דלג לתוכן העמוד
יום שני, 20 במאי 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

יציאת דולהינוב

קבוצת ניצולי הטבח הנאצי בעיירה דולהינוב, נשים, זקנים וטף, צעדה במשך חודשיים כ-1500 ק"מ בסבך היערות של בלארוס עד שחצתה את קווי החזית והגיעה למקום מבטחים. סיפור המסע המדהים ויוצא הדופן בנוף השואה, שניתן לדמות אותו ליציאת מצרים, אותו הוביל הקצין הרוסי, ניקולאי קישילוב, שזכה על כך באות גבורה. (כתב: יובל רובין)

מסע קישילוב

אם מסע החיים היה נטול תפניות, הפתעות, תעתועי גורל הפכפכים, ולעתים נסים של ממש, אני בוודאי לא הייתי פה, עומד על קברה של סבתי, ראשה רובין ז"ל, שנקברה כאן בשנת 1943 בכפר זעיר, במקום נידח שבנידחים, בערבות מזרח רוסיה על גבול סיביר.

בסיפור שלפניכם יש כל כך הרבה מזל עיוור והפתעות בלתי צפויות, זוועות מחרידות ואימה נוראה, ולמרות הכל, הישרדות עיקשת והיצמדות נואשת לחיים, עד שלעתים אתה עומד משתומם ואחוז פלא על האופן שבו הדברים מתרחשים, והמציאות עולה על כל דמיון.

 

דולהינוב ומשפחת רובין

 

אבי, אברהם-יצחק (מיצה) רובין ז"ל, הוא בן לקהילת העיירה הכפרית דולהינוב, הנמצאת כ-100 ק"מ מצפון למינסק, בירת רוסיה הלבנה (בלארוס). שורשי משפחת רובין בעיירה מתחילים כבר באמצע המאה ה-17 וקהילה היהודית צמחה בעיירה זו במשך יותר מ-250 שנים.

משפחתו של אבי מנתה את סבא שלי, גבריאל רובין, שבצעירותו עסק בגידול סוסים ולאחר מכן סבב בעיירות וסחר מכל הבא ליד, וסבתי, ראשה לבית רוזין, עקרת בית, וארבעה ילדים: רחל (רוחל), אריה, אברהם-יצחק (מיצה), ובן הזקונים אליעזר (לוניה).

התנדב למשימה ההצלה. ניקולאי קישילוב

כיבוש רוסי ופלישה גרמנית

 

ב-1 בספטמבר 1939 תקפה גרמניה את פולין ולפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב המדינה חולקה לשניים. בלארוס עברה לשליטת רוסיה.

במשך שנה וחצי שלטו הרוסים בבלארוס. פליטים יהודיים שהגיעו לדולהינוב מהאזור שנשלט על ידי הגרמנים סיפרו על גטאות, מעשי זוועה ורציחות המוניות. היהודים בבלארוס התנחמו בכך שהרוסים אמנם ברוטאליים וחמסנים, אך אינם נאצים. האוכלוסייה היהודית בעיירה גדלה במהירות לכ-4000 איש.

ביוני 1941, כבשו הגרמנים את בלארוס. זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני הצטוו יהודי דולהינוב לשאת טלאי צהוב ולהתכנס בגטו. הבית של משפחת אבי נכלל בתחום של הגטו, ואליו נכנסו עוד כמה משפחות יהודיות.

חיילים גרמניים, מתוגברים במתנדבים ליטאים ומשתפי פעולה מקומיים, הסתובבו ברחובות העיירה והטילו אימה, כשהם משתמשים בכל תירוץ קלוש כדי להכות, להשפיל, לרדות ולרצוח יהודים. אבי, שיצא לרחוב כדי להביא דבר מה הביתה, נתקל בחייל גרמני אשר חבט בקת רובהו בפניו ושבר את אפו. הוא יצא מהאירוע בחיים, אך עד יום מותו נשא את סימני המכה על פניו.

