דלג לתוכן העמוד
יום ראשון, 21 ביולי 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

יציאת דולהינוב

קבוצת ניצולי הטבח הנאצי בעיירה דולהינוב, נשים, זקנים וטף, צעדה במשך חודשיים כ-1500 ק"מ בסבך היערות של בלארוס עד שחצתה את קווי החזית והגיעה למקום מבטחים. סיפור המסע המדהים ויוצא הדופן בנוף השואה, שניתן לדמות אותו ליציאת מצרים, אותו הוביל הקצין הרוסי, ניקולאי קישילוב, שזכה על כך באות גבורה. (כתב: יובל רובין)

 

מסע קישילוב

אם מסע החיים היה נטול תפניות, הפתעות, תעתועי גורל הפכפכים, ולעתים נסים של ממש, אני בוודאי לא הייתי פה, עומד על קברה של סבתי, ראשה רובין ז"ל, שנקברה כאן בשנת 1943 בכפר זעיר, במקום נידח שבנידחים, בערבות מזרח רוסיה על גבול סיביר.

עכשיו, מאי 2018, אני מביט סביבי, רואה את דודי, שהוא השריד האחרון למשפחה זו, ולצידו אשתו וילדיו, ובקהל גם ראש המועצה האזורית, צוות טלוויזיה מהערוץ הלאומי, וכמה מתושבי הכפר הזעיר שבאו להציץ בפלא הגדול – נציגי המשפחה שבאו ממרחק של אלפי קילומטרים כדי לחלוק כבוד אחרון לסבתא שנפטרה כאן לפני 75 שנה, והשאירה פה מצבת זיכרון למסע ההישרדות הנואש, הנחוש וקורע הלב, שעשתה משפחתו של אבי ז"ל בתקופת השואה.

בסיפור שלפניכם יש כל הרבה מזל עיוור והפתעות בלתי צפויות, זוועות מחרידות ואימה נוראה, ולמרות הכל, הישרדות עיקשת והיצמדות נואשת לחיים, שהעולם הזה והרוח האנושית מסוגלות להן, עד שלעתים אתה עומד משתומם ואחוז פלא על האופן שבו הדברים מתרחשים, והמציאות עולה על כל דמיון.

דולהינוב ומשפחת רובין

אבי, אברהם-יצחק (מיצה) רובין ז"ל, הוא בן לקהילת העיירה הכפרית דולהינוב, הנמצאת כ-100 ק"מ מצפון למינסק, בירת רוסיה הלבנה (בלארוס). שורשי משפחת רובין בעיירה מתחילים כבר באמצע המאה ה-17, ורישומים של ראש המשפחה, גבריאל רובין, החל משנת מסוף המאה ה-17, מוכיחים כי הקהילה היהודית צמחה בעיירה זו במשך יותר מ-250 שנים.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939, מנתה הקהילה היהודית של דולהינוב כ-3000 יהודים ועוד כ-2000 לא יהודים. בלארוס הייתה אז תחת שלטון פולין ובמסגרת האוטונומיה החלקית שהעניקו הפולנים ליהודים, היו חיי הקהילה היהודית עשירים ואינטנסיביים: בתי כנסת פעילים, תנועות נוער ציוניות, בית ספר עברי "תרבות" ותחושה של בטחון יחסי. רוב היהודים היו שומרי מסורת, אך היו גם מי שנתפסו לרעיונות סוציאליסטיים והתפקרו, וגם מי שהיו דתיים מאוד.

בדולהינוב היו משפחות רבות שנשאו את השם רובין אך הקשרים ביניהן היו רופפים, ורובן לא הכירו את ההיסטוריה ואת המקור המשותף להן. משפחתו של אבי מנתה את סבא שלי, גבריאל רובין, שבצעירותו עסק בגידול בסוסים ולאחר מכן סבב בעיירות וסחר מכל הבא ליד, סבתי, ראשה לבית רוזין, עקרת בית, וארבעה ילדים: רחל (רוחל), אריה, אברהם-יצחק (מיצה), ובן הזקונים אליעזר (לוניה).

בתמונה היחידה שנותרה מהתקופה שלפני המלחמה צולמו בני המשפחה בשנת 1937 על ידי קרוב משפחה שהגיע לביקור מארה"ב. התמונה מציגה משפחה יהודית ענייה, לבושה בבלואים, המביטה אל המצלמה בעיניים השואלות לאן ייקח אותה הגורל. אבא שלי נעדר מהתמונה ולפי המיתולוגיה המשפחתית הסיבה היא שלא היו לא נעליים.

התנדב למשימה ההצלה. ניקולאי קישילוב

כיבוש רוסי ופלישה גרמנית

הגורל היכה שנתיים לאחר מכן. ב-1 בספטמבר 1939 תקפה גרמניה את פולין ולפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב המדינה חולקה לשניים. בלארוס עברה לשליטת רוסיה.

כניסתם של הרוסים לדולהינוב לוותה בהשלטת העקרונות של המשטר הקומוניסטי וביניהם הפקעת הרכוש הפרטי ואיסור על טקסים דתיים, בשל כך היה השלטון הרוסי שנוא על המקומיים וגם על היהודים.

במשך שנה וחצי שלטו הרוסים בבלארוס. פליטים יהודיים שהגיעו מהאזור שנשלט על הגרמנים סיפרו על גיטאות, מעשי זוועה ורציחות המוניות. היהודים בבלארוס התנחמו בכך שהרוסים אמנם ברוטאליים וחמסנים, אך אינם נאצים. הפליטים הגיעו גם לדולהינוב, והאוכלוסיה היהודית שבה צמחה במהירות לכ-4000 איש.

ביוני 1941, במבצע בזק ובהפתעה רבתי, הפרו הגרמנים את ההבנות עם רוסיה, פרצו מזרחה וכבשו במהירות שטחים נרחבים ובהם גם את בלארוס. חלק גדול מהאוכלוסיה המקומית ראתה בכיבוש הגרמני שחרור מעול הכיבוש הרוסי. אך היהודים, במיוחד אלו שידעו על מעשי הנאצים, חששו מאוד, ועד מהרה החשש הסתבר כמבוסס.

זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני הצטוו יהודי דולהינוב לשאת טלאי צהוב ולהתכנס בגטו. הבית של משפחת אבי נכלל בתחום של הגטו, ואליו נכנסו עוד כמה משפחות יהודיות. חיילים גרמניים, מתוגברים במתנדבים ליטאיים ומשתפי פעולה מקומיים, הסתובבו ברחובות העיירה והטילו אימה, כשהם משמשים בכל תירוץ קלוש כדי להכות, להשפיל, לרדות ולרצוח יהודים.

 

הסיפור של אבא

כששאלתי את אבא שלי, אברהם-יצחק (מיצה) רובין ז"ל, על הסיבה לאף השבור שלו ולצלקת שנותרה על מצחו הוא סיפר לי שיצא לרחוב כדי להביא דבר מה הבייתה, נתקל בחייל גרמני אשר חבט בקת רובהו בפניו ושבר את אפו. אך הסיפור האמיתי היה שונה מאוד והוא סופר לי על ידי דודי, לוניה רובין. החורף של שנת 1941 היה קר וקשה ובגטו של דולהינוב רעדו מקור. בוקר אחד יצאו שלושה נערים לקושש עצים לאח: אבי, אחיו הגדול, אריה, ובן דודם. לאחר שעמסו על גבם עצים הם עשו את דרכם חזרה אל הגטו, ואז נעצרו על ידי כמה חיילים נאציים. החיילים החלו לצעוק עליהם והכניסו אותם לתוך חדר מעצר, ושם החלו להפליא בהם את מכותיהם. החיילים התעללו בשלושה במשך שעה ארוכה, מכים אותם בקתות הרובים, בנעליים המסומרות, באגרופים ובבעיטות. השמועה על מעצרם של השלושה עשתה כנפיים והגיעה לסבתי, ראשה, שרצה אל משרדי היודנראט כדי להתחנן שיעזרו לחלץ את ילדיה מציפורני הנאצים. ביודנראט פנו לקצין האחראי, שהסתבר שלא ידע דבר על האירוע, וכאשר הגיע לחדר וראה את שלושת הנערים, שפניהם קרועות ממכות רצח ובגדיהם מוכתמים בכתמי דם, ביקש מהם לספר לו מי עשה זאת. מכיוון שחששו לחייהם הם סירבו לספר. דודי, שהיה אז בן שש שנים, מספר כי כאשר הגיע אבי הביתה היה מצחו פתוח לחלוטין, אפו שבור ודם רב זלג על בגדיו. כאמור, אבי המעיט באירוע זה ומעולם לא סיפר לי על כך דבר.

 

 

ימים נוראים

היהודים הצטוו להעמיד לרשות הגרמנים פועלים לביצוע עבודות שונות. אבי, שהיה אז בן 14 היה חלק מקבוצת הפועלים שיצאה מדי בוקר לעבוד בשירות הנאצים. התגמול היה חתיכת לחם, שאותה הביא הבייתה כדי להזין את בני המשפחה. בוקר אחד, סירב אבי לצאת לעבודה. בני משפחתו המודאגים מכך שלא יהיה מה לאכול לחצו עליו שייצא – אך הוא עמד בסירובו. באותו יום, כאשר קבוצת הפועלים היהודיים עשתה את דרכה חזרה לדולהינוב, עבר סיור גרמני לידם, העמיד אותם לצד הדרך וירה בכולם למוות.

השלב הבא, היה כמובן, רציחת כל היהודים של העיירה. בסוף מרץ 1942, יומיים לפני חג הפסח, פשטו הנאצים על דולהינוב ורצחו במשך יום שלם כ-800 יהודים. שבוע לאחר מכן הם הגיעו למסע רצח נוסף.

משפחתו של אבי הצליחה להיחלץ בשלום משני מעשי הטבח ההמוניים. בטבח הראשון הם נמלטו ליער והמתינו שם עד יעבור זעם, בטבח השני מצאו מקום מסתור. כמה ימים לאחר הטבח השני, נשלחו אבי ואחותו ככוח עבודה לחווה שהייתה מרוחקת כ-12 ק"מ מדולהינוב.

ב-1 במאי 1942 פשטו הנאצים על דולהינוב כדי להשלים את המשימה. הם לכדו כ-1200 יהודים, גברים, נשים, זקנים וטף, הובילו אותם לבור הריגה ורצחו את כולם ביריות. בשעת ערב, כשעזבו הגרמנים את העיירה, ברחו שרידי יהודי דולהינוב, רובם אל היער הקרוב ומקצתם למקומות מסתור בעיירות שמסביב. בין הבורחים ליער הייתה גם משפחתו של אבי, הוריו ושני אחיו, שנותרו בחיים, שהסתתרו במרתף חבוי שנחפר מבעוד מועד מתחת לרצפת הבית.

אבי ז"ל, אברהם-יצחק (ויקטור) רובין, בביקור בדולהינוב, 2007

החיים ביער

ביער לא חיכתה לפליטים מדולהינוב קבלת פנים חמה. חטיבת הפרטיזנים הקרובה, "נקמת העם", הייתה בשלבי התארגנות ראשוניים, מנתה כ-300 איש בלבד, ונמצאה תחת לחץ כבד מצד הרוסים להוציא לפועל פעולות כנגד הגרמנים. החטיבה הוקמה על בסיס שבויי מלחמה רוסיים שנמלטו ממחנות השבויים, פעילי המפלגה הקומוניסטית הבלארוסית שנרדפו למוות ויהודים שנמלטו מעיירות סמוכות והגיעו עם נשק אותו שדדו מחיילים גרמניים. מי שלא היה מצוייד בנשק – נשלח למשימתו הראשונה, להשיג נשק ויהי מה.

