דלג לתוכן העמוד
יום שני, 09 בדצמבר 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

חתונה ישראלית

"בחתונה שלנו היו אנשים מאוקראינה, מאתיופיה וישראל. היו קצת שירים באמהרית וקצת שירים ברוסית אבל הרוב היו שירים ישראלים, היה הכל מכל". יוסף ומרינה צ'אנה שוברים סטריאוטיפים, חולמים על חברה פחות גזענית ומרגישים מאוד מאושרים

"אנחנו גזענים אחד כלפי השני. השינוי צריך להיות בכל בית, להורים יש המון כוח". משפחת צ'אנה בהרכב מלא

משפחת צ'אנה, צור הדסה

משתתפים:

אדיסה (אמא של יוסף, בת 62, גרה בירושלים), יוסף (בן 40), מרינה (בת 35), נועם (בן 8, לומד בבית ספר "צורים"), מיכל (בת 6, לומדת בבית ספר "צורים"), רותם (בת 5, לומדת בגן טרום חובה), תמר (בת שנתיים, במעון).

הבית:

דירה יפה, מלאה בצעצועים ושמחת ילדים.

שפות:

הילדים מבינים אמהרית ורוסית וגם קצת מדברים רוסית וכמובן עברית.

צור הדסה:

מתגוררים בישוב משנת 2011. מרינה:" אוהבת את צור הדסה, את הקהילה ואת הטבע ואין מכוניות"

קורות יוסף:

יוסף: "אמא שלי היא ציונית, עלינו במבצע שלמה ב-1991, מאדיסאבבה, עיר הבירה. עלינו אמא, אחותי תרצה ואני הייתי אז בן 14. אבי מתגורר עד היום באתיופיה. כשהגענו לארץ התגוררנו בדרום בקרוואנים, אחר כך עברנו להוסטל במכמורת. כילד היה לי עצוב להיפרד מכל החברים, מזיכרונות הילדות ומכל מה שגדלתי אתו, פתאום אתה במקום חדש. הממסד קבע לאיזה כיוון ינווטו אותך, רוב האתיופים הלכו למסגרות דתיות. נשלחתי לפנימייה דתית בכפר הרוא"ה. בסיום הפנימיה התגייסתי לצה"ל, הייתי חשמלאי רכב (מקצוע שימושי שעוזר לי גם בחיי היום יום לתקן את הרכב). למדתי במכינה באוניברסיטה העברית, המשכתי ללימודי הנדסאי תכנות במכללת הדסה, עבדתי בבזק ותוך כדי כך עשיתי תואר ראשון בכלכלה ובסוציולוגיה, כיום עובד בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ככלכלן, תוך כדי העבודה השלמתי תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת בר אילן, אני אוהב ללמוד".

קורות מרינה:

מרינה: "עליתי מאוקראינה בגיל 19 במסגרת תכנית סל"ה - סטודנטים לפני הורים, התגוררתי במרכז קליטה בנצרת. שנה אחר כך הגעתי לירושלים ללמוד ריקוד באקדמיה למוזיקה ולמחול. התקבלתי ולמדתי שם שנה, אבל משהו התהפך, עשיתי שנה הפסקה והלכתי ללמוד סיעוד. אני עובדת כאחות בפגייה של בית חולים שערי צדק כבר עשר שנים, לומדת תואר שני ברפואת חירום ואסונות באוניברסיטת בן גוריון. ההורים שלי עלו הרבה אחרי, אמא שלי נפטרה לפני שנתיים. אבא שלי ואחותי גרים לידי בצור הדסה. יש לי עוד אחות שנשארה באוקראינה".

סבתא אדיסה:

עובדת ניקיון במשרד ראש הממשלה ובבית הנשיא שמעון פרס. יוסף: "באתיופיה היו לה עסקים וחנות אבל פה קשה מאוד לשקם את עצמך ולהתחיל מחדש".

השם יוסף:

אדיסה: "כשהייתי בת חמש קראתי בחוברת את הסיפור על יוסף, והחלטתי שלבן שלי יקראו יוסף". יוסף: "אני מאמין שהשם שלי מיוחד ומביא לי הרבה מזל בחיים. לא פגשתי אתיופי בשם יוסף. לא קורא לעצמי יוסי, רק יוסף. יוסף זה מלשון להוסיף, מוסיף טוב לעולם. אני כמו יוסף התנכ"י. מירידה עברתי לעלייה. מטפס בחיים".

הפגישה:

מרינה: "גרתי במעונות הסטודנטים בקרית יובל, למדתי באקדמיה למוזיקה ויוסף למד תכנות, אבל לא הכרנו אחד את השני. חזרתי מהשוק, הוא עזר לי להרים סלים באוטובוס. ראיתי שהוא יורד באותה תחנה וממשיך איתי לאותה הקומה. הבנתי שהוא גר במעונות, בקומה שלי".