 

ימים נוראים

 

היהודים הצטוו להעמיד לרשות הגרמנים פועלים לביצוע עבודות שונות. אבי, שהיה אז בן 15 היה חלק מקבוצת הפועלים שיצאה מדי בוקר לעבוד בשירות הנאצים. התגמול היה חתיכת לחם, שאותה הביא הביתה כדי להזין את בני המשפחה. בוקר אחד, סירב אבי לצאת לעבודה. בני משפחתו המודאגים מכך שלא יהיה מה לאכול לחצו עליו שייצא – אך הוא עמד בסירובו. באותו יום, כאשר קבוצת הפועלים היהודיים עשתה את דרכה חזרה לדולהינוב, עבר סיור גרמני לידם, העמיד אותם לצד הדרך וירה בכולם למוות.

השלב הבא, היה רציחת כל היהודים של העיירה. בסוף מרץ 1942, יומיים לפני חג הפסח, פשטו הנאצים על דולהינוב ורצחו במשך יום שלם כ-800 יהודים. שבוע לאחר מכן הם הגיעו למסע רצח נוסף.

משפחתו של אבי הצליחה להיחלץ בשלום משני מעשי הטבח ההמוניים. בטבח הראשון הם נמלטו ליער והמתינו שם עד יעבור זעם, בטבח השני מצאו מקום מסתור. כמה ימים לאחר הטבח השני, נשלחו אבי ואחותו ככוח עבודה לחווה שהייתה מרוחקת כ-12 ק"מ מדולהינוב.

ב-1 במאי 1942 פשטו הנאצים על דולהינוב כדי להשלים את המשימה. הם לכדו כ-1200 יהודים, גברים, נשים, זקנים וטף, הובילו אותם לבור הריגה ורצחו את כולם ביריות. בשעת ערב, כשעזבו הגרמנים את העיירה, ברחו שרידי יהודי דולהינוב, רובם אל היער הקרוב ומקצתם למקומות מסתור בעיירות שמסביב. בין הבורחים ליער הייתה גם משפחתו של אבי, הוריו ושני אחיו, שנותרו בחיים, לאחר שהסתתרו במרתף חבוי שנחפר מבעוד מועד מתחת לרצפת הבית.

אבי ז"ל, אברהם-יצחק (ויקטור) רובין, בביקור בדולהינוב, 2007

החיים ביער

 

ביער לא חיכתה לפליטים מדולהינוב קבלת פנים חמה. חטיבת הפרטיזנים הקרובה, "נקמת העם", הייתה בשלבי התארגנות ראשוניים, מנתה כ-300 איש בלבד, ונמצאה תחת לחץ כבד מצד הרוסים להוציא לפועל פעולות כנגד הגרמנים.

בראש חטיבת הפרטיזנים עמד קצין רוסי בשם וסילי ורוניינסקי ולצידו פעל הקומיסר הפוליטי איוון טימצ'וק. בעוד ורוניינסקי היה אדיש באופן יחסי לטרגדיה של היהודים, גילה טימצ'וק יחס חם ואוהד ופעל לשילוב היהודים, עד כמה שאפשר, במסגרת הפרטיזנים.

טימצ'וק פגש במאי 1942 כ-300 יהודים שנמלטו מהטבח בדולהינוב ובעיירות הסמוכות לה הוא ביקש לתת מחסה. בהנחייתו התמקמו היהודים במחנה במרחק של כשבעה ק"מ ממחנה הפרטיזנים. המחנה כלל גם כמה פרטיזנים, אשר היו ממונים גם על אספקת המזון והביגוד, שהשיגו מהכפרים סביב.

בניסיון להציג את היהודים כמי שמביאים תועלת לפרטיזנים, צייד אותם טימצ'וק בעזרי עבודה והיהודים סייעו בעבודות סנדלרות, חייטות, אפיית לחם, בישול וטיפול בפצועים.

 

רעיון נועז

 

בקרב חטיבת הפרטיזנים היה הקומיסר טימצ'וק מליץ היושר הבכיר ביותר של קבוצת הניצולים היהודיים. הוא פרס עליהם את חסותו ומנע גילויים של עוינות, ניצול ואנטישמיות.

טימצ'וק עקב בדאגה אחר התנהלותם של היהודים ביער. קבוצת השורדים הייתה מורכבת מ-300 איש, ביניהם 35 ילדים בגילאים 2-12, זקנים ובהם אף קשיש בן 75, נשים, הורים ובני נוער. הם התקשו להסתגל לחיי היער, סבלו ממחסור במזון, בביגוד חם והיוו עול על הכוח הלוחם. הוא הבין כי עליו למצוא פתרון אחר.