הפרטיזנים היו רחוקים מלהיות קדושים. עיקר המשימה שלהם הייתה לפגוע בגרמנים והם היו ממוקדים בה. הלכי הרוח בקרבם לא היו שונים מהלכי הרוח בקרב התושבים המקומיים והיו בהם אנטישמים רבים וגם מי שזיהו את הכאוס הכללי כאפשרות פז לחמוס, לבזוז ואפילו לאנוס. אולם, היו ביניהם גם אנשים חמים ואוהבי אדם, אידיאליסטים שנצמדו לחזון הקומוניסטי שפסל אבחנה על רקע דתי, ומי שלא יכלו לעמוד בפני הטרגדיה של היהודים, ונטו להם חסד.

בראש חטיבת הפרטיזנים עמד קצין רוסי בשם וסילי ורוניינסקי ולצידו פעל הקומיסר הפוליטי איוון טימצ'וק. בעוד ורוניינסקי היה אדיש באופן יחסי לטרגדיה של היהודים, גילה טימצ'וק יחס חם ואוהד ופעל לשילוב היהודים, עד כמה שאפשר, במסגרת הפרטיזנים ולמתן חסות ליהודים שלא יכלו להשתלב בכוח הלוחם.

כאשר פגש טימצ'וק במאי 1942 כ-300 יהודים שנמלטו מהטבח בדולהינוב ובעיירות הסמוכות לה הוא ביקש לתת להם מחסה. בהנחייתו התמקמו היהודים במחנה במרחק של כשבעה ק"מ ממחנה הפרטיזנים. במחנה היהודי היו גם לא יהודים, שבויי מלחמה ופעילים אנטי-נאציים שלא יכלו להילחם. המחנה כלל גם כמה פרטיזנים, אשר היו ממונים גם על אספקת המזון והביגוד, שהשיגו מהכפרים סביב.

בנסיון להציג את היהודים כמי שמביאים תועלת לפרטיזנים, צייד אותם טימצ'וק בעזרי עבודה והיהודים סייעו בעבודות סנדלרות, חייטות, אפיית לחם, בישול ומטבח וטיפול בפצועים. איסוף מזון ובגדים מן הכפריים שסביב ליער נתקלו לעתים קרובות באנטישמיות קשה, ולכן המשימה הוטלה בעיקר על צוות הפרטיזנים, שזכו ליחס מעט יותר אוהד.

החייל האסטוני

זמן קצר לאחר שהתיישבו ביער התרחש אחד האירועים הבלתי מוסברים והמדהימים בסיפור שלנו. אל מחנה היהודים הגיע במפתיע חייל רוסי שברח מהשבי, יהודי ממוצא אסטוני, בשם אברהם-יוסף בלכמן. הוא סיפר כי בדרך שבה נמלט הוא ראה שתי נערות יהודיות שרעו עדר כבשים בסמוך לחווה. אזניה של סבתי ז"ל הזדקפו. היא החלה לשאול אותו פרטים על הנערות ואמרה בהתרגשות: אחת הנערות היא הבת שלי, רוחל. היא שאלה את בלכמן אם יסכים להוביל את הבן שלה, אריה, אל החווה ולחלץ משם את רוחל ואת אחיה, מיצה. למרבה הפלא, ולמרות הסכנה האדירה לחייו, בלכמן הסכים. סבתי הורתה לדוד שלי, אריה להצטרף למסע.

השניים יצאו לדרכם לפנות בוקר וצעדו אל החווה. כאשר הגיעו בשעת בוקר הם הסתתרו בסבך היער הסמוך, וצפו כיצד שתי הנערות מוציאות את העדר למרעה. כאשר הנערות התקרבו ליער, יצא הדוד שלי, אריה, וקרא לאחותו. רוחל נבהלה עד עמקי נשמתה – היא הייתה בטוחה שכל משפחתה נרצחה וכי לפניה ניצבת רוח רפאים. היא החלה לברוח ואריה החל רודף אחריה, עד שחיבק אותה בזרועותיו.

תוך שהם מתייפחים, סיפר אריה לרוחל כי הוריה ואחיה הקטן בחיים, וכי הם ממתינים להם ביער. רוחל סיפרה כי האח מיצה (אבא שלי) בחיים וכי החיים בחווה נוחים ובטוחים והיא חוששת לעזוב. הם סיכמו כי בתום רעיית העדר, היא תאפשר לאריה ולבלכמן להיכנס לשטח החווה כדי לשכנע את עשרות היהודים שעבדו שם להימלט ליער.

כאשר השניים נכנסו לחווה פגש אריה את אחיו וההתרגשות הייתה עצומה. הוא סיפר על המסתור ביער ועל כך שכל היהודים בעיירות שמסביב נרצחו והגרמנים צפויים להגיע לחווה ולרצוח גם את העובדים בה. נסיונות השכנוע נתקלו בהתנגדות רבתי. לבסוף השתכנעו רוחל ומיצה לעזוב את החווה אך רק מעט מהיהודים האחרים הסכימו ללכת איתם. הרוב נשארו בחווה.

כך התאחדה כל משפחתו של אבי, ונותרה באופן פלאי, ללא פגע. (זמן מה לאחר מכן עובדי החווה, השתלטו על השומרים הגרמניים בחווה, לקחו את נשקם וברחו מהמקום. אחד מהם, אברשה פיינזילבר, צעיר יהודי דובר גרמנית, ומי ששימש עוזרו האישי של מנהל החווה ואיש אמונו, יצא איתם אל היער כשהוא מצוייד במעיל של קצין גרמני. כאשר ראו אותו הפרטיזנים, עם שיערו הבלונדיני והמעיל הגרמני, הם ירו בו למוות במקום).

 

רעיון נועז

השהות ביער הייתה מלווה בהתקפות חוזרות ונשנות של כוחות גרמנים ומשתפי הפעולה שלהם. היערות הבלארוסיים בנויים מעצים דקים יחסית אך צפופים מאוד, והחיילים הנאציים נמנעו מלהיכנס אליהם. הפתרון היה לצבור מודיעין מהכפריים ומממלשינים מקומיים על מיקום מחנות הפרטיזנים, להפגיז אותם במרגמות ולמקד התקפות במחנות שהיו בשולי היערות.

במקרה של התקפה היו הפרטיזנים נסוגים אל מעבה היער וכך עשו היהודים. בתום ההתקפה הם היו חוזרים אל הבסיס, עד ההתקפה הבאה.

