דלג לתוכן העמוד
יום שבת, 31 באוקטובר 2020
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

ילד חוץ

השחקן אמיר לוי מופיע בהצגה 'קצכן', העוסקת בחוויות של ילד שנסיבות חייו מובילות אותו להיות ילד חוץ בקיבוץ. “כשאני חוזר לימי ילדותי, אני יכול להגיד בפה מלא שאני, למרות הקווים המקבילים, על הקצכן שלי התגברתי!", הוא מסכם

                                      

לכל אחד מאיתנו יש לעתים הבזק בדמות אירוע שהוא בטוח שכבר חווה אותו בעבר, בדיוק באותו אופן. בצרפתית כינו זאת "דז'ה וו", חוויה רגעית ובלתי צפויה שבה אדם מרגיש כאילו התנסה כבר בעבר במצב המתקיים בהווה. זה בדיוק מה שחש השחקן אמיר לוי כאשר הציעו לו לשחק בהצגה "קצכן", העוסקת בחוויות של ילד שנסיבות חייו מובילות אותו להיות ילד חוץ בקיבוץ.

לוי, 57, נולד וגדל בשכונת קרית משה בירושלים, לאביו, ששון לוי, קבלן בניין גדול ומוכר מאד בירושלים, שיחד עם אחיו עובדיה ז"ל הקים אימפריית נדל"ן שכללה בין השאר את מלון "שלום" בבית וגן. בשנים האחרונות עלה שמו כמי שנקלע להליכים של פשיטת רגל לאחר שהחזיק במשך שנים בבית מפא"י במרכז ירושלים, נכס ששוויו נאמד במאות מליוני שקלים.

"אני זוכר חוויות מאד מוקדמות של ילדות טובה ושמחה, ושל הורים מתפקדים ונורמטיביים", נזכר לוי, "הייתי 'הבן של'... אבל איפשהו באזור גיל ארבע, כשיש לי כבר גם אחות ואח, העלילה מתחילה להשתנות".

אמו של לוי חלתה במחלת נפש ("אני מעדיף את הביטוי "תשושת נפש", הוא אומר) ומצבה הידרדר. לאחר מספר שנים קשות מחליטים ההורים להתגרש והאם נעלמת מהתמונה. אביו, הטרוד בענייני עסקיו, מבין שהוא לא מסוגל לגדל את שלושת הילדים לבד, ובעצת גורמי הרווחה, מועברים הילדים למשפחה אומנת בבית זית למשך כארבע שנים.

 

בית זית

 

"החיים בבית זית זכורים לי כתקופה נפלאה", נזכר לוי, "משפחתי האומנת (רותי אלקיים דאז, א. ב"ח) הייתה משפחה חמה ונהדרת ומובן שהקשר איתם נמשך גם שנים רבות אחר כך. בכל התקופה בה חייתי שם, המשכתי ללמוד בירושלים, ולכן קשרי החברות שיצרתי בבית זית היו דווקא עם ילדים גדולים ממני, ולא דווקא עם בני גילי".

אחרי ארבע שנים, בהתקרבו לגיל בר המצווה, מחליט אביו שהילדים כבר גדולים מספיק, והוא מעביר אותם לבית החדש, אותו בנה בשכונת גבעת המבתר בירושלים. "לאבא שלי היה אז המון כסף והוא בנה בית מפואר", מספר לוי, "אבל זה היה בית קר ואני התחלתי להרגיש לא שייך. הביטוי של זה הופיע בבית הספר, שם התחלתי להתפרע ולגרום לנזקים".

ההתפרצות הרגשית של הנער שחש אבוד ולא מובן בעולם הפכה עד מהרה לבעיה קשה. "הייתי אז בכיתה ח' ועלתה שאלה אמיתית אם אצליח בכלל לעלות לתיכון. התחילו לברר לאן אפשר להעביר אותי, וגם כאן נחלצה לעזרה רותי אלקיים מבית זית, שדאגה שאגיע לבית הספר האזורי הרי יהודה. ישבתי מול המנהל עם תעודה מלאה בשליליים והוא הציב לי אולטימטום – אם אצליח עד סוף השנה להעלים את כל השליליים, הוא יקבל אותי לכיתה ט'. חזרתי לחצי שנה לבית של רותי בבית זית והתחלתי לקרוע את התחת, ואכן בסוף השנה הצלחתי במשימה. אז החדשות הטובות היו שהתקבלתי לתיכון הרי יהודה, אבל החדשות הפחות טובות היו שלא היה לי איפה לגור...". גם פה התחילה המשפחה, בסיוע גורמי הרווחה, במאמץ נרחב, שבסופו נמצא ללוי, לשמחתו הרבה, מקום כילד חוץ בקרית ענבים.