טימצ'וק יצר קשר עם מפקדת הכוחות הפרטיזנים של בלארוס, סיפר על שרידי היהודים שהתגודדו מסביב לחטיבת "נקמת העם" ועל כך שהחורף מתקרב והם לא מצויידים להתמודד איתו. טיעון נוסף היה שקבוצת האזרחים הלא לוחמים מכבידה על ניהול פעולות הלוחמה של חטיבת הפרטיזנים ודורשת תשומת לב מיוחדת. הוא הציע לשלוח את הקבוצה, מזרחה, אל שטחי רוסיה שמעבר לחזית.

היה מדובר ברעיון נועז ביותר שלא לומר מטורף. המרחק לחזית בקו ישר היה כ-300 ק"מ, הדרך לשם לא הייתה יכולה להתנהל על דרכים ולכן היה מדובר בצעידה בתוך סבך היער. קבוצת הצועדים הייתה אוסף של ילדים, נשים, מבוגרים וזקנים, מיואשים, מורעבים ועייפים עד מוות, ללא אספקה, ללא מפות ראויות, ותחת איום מתמיד של חשיפה לגרמנים.

למרבה ההפתעה, ובאופן יוצא דופן, הרעיון זכה לקבל אישור. טימצ'וק מיהר לקדם את הרעיון אצל מפקד חטיבת הפרטיזנים, וורוניינסקי וזה הסכים כי יש להזדרז ולהוציא לדרך את קבוצת היהודים. עתה נותר לבחור מי יוביל את הקבוצה.

משפחת רובין בכניסה למשרדי המועצה האזורית טאשלה. במרכז: דודי, לוניה רובין (מימין) עם ראש המועצה, 2018

קישילוב מתנדב

 

שני הקצינים הראשונים להם הוצע התפקיד סירבו. הרעיון נראה להם מטורף ופיקוד על קבוצת אזרחים לאורך מסע של מאות קילומטרים לא התאים להם. הקצין השלישי, היה ניקולאי קישילוב, בן 29, אשר שימש כקומיסר פוליטי בחטיבה רוסית, נפל בשבי הגרמני, נמלט מהרכבת שהובילה אותו למחנה השבויים, אירגן את המחתרת האנטי-נאצית בעיירה אילייה הסמוכה לדולהינוב, וכאשר הגרמנים היו קרובים ללכוד אותו, נמלט ליער והצטרף לחטיבת הפרטיזנים "נקמת העם", שם עמד בראש קבוצת פרטיזנים שביצעה פעולות כנגד הגרמנים.

בניסיון לשכנע את קישילוב לקבל על עצמו את התפקיד הקשה הבטיח לו מפקד הפרטיזנים, וורוניינסקי, כי במידה ויצליח הוא יזכה לאות גיבור ברית המועצות. קישילוב הסכים וקיבל את המינוי של מפקד הקבוצה.

קישילוב הגיע למחנה היהודים מלווה בטימצ'וק, שהציג אותו בפניהם והודיע כי הוא יוביל אותם למקום מבטחים אל מעבר לקווי החזית. קבוצת ההולכים זכתה לשם "ניצחון" (ויקטורי) וקישילוב הודיע כי מחשש להתגלות, הם יצעדו בלילה וינוחו בשעות היום. תאריך היציאה נקבע ל-26 באוגוסט 1942, בשעה שש בערב. היוצאים למסע התבקשו להכין את עצמם ולהצטייד בהתאם לדרך המפרכת שהמתינה להם.

עד מהרה פשטה בקרב הכפריים שמסביב ליער הידיעה כי היהודים מתכוונים לעזוב את המקום. ביום היציאה, בחמש לפנות בוקר החלו נוחתים פגזים על המחנה, וכוחות גרמניים וחיילים ליטאים החלו לירות אש כבדה לתוך היער. בהלה אדירה השתררה במחנה ותושביו נפוצו לכל עבר.