בקרב חטיבת הפרטיזנים היה הקומיסר טימצ'וק מליץ היושר הבכיר ביותר של קבוצת הניצולים היהודיים. הוא פרס עליהם את חסותו ומנע גילויים של עוינות, ניצול ואנטישמיות. יהודים שהצטרפו לכוח הלוחם ידעו כי יזכו אצלו לאוזן קשבת במקרה שבו חבריהם האנטישמיים ינסו לפגוע בהם. כך גם נשים שהוטרדו על ידי פרטיזנים.

טימצ'וק עקב בדאגה אחר התנהלותם של היהודים ביער. קבוצת השורדים הייתה מורכבת מ-270 איש, ביניהם 35 ילדים בגילאים 2-12, זקנים ובהם אף קשיש בן 75, נשים, הורים ובני נוער. הם התקשו להסתגל לחיי היער, סבלו ממחסור במזון, בביגוד חם והיוו עול על הכוח הלוחם. הוא הבין כי עליו למצוא פתרון אחר.

באותם חודשים תקפו הרוסים והצליחו לפתוח טריז ברוחב של כ-40 ק"מ בין שתי הארמיות הגרמניות שניצבו בחזית, שזכה לכינוי "מעבר סוארז”, על שם עיירה הנמצאת במרכזו. במעבר שנוצר הם החלו להזרים ציוד אל כוחות הפרטיזנים ובהם נשק, תחמושת, ציוד רפואי וציוד קשר. טימצ'וק יצר קשר עם מפקדת הכוחות הפרטיזניים של בלארוס, סיפר על שרידי היהודים שהתגודדו מסביב לחטיבת "נקמת העם" ועל כך שהחורף מתקרב והם לא מצויידים להתמודד איתו. טיעון נוסף היה שקבוצת האזרחים הלא לוחמים מכבידה על ניהול פעולות הלוחמה של חטיבת הפרטיזנים ודורשת תשומת לב מיוחדת. הוא הציע לשלוח את הקבוצה, מזרחה, אל שטחי רוסיה שמעבר לחזית.

היה מדובר ברעיון נועז ביותר שלא לומר מטורף. המרחק לחזית בקו ישר היה כ-300 ק"מ, הדרך לשם לא הייתה יכולה להתנהל על דרכים ולכן היה מדובר בצעידה בתוך סבך היער, קבוצת הצועדים הייתה אוסף של ילדים, נשים, מבוגרים וזקנים, מיואשים, מורעבים ועייפים עד מוות, ללא אספקה, ללא מפות ראויות, ותחת איום מתמיד של חשיפה לגרמנים.

למרבה ההפתעה, ובאופן יוצא דופן, הרעיון זכה לקבל אישור. טימצ'וק מיהר לקדם את הרעיון אצל מפקד חטיבת הפרטיזנים, וורוניינסקי וזה הסכים כי יש להזדרז ולהוציא לדרך את קבוצת היהודים. עתה נותר לבחור מי יוביל את הקבוצה.

משפחת רובין בכניסה למשרדי המועצה האזורית טאשלה. במרכז: דודי, לוניה רובין (מימין) עם ראש המועצה, 2018

קיסילוב מתנדב

שני הקצינים הראשונים להם הוצע התפקיד סירבו. הרעיון נראה להם מטורף ופיקוד על קבוצת אזרחים לאורך מסע של מאות קילומטרים לא התאים להם. הקצין השלישי, היה ניקולאי קיסילוב, בן 29, אשר שימש כקומיסר פוליטי בחטיבה רוסית, נפל בשבי הגרמני, נמלט מהרכבת שהובילה אותו למחנה השבויים, אירגן את המחתרת האנטי-נאצית בעיירה אילייה הסמוכה לדולהינוב, וכאשר הגרמנים היו קרובים ללכוד אותו, נמלט ליער והצטרף לחטיבת הפרטיזנים "נקמת העם", שם עמד בראש קבוצת פרטיזנים שביצעה פעולות כנגד הגרמנים.

בנסיון לשכנע את קיסילוב לקבל על עצמו את התפקיד הקשה הבטיח לו מפקד הפרטיזנים, וורוניינסקי, כי במידה ויצליח הוא יזכה לאות גיבור ברית המועצות. קיסילוב הסכים וקיבל את המינוי של מפקד הקבוצה.

קיסילוב הגיע למחנה היהודים מלווה בטימצ'וק, שהציג אותו בפניהם והודיע כי הוא יוביל אותם למקום מבטחים אל מעבר לקווי החזית. קבוצת ההולכים זכתה לשם "נצחון" (ויקטורי) וקיסילוב הודיע כי מחשש להתגלות, הם יצעדו בלילה וינוחו בשעות היום. תאריך היציאה נקבע ל-26 באוגוסט 1942, בשעה שש בערב. היוצאים למסע התבקשו להכין את עצמם ולהצטייד בהתאם לדרך המפרכת שהמתינה להם.

עד מהרה פשטה בקרב הכפריים שמסביב ליער הידיעה כי היהודים מתכוונים לעזוב את המקום. המקור לידיעה היו כנראה חלק מהיהודים, שבנסיונם הנואש להשיג מזון ובגדים, הודיעו לכפריים כי הם עתידים ללכת ולא יטרידו אותם יותר. משתפי פעולה מיהרו לעדכן את הגרמנים בעניין.

בחמש לפנות בוקר החלו נוחתים פגזים על המחנה, וכוחות גרמניים וחיילים ליטאיים החלו לירות אש כבדה לתוך היער. בהלה אדירה השתררה במחנה ותושביו נפוצו לכל עבר. משפחת אבי ברחה אף היא. דודי לוניה שהיה אז בן שש, הצטווה לתפוס בחגורת המכנסיים של סבא שלי אשר רץ קדימה. הוא איבד את אחיזתו בחגורה ונפל על הרצפה. אחותו, רוחל, שראתה אותו נופל, השליכה את החפצים שנשאה ובתוכם את כל אלבום התמונות של המשפחה, הרכיבה אותו על גבה והמשיכה במרוצה אל מעבה היער. באירוע הזה נגרמו למחנה כ-50 הרוגים ופצועים.