“מהר מאד הבנתי שחוד החנית הם אלה שעובדים בפלחה וברפת". אמיר לוי בקיבות קרית ענבים

קרית ענבים

 

את החוויה של המגורים בקיבוץ זוכר לוי לטובה. "הגעתי לקרית ענבים לפני תחילת כיתה ט' והתחלתי להפנים ולהתרגל לרעיון הקיבוצי", מספר לוי, "בניגוד לקצכן, החוויה שלי מהקיבוץ הייתה מצוינת. פגשתי מרחבים מוריקים נרחבים, התחלתי להשתלב מבחינה חברתית, נכנסתי למסגרת מסודרת ותומכת, למדתי על התנהלות וארגון, חוויתי חיי שותפות, יצאתי לטיולים וסמינרי הדרכה, ובגלל כישרון הריקוד שלי, הפכתי תוך שנה למרקיד של הקיבוץ...".

"גם מבחינת העבודה הבנתי די מהר איך העניינים עובדים", הוא נזכר בחיוך, "בקיבוץ הרי עובדים מהיום הראשון, ואותי שיבצו בנוי של בית ההארחה, אבל מהר מאד הבנתי שחוד החנית הם אלה שעובדים בפלחה וברפת, והתחלתי לפלס את דרכי לכיוון הרפת. המאמצים הצליחו ועבדתי ברפת ברוב שנות התיכון, מוקף לא רק בפרה אחת כמו במקרה של קצכן, אלא בפרות רבות ובצוות גדול ומשפחתי".

 

דבר נוסף שקרה ללוי עם הגיעו לקיבוץ, השפיע על המשך חייו בצורה דרמטית. "בגלל שהייתי חדש, שובצתי לחדר ליד המשרד של המטפלת, וחלון החדר שלי פנה אל המדשאה הגדולה של מועדון הנוער. ביום הראשון בו נכנסתי לחדר, עמדתי בחלון והשקפתי על הדשא, ובדיוק ראיתי חתיכה מהממת פוסעת עליו. מיד ביררתי מי זאת ואמרו לי – זאת הדס, החתיכה של הקיבוץ" הוא צוחק, "הדס בעצם הייתה בכיתה שלי, אבל בתחילת התיכון הסתובבנו במעגלים חברתיים חופפים, ורק לקראת סוף התיכון הקשר שלנו התהדק".

 

שחקן נשמה

 

אחרי התיכון יצא לוי לשנת שירות באנגליה, ובסופה התגייס לצבא ושירת בגולני. "אלו היו שנים בהן אני והדס נפגשנו ונפרדנו לחליפין, עד שלבסוף, בזמן מלחמת שלום הגליל, התהדקו הקשרים והפכנו לזוג. אחרי הצבא נסענו לשנתיים למזרח וכשחזרנו לארץ עברנו לתל אביב, אני התחלתי ללמוד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ובשנת 1990 גם נישאנו ואחר כך הגיעו הילדים ואנחנו כבר התמקמנו חזק בתל אביב, אבל המרכז השני שלנו תמיד היה וגם לאורך השנים קרית ענבים, שם חיה משפחתה של הדס עד היום" הוא מספר.

בשנת 2004, והוא כבר שחקן תיאטרון מקצועי בתיאטרון 'הבימה', עבר לוי אירוע מוחי חמור (מפרצת – א. ב"ח) במהלכו כמעט וקיפד את חייו אך לבסוף ניצל. "עברתי תקופה מאד ארוכה של שיקום שבמהלכה כל הזמן תמכו בי המשפחה והחברים מהקיבוץ" הוא מספר.

הנחישות שלו לחזור ולשחק דחפה אותו למאמצים רבים במטרה להשתקם. “האירוע פגע ביכולת שלי ללמוד טקסט בע"פ", הוא מסביר, ואחרי כשנתיים של מאמצים ואימונים הוא חזר סוף סוף לבמה אותה הוא אוהב כל כך. "המוטוריקה שלי נפגעה" הוא מספר, "ואני מתקשה לרקוד היום, וגם משתדל כשחקן לא לקחת טקסטים ארוכים מדי, כי קשה לי ללמוד אותם, אבל אני משחק ונהנה ואוהב את מה שאני עושה".