משפחת אבי ברחה לעומק היער. דודי לוניה שהיה אז בן שש, הצטווה לתפוס בחגורת המכנסיים של סבא שלי אשר רץ קדימה. הוא איבד את אחיזתו בחגורה ונפל על הרצפה. אחותו, רוחל, שראתה אותו נופל, השליכה את החפצים שנשאה ובתוכם את אלבום התמונות של המשפחה, הרכיבה אותו על גבה והמשיכה במרוצה אל מעבה היער.

באירוע הזה נגרמו למחנה כ-50 הרוגים ופצועים. במהלך שלושת הימים שלאחר ההתקפה שבו הבורחים למחנה, וקישילוב הודיע כי מועד היציאה נדחה ל-30 באוגוסט.

 

יציאת דולהינוב

 

הם יצאו לדרכם. 270 איש מהם 6 פרטיזנים ועוד 20 בעלי כושר לחימה והשאר מבוגרים, נוער, זקנים, נשים וטף. בין הפרטיזנים צעדה גם אנה, פרטיזנית צעירה ממוצא יהודי, שתהפוך בהמשך הדרך לאשתו של קישילוב. הם היו חמושים באקדח אחד, 15 רובים, 15 רימוני יד ו-5000 כדורים.

בתחילת ספטמבר כבר מרגישים את החורף בבלארוס. גשמים כבדים יורדים לפרקים, לעתים גם שלג קל. האדמה קרה ורצופה בשלוליות. הנהרות מלאים במים הגועשים במהירות.

מתכונת ההליכה הייתה מבוססת על הליכה בשעות הערב. ההליכה הייתה במעבה היער וכל אחד נדרש להביט בגבו של זה שהולך לפניו כדי שלא יאבד את הקשר עם הצועדים. הסבך היה קשה להליכה, לחלק מהצועדים לא היו נעליים והם עטפו את רגליהם בסמרטוטים, החושך העיק. כך הם גיששו את דרכם במשך שעות.

משפחתו של אבי, מאוחדת סוף כל סוף, צעדה בסדר הבא: סבא גבריאל בראש, אחריו הילדים, ובמאסף סבתא ראשה.

בשתיים לפנות בוקר הם עצרו למנוחת היום. בזמן המנוחה, יצאו הפרטיזנים אל הכפרים הסמוכים ליער כדי לאסוף מזון ובגדים. כשחזרו הפרטיזנים עם מעט המזון שהצליחו לאסוף, נותר זמן ללעוס משהו, לשתות מים מהשלוליות, לחטוף שינה חטופה, ולהתכונן שוב ליציאה.

הם צעדו בסבך היער, כשענפי העצים חובטים בפניהם, ואור הירח מהבהב מבעד לצמרות העצים. היה צורך בשקט מוחלט כדי להימנע מחשיפה לכפריים משתפי פעולה, אשר ימהרו להודיע לגרמנים תמורת פח נפט או כמה ק"ג של קמח.

אבי ליד המצבה שבנה לאמו, 1957

התכניות משתבשות

 

כך הם צעדו קרוב לחודש ימים. ב-24 לספטמבר הם התקרבו לאזור שנשלט על ידי פרטיזנים. הם נפגשו עם קציני מודיעין של הפרטיזנים ואלה דרשו לחקור את אנשי הקבוצה. מכיוון שהם היו תשושים ובאפיסת כוחות, נקבע כי החקירה תתקיים למחרת, הם התפצלו לשלושה כפרים סמוכים ושהו שם.

למחרת, ב-25 בספטמבר, בעוד חברי הקבוצה נמים את שנתם, התרחשה התקפה גרמנית נרחבת על הכפרים, והכפריים המבוהלים ברחו. ההתקפה נמשכה שלושה ימים רצופים ובמהלכה נפלו 18 מחברי הקבוצה ובהם גם חמישה מהפרטיזנים הלוחמים.

לאחר שהקרבות באזור פסקו הצליח קישילב לקבץ מחדש את חברי הקבוצה. אך התכנית שלו לחצות את השטח ולעבור לשטח הרוסי השתבשה. הקבוצה נאלצה לפנות צפונה ולנסות לחצות את הקווים במקום אחר.