במהלך שלושת הימים שלאחר ההתקפה שבו הבורחים למחנה, וקיסילוב הודיע כי מועד היציאה נדחה ל-30 באוגוסט.

יציאת דולהינוב

הם יצאו לדרכם. 270 איש מהם 6 פרטיזנים ועוד 20 בעלי כושר לחימה והשאר מבוגרים, נוער, זקנים, נשים וטף. מצויידים בלא הרבה יותר מאשר נחישותם להישאר בחיים למרות כל המוראות שעברו. בין הפרטיזנים צעדה גם אנה, פרטיזנית צעירה ממוצא יהודי, שתהפוך בהמשך הדרך לאשתו של קיסילוב. הם היו חמושים באקדח אחד, 15 רובים, 15 רימוני יד ו-5000 כדורים.

בתחילת ספטמבר כבר מרגישים את החורף בבלארוס. גשמים כבדים יורדים לפרקים. לעתים גם שלג קל. האדמה קרה ורצופה בשלוליות. הנהרות מלאים במים הגועשים במהירות.

מתכונת ההליכה הייתה מבוססת על הליכה בשעות הערב. ההליכה הייתה במעבה היער וכל אחד נדרש להביט בגבו של זה שהולך לפניו כדי שלא יאבד את הקשר עם הצועדים. הסבך היה קשה להליכה, לחלק מהצועדים לא היו נעליים והם עטפו את רגליהם בסמרטוטים, החושך העיק. כך הם גיששו את דרכם במשך שעות.

משפחתו של אבי, מאוחדת סוף כל סוף, צעדה בסדר הבא: סבא גבריאל בראש, אחריו הילדים, ובמאסף סבתא ראשה.

בשתיים בבוקר הם עצרו למנוחת היום. בזמן המנוחה, יצאו הפרטיזנים אל הכפרים הסמוכים ליער כדי לאסוף מזון ובגדים. מחזה נפוץ היה שהכפריים, שהתבקשו או נדרשו לחלוק את מזונם, התנו זאת בכך שהשלל לא יגיע לידי היהודים השנואים. כשחזרו הפרטיזנים עם מעט המזון שהצליחו לאסוף, נותר זמן ללעוס משהו, לשתות מים מהשלוליות, לחטוף שינה חטופה, ולהתכונן ליציאה שוב.

הם צעדו בסבך היער, כשענפי העצים חובטים בפניהם, ואור הירח מהבהב מבעד לצמרות העצים. היה צורך בשקט מוחלט כדי להימנע מחשיפה לכפריים משתפי פעולה אשר ימהרו להודיע לגרמנים תמורת פח נפט או כמה ק"ג של קמח.

המטרה של קיסילוב הייתה לחצות את השטח שבשליטת הגרמנים כמה שיותר מהר, וזאת כדי להגיע את "מעבר סוראז", שבו לא הייתה נוכחות גרמנית. הוא צעד מזרחה לכיוון העיר ויטבסק וניסה להימנע מחשיפה לגרמנים. אם היו צריכים לחצות נהר גדול, הוא המתין לשעת כושר, וכפה על המקומיים להעביר את אנשיו בסירות וברפסודות לגדה השנייה. אם היו צריכים לחצות מסילת רכבת שנשמרה על ידי הגרמנים – הם עשו זאת בקבוצות קטנות.

אבי ליד המצבה שבנה לאמו, 1957

הסיפור של ברטה קרמר

הצעידה הייתה חייבת להיעשות בשקט מוחלט. אך קשה למנוע מילדים קטנים לבכות. לבני הזוג קרמר הייתה ילדה בת שנתיים שלא הפסיקה לבכות. כל הנסיונות של האב והאם לשדל אותה שלא לבכות לא עזרו. הילדה בכתה בקול רם וחברים בקבוצת הצועדים דרשו מהזוג לעשות מעשה כדי להשתיקה.

בני הזוג המפוחדים עד עמקי נשמתם לא ידעו את נפשם. באותה עת, הקבוצה צעדה לאורך גדת נהר וההורים החלו לדבר על הצורך להטביע את הילדה. הילדה התחננה על נפשה והבטיחה כי תפסיק לבכות, אך הבכי פרץ ממנה בעוז וללא שליטה. בעוד ההורים מטילים את האחריות להטבעתה של בתם זה על זה, פנה אליהם אחד מחברי הקבוצה והתריע בהם שלא יעזו לפגוע בילדה.

במהומה שנוצרה, הופיע לפתע קיסילוב וביקש לדעת במה המדובר. לאחר ששמע את הסיפור הוא אימץ את הילדה אל חיקו, והחל צועד איתה. הילדה הפסיקה לבכות וכך הוא נשא אותה במשך קילומטרים רבים.

הילדה נותרה בחיים, ולאחר המלחמה היגרה לארה"ב והקימה שם משפחה.

 

הסיפור של חיים גרוזביין

בעת הצעדה הארוכה נקלעה הקבוצה למארב גרמני, וחיים גרוזביין בן ה-5, השריד האחרון למשפחתו, נורה ונפצע ברגלו. במהלך המנוסה הוא נישא על גבה של דודתו דבוסיה, אך היא התעייפה ונאלצה להשאירו מאחור. קיסילוב סירב לחזור לאחור ולחפש אחריו, מחשש שאנשי הקבוצה ישובו ויתגלו על ידי הגרמנים.

חיימק'ה נותר ביער לבדו, פצוע, מדמם ורעב. ימים מספר חלפו, הוא המתין לחברי הקבוצה שיבואו לחלץ אותו אך אלה לא הגיעו. למזלו הוא הצליח לחבור לקבוצת פרטיזנים רוסיים שהעבירו אותו למרפאתם, שם ניתח אותו רופא יהודי ללא חומרי הרדמה. הפרטיזנים, שהיו בעיצומו של מסע לחימה, המשיכו בדרכם והותירו אותו מאחור לנפשו.

