגידו כי מדובר באלכוהול, אבל היין מקרב בין אנשים, עוד לפני שהם לגמו את הלגימה הראשונה. החוויה של ההתרשמות מהבקבוק, חליצת הפקק, המזיגה לכוסות, הצבעים העמוקים והטעמים שבאים אחריהם, עושים פלאים ליחסי האנוש ולא צריך להשתכר כדי ליהנות מכך.

ביקב צרעה חי ופעל היינן רוני ג'יימס, שנחשב בעיני רבים לנביא היין הראשון של מטה יהודה. רבים מהייננים החיים ופועלים במטה יהודה, זכו לעבוד במחיצתו וליהנות מהחזון שלו, למהפכת היין העומדת בפתח. ג'יימס נפטר בשנת 2006 והקיבוץ העמיד את היקב למכירה. המשקיע שרכש את היקב, מתכוון להעביר אותו למתחם במושב שורש (ראה ידיעה בנפרד), אבל בינתיים אנו מתרפקים על הזיכרונות הטובים מהתקופה בה אפשר היה להיכנס למבנה, לפגוש את רוני, לטעום מהיין ולשמוע ממנו מה התחדש ביקב.

אל השולחן מתקרבת קבוצת מטיילים. הם הגיעו בעקבות פסטיבל היין ובדרך אל החנות של היקב, הם מחמיאים למטה יהודה על היוזמה והארגון. פסטיבל היין ה- 13 , מסמן נקודת תפנית, שבמטה יהודה המתינו לה שנים רבות. אלפי מטיילים מגיעים לאזור ומבקרים ביקבים. בחלק מן היקבים מספרים, כי הם מקבלים מאות מבקרים במהלך סופי השבוע וכי בקבוקי היין נחטפים.

בין לגימה ללגימה, מסכימים כולנו שיין מהווה מקור משיכה לתיירים והוא הפך לענף מרכזי בפיתוח התיירות הכפרית באזור. אך אני תוהה באזני חברי, כיצד אפשר לקרב עוד תושבים במטה יהודה אל היין שלנו?!

אין קיצורי דרך, מסכימים כולם, יין הוא דבר שצריך לטעום ממנו עוד ועוד ואז נוצרת ההבנה ובעקבותיה המשיכה לתחום. במועצה מתכוונים להגדיל את היקף האירועים, שבהם נחשף היין המקומי לתושבי מטה יהודה. סויסה מזכיר את מועדוני האמנים שהוקמו בחבל עדולם ולאחרונה גם בהר הגבוה. "אנו נשלב אירועים של האמנים עם טעימות יין", הוא אומר "וכך עוד תושבים באזור יוכלו לחוות את היין מקרוב".

קבוצת התיירים יוצאת מהחנות ומתקרבת אלינו. קולות הצחוק העולים מן השולחן שלנו, בעיקר בעקבות בדיחות של ראש המועצה, הפכו אותנו למקור משיכה. מסתבר כי הם מגיעים מרמת השרון, רבים מהם עורכי דין ויש גם שופטת. חלקם מכירים את קיבוץ צרעה עוד משנות ה- 50 , אך הם מודים כי הגיעו לכאן בעקבות פסטיבל היין.

מתפתחת שיחה עולצת, הם שואלים לאן כדאי להמשיך וחני מספרת על האירוע של אמני האלה, המתקיים בשעות אלה. משה סויסה ממהר לשלוף את מפת הפסטיבל ומתחיל בהסברים על היקבים והאטרקציות הממתינות ביישובים של מטה יהודה. התיירים מתרשמים, מנופפים אלינו לשלום ואנחנו לוקחים עוד לגימה מהכוסות.

אני בודק אם נותר עוד יין בבקבוק של "שורש 2009 " ומסתבר שהוא ריק. פיני תורן מציע שנפתח עוד בקבוק ואז אנחנו נזכרים שעוד יש לנו נהיגה של כברת דרך עד הבית. הבוקר הנהדר הזה מגיע אל סיומו ולפני הפרידה אנו מסכמים כי הדרך אל היין, כרוכה בטעימה והתנסות, אשר בעקבותיהם מגיעים עושר של טעמים, קשר אמיץ אל האדמה, חמימות אנושית וכן...גם תיירים.