הם המשיכו בצעידה חודש נוסף. במהלך הדרך הקבוצה התפצלה. עיקר האנשים שצעדו עם קישילב חצו את החזית סמוך לטירפיץ. קבוצה אחרת בראשותו של הפרטיזן היהודי רוגוב חצתה את הקווים ליד אוסטשקוב.

ב-7 בנובמבר 1942 ראתה חיילת רוסייה, שהוצבה במפקדה סמוך לטירפיץ, קבוצה של אנשים, ילדים קטנים, נשים, מבוגרים וזקנים היוצאים מן היער וצועדים לכיוונה באפיסת כוחות. היא זינקה לעברם, וצעקה: “לא לרוץ! לא לרוץ! ניצלתם. אתם במקום בטוח". אחד מחברי הקבוצה סיפר על אותו רגע: “לא היה לנו יותר כוח. שיכורים מעייפות ושמחה נפלנו לשינה כבדה".

קישילב עמד במשימה. מקבוצה שמנתה בתחילת הדרך 270 איש הוא הצליח להביא 218 למקום מבטחים, בהם שרידי העיירה דולהינוב, שפחות מ-5% מאוכלוסייתה נותרו בחיים. בסך הכל צעדה הקבוצה במשך חודשיים וחצי מרחק של כ-1500 קילומטר.

 

נוסעים מזרחה

 

לאחר שחצו את הקווים, מסע ההישרדות תם אבל הייסורים עדיין לא. חברי הקבוצה לא הספיקו לנשום את האוויר של רוסיה, והתקפת ארטילריה גרמנית הפגיזה את האזור וכמה מחברי הקבוצה נהרגו.

מפקדי תנועת הפרטיזנים של בלארוס, ששהו בטירפיץ, הורו לקישילוב להעלות אותם על הרכבות שיוצאות מזרחה לכיוון אופה, בירת בשקיריה, ארץ הולדתו.

באמצע נובמבר 1942 הורה קישילוב לחברי הקבוצה לעלות על רכבת שהובילה אותם מזרחה. רובם סירבו להצעה להגיע לאופה והעדיפו לנסוע לקזחסטן. עוד הרכבת מתחילה בתנועה מזרחה ומטוסים גרמניים תקפו את תחנת הרכבת. פצצות התפוצצו מסביב, אך המזל האיר גם הפעם פנים לקבוצה, והרכבת לא נפגעה.

כל הדרך מזרחה, בקרונות משא שנוסעים אלפי קילומטרים במשך ימים ארוכים, כשהם משאירים את המלחמה ואת המאבק על חייהם מאחור, בירכו בני משפחתי על מזלם הטוב – הם אחת מחמש המשפחות היחידות בדולהינוב שהצליחו להימלט בשלמותם מהגיהנום הנאצי. לשאר חברי הקבוצה היה זמן לדוש ולדון במה שמחכה להם במזרח. בדמיון שלהם הם פינטזו על מאכלים אקזוטיים, ושאלת השאלות הייתה: “האם יש להם שם תפוחי אדמה?”.

 

שקט מדומה

 

בתחילת דצמבר 1942 ירדה קבוצה של יהודים, ביניהם גם משפחת אבי, לבושים בבלואים ויגעים מנסיעה אינסופית בקרונות משא, בתחנת הרכבת בעיירה סורוצ'ינסק שבמזרח רוסיה. הם התיישבו בתחנת הרכבת וחיפשו דבר מה לאכול ומקום לינה.

עד מהרה הוצע לאחת המשפחות לעבוד בכפר טאשלה המרוחק כשעה וחצי נסיעה והיא יצאה לשם. בסורוצ'ינסק נשארה המשפחה שלי, משפחת רובין, שמנתה עדיין שש נפשות ולמרות הפצעים הנפשיים העמוקים, נותרה בדרך פלא שלמה בגופה.

במשך כמה ימים הם תהו ונדדו בין בתי העיירה הכפרית, מחפשים מקום עבודה קבוע ומקום לינה, אך ללא הצלחה. לבסוף החליט סבי שגם הוא ינסה את מזלו בטאשלה. הוא השיג שור גדול ועגלה, העמיס את בני המשפחה על העגלה והחל עושה את דרכו לכיוון טאשלה. 80 הק"מ שהפרידו ביניהם לא הרתיעו אף אחד מבני המשפחה – הם כבר צעדו 1500 ק"מ בסבך היערות של בלארוס, בשעות החשיכה ותחת התקפות הגרמנים – מה זה בשבילם מסע רגלי של 80 ק"מ ?