חיים הקטן נותר לבדו ונאלץ לפתח כישורי הישרדות: הוא ישן במחפורות באדמה, הכין כידון מעץ להגנה, למד להבעיר אש, צד נחשים למאכל, שתה ביצי ציפורים, פשט על דירי חזירים בכפרים, גנב את מזונם של החזירים, שאב מים בדלי מבארות האיכרים ולעתים עבד אצל איכר ברעיית פרות ובכל עבודה גופנית שנדרשה.

כך שרד במשך שנתיים רצופות, עד שהגרמנים נסוגו מהאזור. הרוסים הגיעו והוא הועבר לבית יתומים. רק מאוחר יותר הוא גילה כי שתי דודותיו דבוסיה ובת דודתו רישקה נותרו בחיים והם היו עבורו בני המשפחה הקרובים היחידים ששרדו. בדולהינוב איש לא ידע כי חיימקה'ה שרד, עד שביום אחד, בשנת 1953, הגיע לעיירה חייל צעיר במדי הצבא הרוסי. הוא שאל אם יש יהודים וכיוונו אותו לארבעה יהודים מבוגרים שישבו באחת הכיכרות. כאשר הוא הגיע אל הקבוצה, העיף בו מבט אחד המבוגרים מבט ואמר מיד: אתה חיים גרוזביין, נכון, אישר חיימק'ה, זה אני. נשארת בחיים, התפלא המבוגר, (זה היה סבא שלי, גבריאל רובין), אנחנו היינו בטוחים שאתה מת. וכך נודע בפעם הראשונה לשרידי יהדות דלוהינוב כי הילד הקטן שהם הותירו מאחריהם נחלץ מהתופת. 

בתחילת שנות ה-60 עלה חיים לישראל. ב-1965 נשא לאישה את עליזה, ולהם שני בנים וחמישה נכדים.

בשנת 2016 נבחר חיימק'ה להדליק משואה בטקס הזכרון הלאומי לשואה ולגבורה.

התכניות משתבשות

כך הם צעדו קרוב לחודש ימים. ב-24 לספטמבר הם התקרבו למעבר סוארז. הצעידה הייתה נוחה יותר משום שהאזור נשלט על ידי פרטיזנים, והם קיוו לעבור את קווי החזית. הם נפגשו עם קציני מודיעין של הפרטיזנים ואלה דרשו לחקור את אנשי הקבוצה. מכיוון שהם היו תשושים ובאפיסת כוחות, נקבע כי החקירה תתקיים למחרת, הם התפצלו לשלושה כפרים סמוכים ושהו שם. קיסילוב הורה שהילדים ישהו בכפר אחד, היהודים המבוגרים יותר בכפר סמוך והשאר בכפר אחר.

הגרמנים היו אז לפני מבצע שמטרתו הייתה לסגור את הטריז שבין הארמיות. למחרת, ב-25 בספטמבר, בעוד חבר הקבוצה נמים את שנתם, התרחשה התקפה גרמנית נרחבת על הכפרים, והכפריים המבוהלים ברחו את היער או חצו את הנהר כדי להסתפח לכוחות הרוסיים. ההתקפה נמשכה שלושה ימים רצופים ובמהלכה נפלו 18 מחברי הקבוצה ובהם גם חמישה מהפרטיזנים הלוחמים. הגרמנים הצליחו במשימה, והמעבר נסגר.

לאחר שהקרבות באזור פסקו הצליח קישילב לקבץ מחדש את חברי הקבוצה. אך התכנית שלו לחצות את השטח ולעבור לשטח הרוסי השתבשה. הקבוצה נאלצה לפנות צפונה ולנסות לחצות את הקווים במקום אחר.

הם המשיכו בצעידה חודש נוסף, ולקראת סוף אוקטובר 1942. במהלך הדרך הקבוצה התפצלה לשלוש קבוצות. עיקר האנשים שצעדו עם קישילב חצו את החזית סמוך לטירפיץ. קבוצה אחרת בראשותו של הפרטיזן היהודי רוגוב חצתה את הקווים ליד אוסטשקוב.

ב-7 בנובמבר 1942 ראתה חיילת רוסייה, שהוצבה במפקדה סמוך לטירפיץ, קבוצה של אנשים, ילדים קטנים, נשים, מבוגרים וזקנים היוצאים מן היער וצועדים לכיוונה באפיסת כוחות. היא זינקה לעברם, וצעקה: “לא לרוץ! לא לרוץ! ניצלתם. אתם במקום בטוח". אחד מחברי הקבוצה סיפר על אותו רגע: “לא היה לנו יותר כוח. שיכורים מעייפות ושמחה נפלנו לשינה כבדה".

קישילב עמד במשימה. מקבוצה שמנתה בתחילת הדרך 270 איש הוא הצליח להביא 218 למקום מבטחים, בהם שרידי העיירה דולהינוב, שפחות מ-5% מאוכלוסייתה נותרו בחיים. בסך הכל צעדה הקבוצה במשך חודשיים וחצי מרחק של כ-1500 קילומטר.

נוסעים מזרחה

לאחר שחצו את הקווים, מסע ההישרדות תם אבל הייסורים עדיין לא. חברי הקבוצה לא הספיקו לנשום את האויר של רוסיה, והתקפת ארטילריה גרמנית הפגיזה את האזור וכמה מחברי הקבוצה נהרגו.

היחס של הרוסים לקבוצה היה צונן שלא לומר אכזרי: קצינים רוסים גייסו את חברי הקבוצה שהיו בגיל גיוס (רובם נהרגו אחר כך). קישילב וסגניו נחקרו, ושוחררו רק לאחר שהצליחו להוכיח כי פעלו לפי פקודות שהגיעו ממוסקבה. גם חברי הקבוצה האחרים נחקרו על ידי סוכני הנקוו"ד כדי לוודא שהם לא מרגלים.

מפקדי תנועת הפרטיזנים של בלארוס, ששהו בטירפיץ, הורו לקיסילוב להמשיך עם חברי הקבוצה שאינם כשירים לגיוס, להעלות אותם על הרכבות שיוצאות מזרחה לכיוון אופה, בירת בשקיריה, ארץ הולדתו.