“גם אני חוויתי חלק מחוויותיו של קצכן". אמיר לוי בהצגה 'קצכן'

סגירת מעגל

 

לאחרונה עלה בצוותא בתל אביב המחזה קצכן, בה משחק לוי יחד עם שני שחקנים נוספים. המחזה נכתב על פי סיפור קצר מאת יואל הופמן, וזהו גם שמו של הילד העומד במרכזה.

קצכן, הוא ילד אותו מגלם לוי בתפקיד של מבוגר. בני משפחתו של קצכן עלו לארץ כשהם סוחבים איתם טראומות קשות משואת יהודי אירופה. אביו של קצכן הוא תשוש נפש השוהה במוסד, ואילו אימו מתה עליו בפתאומיות.

בגיל שמונה מוצא עצמו קצכן לבד בעולם והוא פונה לדודתו הסובלת מטראומה בעקבות מה שעברה בשואה, ולבעלה חסר הכל. הוא מתגורר אצלם זמן מה ואף נודד בארץ עד שמערכת הרווחה מחליטה לשלוח אותו לקיבוץ.

בקיבוץ חווה קצכן תחושת בטיחות פחותה אף מזו שהיה לו עד כה. במקום בו הוא אמור להיות מוגן ביותר, הוא חווה השפלות ואלימות, הוא מבודד מבחינה חברתית, והחברה היחידה שיש לו שם היא פרה ברפת. אחרי זמן בו הוא לא מצליח להסתדר, הוא בורח מהקיבוץ ומבקש מרשויות הרווחה והחוק לבקר את אביו במוסד. במפגש עם אביו מתברר לקצכן שהאב אינו משלים עם מותה של האם ועדיין מחפש באופן נואש אחר אשתו.

התפקידים מתהפכים, וקצכן מוצא עצמו בתפקיד המבוגר האחראי, המנסה להסביר לאביו כי האם הלכה לעולמה, ואין טעם לנסות ללכת ולמצוא אותה. ההצגה מסתיימת בעלייתה מן האוב של האם, תמונה המעניקה סגירת מעגל לעלילה אך לא לנפשו הנודדת של קצכן.

"בעצם אף פעם לא ממש עזבתי את המקום", מודה לוי בשיחה שאנו מקיימים בקיבוץ קרית ענבים, כשהוא מתעטף בנוף ההרים הירוק של ילדותו, "אבל במהלך העבודה על המחזה מצאתי קווים מקבילים רבים בין החיים שלי, לבין אלו של קצכן. בילדות שלי היו מוטיבים דומים רבים, וגם אני חוויתי חלק מחוויותיו של קצכן ובגלל זה גם כל כך התחברתי לדמות".

על ההצגה הוא מספר, "זה תיאטרון פרינג' במיטבו. ההפקה שעלתה מספר פעמים בפסטיבל חולון בקיץ האחרון, הגיעה עכשיו למספר הופעות גם בתיאטרון 'צוותא' המרכזי ואנחנו גאים להיות שותפים ביצירה שלו ובהפעלה שלו. למעשה, אנחנו לא שייכים לשום תיאטרון ממסדי, ואנחנו מוצאים עצמנו הלכה למעשה מפיצים את ההצגה, משחקים בה, וגם סוחבים ומקימים בעצמנו את התפאורה".

"לפני ארבע שנים הדס ואני נפרדנו אבל אנחנו עדיין חברים טובים ואני עדיין רואה במשפחה שלי בקיבוץ כבני משפחה ואנחנו בקשר טוב", הוא מסכם, "היום אני משחק דמויות היסטוריות במוזיאון ראשון לציון, בהצגה 'בוסתן ספרדי' כשזאת רצה, וכאמור בקצכן. בשאר הזמן אני מנסה ליהנות מהחיים, להיות אבא טוב לילדי וחבר טוב. אני מודה על כל מה שיש לי בחיים ופה, על המדשאות של הקיבוץ, כשאני חוזר לימי ילדותי, אני יכול להגיד בפה מלא שאני, למרות הקווים המקבילים, על הקצכן שלי התגברתי!".

אלה הם שמות היוצרים של ההצגה קצכן: 

עיבוד: אוהד זקבך, יעד בירן, בן לב

בימוי: (והרוח החיה מאחורי הפרוייקט הזה): בן לב

עיצוב חלל ותלבושות: דלית ענבר

מוסיקה: יונתן לייבוביץ'

ע. מעצבת: יונתן הראל

עיצוב תאורה: נועה לב

שחקנים: אמיר לוי,תאיר שמואלוב, נדב זילברמן

 

אורי בן חיים

yoti_1@kanavim.com

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?