דודי, יבדל"א, אליעזר (לוניה) רובין, שהיה אז בן 7, זוכר את המסע על העגלה במישורים הפתוחים והקפואים של מערב סיביר. זוכר את הפר שהוביל את העגלה וזוכר את הקור, שהציק מעט אבל היה מטרד קטן ביחס לחוויה שממנה רק ניצלו.

כשהגיעו לטאשלה התאכסנו בביתם של המשפחה שהגיעה זמן קצר לפניהם. סבי חיפש מקום עבודה. הוא סיפר כי הוא יודע לטפל בסוסים. “בסוסים אין לנו עבודה אבל יש לנו בכבשים", אמרו לו, "יש עדר כבשים בכפר שנמצא כעשרה ק"מ מכאן בשם טשרנישובקה, אתה יכול לטפל בו". הוא החליט לקבל את ההצעה.

המשפחה יצאה לכיוון טשרנישובקה, לא לפני שאחיו הגדול של אבי, אריה, גוייס לצבא הרוסי. סיפור היחלצותו מהגיוס הוא היסטוריה מרתקת בפני עצמה, שלא תסופר כאן.

כשהגיעו לטשרנישובקה חשכו עיניהם. המילה כפר הייתה גדולה על 20-30 בתים שהיו פזורים בשטח. אולם, באותו זמן, כל מה שהם רצו היה מקום לינה, מזון זמין ושקט. בעיקר שקט.

המשפחה החלה לטפל בעדר הכבשים. ברקע עמד החשש לחייו של אריה החייל. הם קיוו כי כפי שעד עתה הגורל נטה להם מעט חסד, כך גם אריה ייחלץ בשלום. אט-אט נוצרה שגרה מבורכת, מטפלים בעדר הכבשים, נהנים מהחלב והבשר הזמינים, יש בקתה שבה אפשר להתחמם מהקור המקפיא של החורף הסיבירי. לפתע מראות המלחמה והתלאות שעברו עליהם בשנתיים האחרונות נראו כה רחוקים.

ואז נפלה סבתא ראשה למשכב. מצבה הידרדר במהירות ובני המשפחה הבהילו אותה למרפאה בכפר טאשלה. שם איבחנו כי היא סובלת מטיפוס, מחלה קטלנית באותם ימים. מה שלא הצליחו לעשות הנאצים – הצליחה לעשות המחלה. בתוך ימים ספורים היא נפטרה. בת 51 הייתה במותה.

בני המשפחה ההמומים מצער ליוו אותה מטאשלה אל הכפר הזעיר שבו היה בית עלמין קטנטן. קברה נחפר באדמה הקשה, שרק התחילה להפשיר מהחורף הארוך, ועליו הוצב קרש שנשא את שמה. זמן קצר לאחר מכן נטשה המשפחה המצומצמת את הכפר וחזרה לעיירה סורוצ'ינסק, שם חייתה עד שחזרה לבלארוס המשוחררת בשנת 1945.

אבי לא שכח מעולם כי אמו נקברה בחופזה והתייסר על כך שלא זכתה למצבה ראויה. בשנת 1957, הוא יצא למסע בן חודש ימים, איתר את מקום הקבר ובעזרת פועל מקומי הקים מצבה מאולתרת, עשויה מבטון ועליה משורטטות בגסות חובבנית המלים: רשה רובין 1892-1943. הוא ביקש מהפועל לצלם אותו לעדות ולזכרון. תמונה אותה יציג לאביו הקשיש, לאחותו ולשני אחיו. לא שכחתי אותך, אמר אבי בליבו, עשיתי את מה שיכולתי והקמתי לך מצבה. זה היה הדבר האחרון שעשה לפני שעזב את בלארוס ועלה לישראל.