באמצע נובמבר 1942 הורה קישילב, למרות שהיה פצוע, לחברי הקבוצה לעלות על רכבת שהובילה אותם מזרחה. רובם סירבו להצעה להגיע לאופה והעדיפו ליסוע לקזחסטן. אך הדרך שם לא הייתה סוגה בשושנים. עוד הרכבת מתחילה בתנועה מזרחה ומטוסים גרמניים תקפו את תחנת הרכבת. פצצות התפוצצו מסביב, אך המזל האיר גם הפעם פנים לקבוצה, והרכבת לא נפגעה.

כל הדרך מזרחה, בקרונות משא שנוסעים אלפי קילומטרים במשך ימים ארוכים, כשהם משאירים את המלחמה ואת המאבק על חייהם מאחור, בירכו בני משפחתי על מזלם הטוב – הם המשפחה היחידה בדולהינוב שהצליחה להימלט בשלמותה מהגיהנום הנאצי. לשאר חברי הקבוצה היה זמן לדוש ולדון במה שמחכה להם במזרח. בדמיון שלהם הם פינטזו על מאכלים אקזוטיים, ושאלת השאלות הייתה: “האם יש להם שם תפוחי אדמה?”.

שקט מדומה

בתחילת דצמבר 1942 ירדה קבוצה של יהודים, לבושה בבלואים ויגעים מנסיעה אינסופית בקרונות משא, בתחנת הרכבת בעיירה סורוצ'ינסק, שבמזרח רוסיה. הם התיישבו בתחנת הרכבת וחיפשו דבר מה לאכול ומקום לינה. עד מהרה הוצע לאחת המשפחות לעבוד בכפר טאשלה המרוחק כשעה וחצי נסיעה והיא יצאה לשם. בסורוצ'ינסק נשארה המשפחה שלי, משפחת רובין, שמנתה עדיין שש נפשות ולמרות הפצעים הנפשיים העמוקים, נותרה בדרך פלא שלמה בגופה.

הסיפור של חיים ברונשטיין

תושבת המקום, שפרה גורדון, שראתה את הקבוצה התשושה וזיהתה אותם כיהודים שאלה אותם למקום מוצאם. אחת מנשות הקבוצה ענתה "וילנה", ומישהו מילמל, “לא, אנחנו מדולהינוב".

גורדון הייתה המומה, היא עצמה בת דולהינוב שנמלטה לרוסיה בשנות ה-30 לאחר שנרדפה בעיר בעקבות פעילותה כקומוניסטית. "חכו כאן, חכו כאן", היא צעקה בהתרגשות, “אני מדולהינוב ויש כאן עוד מישהו מדולהינוב, חיים ברונשטיין, הוא עובד כטכנאי שיניים".

"תגידי לו שאשתו חנה נמצאת על הרכבת שעכשיו יצאה מהעיירה לכיוון קזחסטן", ענה לה אחד מחברי הקבוצה. חיים, שכמעט והתעלף, כאשר שמע כי אשתו וילדיו נותרו בחיים, רדף במשך 5 ימים אחר הרכבת לקזחסטן עד שהתאחד עם בני משפחתו, שרובם ניצלו בדרך נס.

 

עד מהרה הוצע לאחת המשפחות לעבוד בכפר טאשלה המרוחק כשעה וחצי נסיעה והיא יצאה לשם. בסורוצ'ינסק נשארה המשפחה שלי, משפחת רובין, שמנתה עדיין שש נפשות ולמרות הפצעים הנפשיים העמוקים, נותרה בדרך פלא שלמה בגופה.

במשך כחודש הם תהו ונדדו בין בתי העיירה הכפרית, מחפשים מקום עבודה קבוע ומקום לינה, אך ללא הצלחה. לבסוף החליט סבי שגם הוא ינסה את מזלו בטאשלה. הוא השיג שור גדול ועגלה, העמיס את בני המשפחה על העגלה והחל עושה את דרכו לכיוון טאשלה. 80 הק"מ שהפרידו ביניהם לא הרתיעו אף אחד מבני המשפחה – הם כבר צעדו 1500 ק"מ בסבך היערות של בלארוס, בשעות החשיכה ותחת התקפות הגרמנים – מה זה בשבילם מסע של 80 ק"מ ?

דודי, יבדל"א, אליעזר (לוניה) רובין, שהיה אז בן 7, זוכר את המסע על העגלה במישורים הפתוחים והקפואים של מערב סיביר. זוכר את הפר שהוביל את העגלה וזוכר את הקור, שהציק מעט אבל היה מטרד קטן ביחס לחוויה שממנה רק ניצלו.

כשהגיעו לטאשלה התאכסנו בביתם של המשפחה שהגיעה זמן קצר לפניהם. סבי חיפש מקום עבודה. הוא סיפר כי הוא יודע לטפל בסוסים. “בסוסים אין לנו עבודה אבל יש לנו בכבשים", אמרו לו, "יש עדר כבשים בכפר שנמצא כעשרה ק"מ מכאן בשם טשרנישובקה, אתה יכול לטפל בו". הוא החליט לקבל את ההצעה.

המשפחה יצאה לכיוון טשרנישובקה, לא לפני שאחיו הגדול של אבי, אריה, גוייס לצבא הרוסי. סיפור היחלצותו מהגיוס הוא היסטוריה מרתקת בפני עצמה, שלא תסופר כאן.

כשהגיעו לטשרנישובקה חשכו עיניהם. המילה כפר הייתה גדולה על 20-30 בתים שהיו פזורים בשטח. אולם, באותו זמן, כל מה שהם רצו היה מקום לינה, מזון זמין ושקט. בעיקר שקט.

המשפחה החלה לטפל בעדר הכבשים. ברקע עמד החשש לחייו של אריה החייל. הם קיוו כי כפי שעד עתה הגורל נטה להם מעט חסד, כך גם אריה ייחלץ בשלום. אט-אט נוצרה שגרה מבורכת, מטפלים בעדר הכבשים, נהנים מהחלב והבשר הזמינים, יש בקתה שבה אפשר להתחמם מהקור המקפיא של החורף הסיבירי. לפתע מוראות המלחמה והתלאות שעברו עליהם בשנתיים האחרונות נראו כה רחוקים.