יוסף: "עזרתי לה קודם כל כי אני אדם טוב שעוזר לאנשים ללא קשר לזה שהיא מצאה חן בעיני. התחלתי לדבר אתה, הכרנו, ואז ראיתי שאנחנו הולכים לאותו כיוון, שאלתי: מה את גרה פה? מסתבר שאנחנו גרים באותה קומה. היינו חברים מאז. כבר בהתחלה ראיתי שהיא יפה, מישהי שאפשר לדבר אתה, ראיתי גם את היופי הפנימי שלה, אני מרגיש דברים כאלה".

"אנחנו מרגישים מאוד טבעי, מסביב אנשים מדברים על זה". יוסף, אדיסה (במרכז) ומרינה צ'אנה

החתונה:

מרינה: "בהתחלה עשו לי קצת בעיות ברבנות, למרות שהבאתי את כל המסמכים וגם עדים וקיבלתי אישור. שם המשפחה שלי באוקראינה היה שטרינגרץ. זה שם יהודי, ובגלל האנטישמיות אמא שלי החליפה אותו. בישראל הייתי צריכה להוכיח מי אני. החתונה הייתה בירושלים, חמש שנים אחרי שהכרנו. היינו סטודנטים והיינו צריכים לעבוד כדי להרשות לעצמנו חתונה. ההורים שלי הגיעו לחתונה מאוקראינה והכירו את יוסף בפעם ראשונה בחתונה, לפני כן הם ראו אותו בתמונות, שמעו סיפורים. יוסף הזמין אותי לאמא שלו שבועיים אחרי שהכרנו, ביליתי שישי שבת שם היא קיבלה אותי ישר בזרועות פתוחות".

יוסף: "הבית האתיופי הוא בית פתוח, מזמין אורחים. זו תרבות מאוד מיוחדת, הכנסת אורחים כמו בתנ"ך. אם תיכנס למשפחה אתיופית אין מצב שאתה לא אוכל ושותה שם".

מרינה: "היו 250 אורחים בחתונה, לא רצינו הרבה, בשבילי זה היה נראה המון".

יוסף: "זו הייתה חתונה ישראלית, היו אנשים מאוקראינה, מאתיופיה וישראלים. היו קצת שירים באמהרית וקצת שירים ברוסית אבל הרוב היו שירים ישראלים. היה הכל מכל".

זוג מעורב:

יוסף :"אנחנו מרגישים מאוד טבעי, מסביב אנשים מדברים על זה, זה מוזר להם. הכל בראש, יש הרבה דעות ותפישות בעולם, אבל תלוי למה אתה נותן מקום ולמה לא. לי לא משנה מאיפה האדם, מולי יש אדם ואני צריך להכיר אותו, כל השאר זה חסר חשיבות".

מרינה: "אני חושבת שזה גם בגלל שההורים של יוסף ושלי ליברלים, הם אמרו העיקר שלכם יהיה טוב, שאתם תהיו מאושרים. כשבאתי למשפחה של יוסף מיד קיבלתי אותם כיבדתי אותם, את המנהגים שלהם והאוכל שלהם. אני מאוד אוהבת את האוכל שלהם".

יוסף: "כל המשפחה שלה אוהבים את האוכל שלנו. ברגע שאתה נותן מקום לאדם השני שאתה לא מכיר ומראה נכונות הכל מסתדר".

מרינה: "המפתח זה לכבד את השני".

יוסף: "אמא של מרינה ז"ל ואמא שלי לא יכלו לדבר ביניהן, בגלל השפה, אבל הייתה ביניהן כימיה יוצאת דופן. לא דיברו אבל היו מאושרות. דיברו בסימנים עם אושר על הפנים. הליברליות של ההורים מאוד משפיעה עליך".

מרינה: "אני פוגשת יותר ויותר זוגות מעורבים, זה פחות יוצא דופן".

זוגיות וילדים:

יוסף: "היא עובדת בלילות, בערבים ובסופי שבוע ואז אני עם הילדים. אנחנו משלימים גם מבחינת משמרות וגם מבחינת אופי. מרינה מקבלת את כל האנשים בעולם, היא טובה מאוד, לא שיפוטית, הכי קרוב למושלמת, אי אפשר להגיד על אדם מושלם, לכן אני אומר שהיא הכי קרובה. אני יודע לבשל, לשטוף כלים ולהוריד זבל, רק עם מכונת הכביסה יש לי בעיה, יש שם בעיה של צבעים, כביסה לבנה, צבעונית, זה קשה".

מרינה: "הוא יותר מוחצן, יותר פעיל, חברותי עם אנשים ואני יותר מופנמת, יותר רגועה. זה מאוד טוב לזוגיות שזה משלים. אנחנו מגדלים את הילדים באופן שוויוני, הוא אבא נהדר אבא שעושה הכל, אין דבר שהוא לא עושה".