אחותי ואני, רעיה רוזמן, בטקס חנוכת המצבה לסבתא ראשה, 2018

תעלומת הקבר

 

תעתועי הגורל וצירופי המקרים המוזרים שליוו את משפחתי בדרכה לטשרנישובקה לא הסתיימו. משום מה אבי לא הותיר אחריו שום רמז למקום שבו נקברה אמו, לבד מהתמונה המפורסמת. רק לאחר שנותר לבד מבין כל אחיו, הבין דודי לוניה, כי הוא לא יודע היכן קבורה אימו. הוא נמלא רצון לפתור את התעלומה.

קישילוב זכה לאחר המסע בפרס כספי ובעיטור גבורה רם-דרג, הוא נישא לאנה הפרטיזנית ולשניים נולדה בת. הוא נפטר ב-1974 לאחר קריירה ארוכה ומוצלחת במשרד לסחר חוץ הרוסי.

החל מהתפרקות השלטון הקומוניסטי בשנת 1989 חלה התעוררות ברוסיה ובבלארוס לתפקידו החשוב של קישילוב בהצלת יהודים בשואה, במסע הדומה ל"יציאת מצרים". בתחילת שנות ה-2000 יצא סרט מוקומנטרי על המסע בבימויו של במאי רוסי המתאר את המסע ומציג עדויות. זמן קצר לאחר מכן הוחלט על הנצחתו של קישילוב באנדרטה שהוקמה באחת השדרות החשובות והמרכזיות במוסקבה.

באירוע שהתקיים לכבוד חנוכת האנדרטה פגש דודי בעובדת בלשכת נשיא רפובליקת בשקיריה. היא סיפרה לו כי קישילוב נחשב לגיבור לאומי בארצה וסיפור מסע ההצלה מעורר שם עניין רב. דודי הודה לה ושאל אותה האם תוכל לסייע לו לאתר את מקום קבורתה של אמו ז"ל. היא נענתה ברצון.

כעבור כמה חודשים קיבל דודי הודעה כי בארכיונים של המועצה אזורית טאשלה נמצא עדות לקבורתה של רשה רובין בשנת 1943 באחד מכפרי המועצה, טשרנישובקה שמו. עובד המועצה נשלח במיוחד אל בית העלמין של הכפר הזעיר וחזר עם צילום של המצבה שהקים אבי בשנת 1957. האבידה נמצאה.

דודי הנרגש שיתף את בני המשפחה בגילוי המסעיר. בעצה משותפת הוחלט להנציח את זכר סבתי במצבה חדשה ולעלות אל הקבר כדי לחנוך אותה בתפילה יהודית.

כששמעו בלשכת נשיא בשקיריה כי שרידי יהודי דולהינוב שניצלו על ידי קישילוב יגיעו לבית העלמין כדי לחנוך מצבה חדשה, הם התלהבו וביקשו לשלוח צוות מהערוץ הלאומי של בשקיריה כדי להכין כתבה.

 

הדרך לטשרנישובקה

 

בחודש מאי 2018, על אם הדרך מסורוצ'ינסק לטשרנישובקה, חיכו בצד הכביש שני ג'יפים שחורים ומצוחצחים. הם עצרו את המיניבוס שבו נסענו ודודי ירד כדי להיפגש עם ראש המועצה האזורית טאשלה, שהוביל אותו אחר כבוד אל הג'יפ ומשם אל בית העלמין.

ענני האבק שהעלו כלי הרכב סימנו לכפריים המקומיים כי אין זה עוד יום רגיל. כשירדנו מכלי הרכב קיבל את פנינו צוות הטלוויזיה ואיתו קהל מתושבי הכפר שבאו לחזות בשרידי המשפחה, שהייתה כאן לפני 75 שנה והותירה כאן קבר משונה שבראשו מתנוסס סמל מגן דוד.

ההתרגשות העצומה שבה פסע דודי על האדמה שעליה דרך בפעם האחרונה בשנת 1943, ולצידו אשתו וארבעת ילדיו, הייתה ניכרת על פניו. חששתי לבריאותו אבל הוא החזיק מעמד. בדברי ההספד שנשא הוא הזכיר את אימו האהובה ובירך על מזלו הטוב שמאפשר לו לסגור את המעגל.

ואילו אני ואחותי, רעיה (הקרויה על שם סבתא ראשה) רוזמן, הבטנו במצבה הישנה שנותרה על האדמה היבשה ועל המצבה החדשה שנבנתה וידענו – אבא מרוצה.

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?