ואז נפלה סבתא ראשה למשכב. מצבה הידרדר במהירות ובני המשפחה הבהילו אותה למרפאה בכפר טאשלה. שם איבחנו כי היא סובלת מטיפוס, מחלה קטלנית באותם ימים. בתוך ימים ספורים היא נפטרה. בת 51 הייתה במותה.

בני המשפחה ההמומים מצער ליוו אותה מטאשלה אל הכפר הזעיר שבו היה בית עלמין קטנטן. קברה נחפר באדמה הקשה, שרק התחילה להפשיר מהחורף הארוך, ועליו הוצב קרש שנשא את שמה. זמן קצר לאחר מכן נטשה המשפחה המצומצמת את הכפר וחזרה לעיירה סורוצ'ינסק, שם חייתה עד שחזרה לבלארוס המשוחררת בשנת 1945.

אבי לא שכח מעולם כי אמו נקברה בחופזה והתייסר על כך שלא זכתה למצבה ראויה. בשנת 1958, הוא יצא למסע בן חודש ימים שבו נסע ברכבת עד סורוצ'ינסק, ומשם בעגלה עם סוס לטשרנישובקה. הוא איתר את מקום הקבר ובעזרת פועל מקומי הקים מצבה מאולתרת, עשויה מבטון ועליה משורטטות בגסות חובבנית המלים: רשה רובין 1892-1943. ואז הוא מבקש מהפועל לצלם אותו. לעדות ולזכרון. תמונה אותה יציג לאביו הקשיש, לאחותו ולשני אחיו. לא שכחתי אותך, אומר אבי בליבו, עשיתי את מה שיכולתי והקמתי לך מצבה. זה היה הדבר האחרון שעשה לפני שעזב את בלארוס ועלה לישראל.

תעלומת הקבר

תעתועי הגורל וצירופי המקרים המוזרים שליוו את משפחתי בדרכה לטשרנישובקה לא הסתיימו, והם אלה שהביאו אותי לעמוד ביום מאי שמשי, בהיר ונעים, על קברה של סבתי ז”ל.

אבי, לא הותיר אחריהם שום רמז למקום שבו נקברה אמו. היה לו ברור כי במשפחה יודעים היכן זה ולכן לא טרח להרבות במלים. לבד מהתמונה המפורסמת הוא לא הותיר דבר. לא את שם הכפר, לא הנחיות להגעה ולא ציון הקבר. רק לאחר שנותר לבד מבין כל אחיו, הבין דודי לוניה כי הוא לא יודע היכן קבורה אימו. הוא נמלא רצון לפתור את התעלומה.

החל מהתפרקות השלטון הקומוניסטי בשנת 1989, והתמוטטות משטר "קיר הברזל", חלה התעוררות ברוסיה ובבלארוס למקומו החשוב של ניקולאי קיסילוב בהיסטוריה של הצלת יהודים במלחמת העולם ה-2. הוא עצמו נפטר ב-1974 לאחר קריירה ארוכה במשרד לסחר חוץ הרוסי.

על רקע הפריחה של הסיפור המדהים על הצלת שרידי יהודי דולהינוב והעיירות הסמוכות במסע הדומה ל"יציאת מצרים", בהנהגתו של קיסילוב, החלה התענניינות רבה מצד גורמים שונים בסיפור. בתחילת שנות ה-2000 יצא סרט מוקומנטרי על המסע בבימויו של במאי רוסי. זמן קצר לאחר מכן הוחלט על הנצחתו של קיסילוב באנדרטה שהוקמה באחת השדרות החשובות והמרכזיות במוסקבה.

באירוע שהתקיים לכבוד חנוכת האנדרטה פגש דודי בעובדת בלשכת נשיא רפובליקת בשקיריה. היא סיפרה לו כי קיסילוב נחשב לגיבור בארצה וסיפור מסע ההצלה מעורר שם עניין רב. דודי הודה לה ושאל אותה האם תוכל לסייע לו לאתר את מקום קבורתה של אמו ז"ל. “היא נקברה ליד טאשלה, כך אני זוכר", אמר דודי. היא נענתה ברצון.

כעבור כמה חודשים קיבל דודי הודעה כי בארכיונים של המועצה אזורית טאשלה נמצא עדות לקבורתה של רשה רובין בשנת 1943 באחד מכפרי המועצה, טשרנישובקה שמו. עובד המועצה נשלח במיוחד אל בית העלמין של הכפר הזעיר וחזר עם צילום של המצבה שהקים אבי בשנת 1958. האבידה נמצאה.

דודי הנרגש שיתף את בני המשפחה בגילוי המסעיר. בעצה משותפת הוחלט להנציח את זכר סבתי במצבה חדשה ולעלות אל הקבר כדי לחנוך אותה בתפילה יהודית.

כששמעו בלשכת נשיא בשקיריה כי שרידי יהודי דולהינוב שניצלו על ידי קיסילוב יגיעו לבית העלמין כדי לחנוך מצבה חדשה, הם התלהבו וביקשו להיפגש עם חברי המשלחת. פערים בלוחות הזמנים מנעו את קיום הפגישה עם הנשיא, אך במקום זה נשלח לפגוש אותנו צוות מהערוץ הלאומי של בשקיריה כדי להכין כתבה.

אפילוג

ענני האבק שהעלו כלי הרכב סימנו לכפריים המקומיים כי אין זה עוד יום רגיל. כשירדנו מכלי הרכב קיבל את פנינו קהל של עשרות מתושבי הכפר הקטן שבאו לחזות בשרידי המשפחה היהודית, שהייתה כאן לפני 75 שנה והותירה כאן קבר משונה שבראשו מתנוסס סמל מגן דוד.

ההתרגשות העצומה שבה פסע דודי על האדמה שעליה דרך בפעם האחרונה בשנת 1943, ולצידו אשתו וארבעת ילדיו, הייתה ניכרת על פניו. חששתי לבריאותו אבל הוא החזיק מעמד. בדברי ההספד שנשא הוא הז

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?