חלומות

יוסף: "חברה ישראלית שוויונית, חברה צודקת כמה שאפשר, שהחברה תהיה מתוקנת במובן הזה שנוכל לראות את האדם כאדם, לבחון אותו לפי יכולותיו ואישיותו. יש גזענות בחברה הישראלית. לפעמים פוגשים אותי אנשים בכל מיני מקומות ושואלים אותי, איפה אתה עובד? אני אומר להם תנחשו. הם אומרים כל מיני סוגי עבודות סטראוטיפיות, זה משעשע אותי, קשה להם לדמיין מה אני עושה. אנחנו מאוד חזקים בסטראוטיפים בישראל. האתיופים אנשים שקטים מאוד ומנומסים אבל זה לא יהיה בעתיד, עם הדור שנולד פה. יש הרבה אתיופים שעשו את המאמץ להשתנות ולשנות אבל עדיין החברה לא מאפשרת להם ולא נותנת להם את המקום הראוי. התוצאות יהיו חמורות מאוד אם הממסד והמדיניות לא ישתנו. אני מקווה שאני אהיה בהתחלה של השינוי הזה".

מרינה: "החלום האישי שלי התגשם. יש לי משפחה מקסימה, ילדים מקסימים ובית, כל מה שאדם יכול לחלום עליו. הריקוד היה החלום שלי, זה לא נעלם. כרגע זה לא מתאפשר. הייתי רוצה לשלב את האהבה שלי לריקוד עם המקצוע שלי בטיפול באנשים ובילדים".

אדיסה: "שלום, כבוד ואהבה, אם זה יהיה הכל יהיה טוב".

גילויי גזענות:

יוסף: "לא בגלוי, כי אני לא נותן לזה במה, אני אומר: מה שאתה משדר זה מה שאתה מקבל, אין מה להיות ממורמר, תקבל את עצמך, עם חסרונותיך ויתרונותיך. אני באתי מאפריקה ואני שחום, זה אני, אני מקבל את מה שאני ויודע למה אני מסוגל".

אלוהים ויהדות:

יוסף: "מאמין באלוהים ובמזל. מה שהוא קבע זה מה שיהיה. כאדם עליך לפעול, לעשות וליזום והוא אתך. אמא תמיד הקריאה לנו מהתנ"ך פסוקים, תמיד אמרה לנו שאנחנו שייכים לעם היהודי".

מרינה: "אני גם מאמינה באלוהים, פחות מאמינה בטקסים ובמנהגים. באתי לארץ מציונות, מאמונה שהמקום שלי הוא בישראל. חשובים המנהגים היהודיים אבל לא צריך להיסחף. הכי חשוב זה להיות בן אדם טוב".

שלום וגזענות

יוסף: "על מנת שיהיה שלום, התפישה, הראיה וההתנהגות של החברה הישראלית צריכה להיות שונה כלפי הערבים, צריך לתת לערבי את התחושה שהוא לא סוג ב'. לתת להם את המקום שלהם. עד מתי המלחמות ימשכו? בתור חברה עלינו ללמוד לקבל אחד את השני כבני אדם, לא כאתיופי, רוסי או מרוקאי, אז אולי נלמד להתנהג ככה גם כלפי השכנים שלנו”.

מרינה: "אני מסכימה אתו, החברה מאוד גזענית".

יוסף: "אנחנו גזענים אחד כלפי השני. השינוי צריך להיות בכל בית, בכל משפחה. להורים יש המון כוח, כשאתה מדבר לילדים, זה מה שהם קולטים. התגובה שלך מעצבת אותם בעתיד. הבן שלי בכיתה ג' שואל אותי על פלשתינים, אני מסביר לו שהם בני אדם, שהם גם אנשים כמונו שיש גם אנשים טובים וגם אנשים רעים כמו שיש אצל יהודים. אוי לך אם אתה משדר שנאה לאדם אחר, לפני שהכרת אותו בכלל".

מריבות:

מרינה: “אי אפשר בלי לריב, במשפחה נורמלית מי שלא רב לא חי. בדרך כלל רבים על שטויות. הוא חי בלי זמן ואני גדלתי בתרבות שמקפידים על הזמן, לא לאחר. למדתי לקבל את זה, אבל עדיין לפעמים רבים על זה. בחתונה חיכיתי לו מאופרת בשמלה שעתיים..."

יוסף: "קשה מאוד לעצבן אותה".

מדד האושר

אדיסה: "חצי חצי, גם שמחה וגם עצובה. מאושרת ממה שעושה בחיים בעבודה, אבל אנשים לפעמים גורמים לי לעצב".

יוסף: "מאוד מאוד מאוד מאושר, עשר פלוס, לא מאמין בחומר, שמח במה שיש לי וגם לא רודף אחרי חומר".

מרינה: "אני הכי הכי מאושרת, עשר פלוס, מה עוד אפשר לבקש? הכל אלוהים נתן לנו, הכל".

 

אירית הורוביץ

Irith2o@gmail.com

 

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?