דלג לתוכן העמוד
יום שישי, 20 בספטמבר 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

כף הרגל הענקית של חלחולי וסמואלי

שני המסתננים, חלחולי הגנב וסמואלי הרוצח, הילכו אימים על תושבי מטה יהודה בתחילת שנות ה-50. בכל מקום שבו "ביקרו", הותירו את טביעת כף רגלם הגדולה והמפחידה

מיתוסים אודות יצורים בעלי כף רגל גדולה, מצויים בספרות העממית של עמים רבים. בצפון אמריקה ובקנדה, מוכרת דמותו של ה"ביגפוט" הנקרא גם " סאסקואץ'” . בסיפורים העממיים, ה"ביגפוט" מתואר כיצור בעל כף רגל ענקית. עדויות שונות, החל ממדינת אלברטה בקנדה ועד מדינת קליפורניה בדרום ארה"ב, תיארו מפגשים שונים עם ה"ביגפוט".

גם על פסגות הרי ההימאליה, מספרים התושבים על דמות בשם "היטי”, איש שלג מסתורי דמוי קוף. אצל המונגולים מוכר ה"אָלמָה”, אצל הסינים ה"יֵרֵן”, ובאוסטרליה מספרים על ה"יוֹוִי”. כולם מתוארים כיצורים אכזריים , הנוטים להתחמק בקלות מעין רואה ומשאירים אחריהם רק עקבות גדולות ומטילות אימה.

במידה מסוימת, הסיפור הבא מצרף גם את תושבי מטה יהודה לפולקלור הבינלאומי של האזורים בהם מסתובבים דמויות בעלות "כף רגל גדולה”, אם כי מודבר בסיפור עם תבלינים מאוד מקומיים, הקשור גם למאבק במסתננים, שניהלו כאן המתיישבים החדשים בהרי יהודה.

חלחולי הגנב

היה זה בשנות החמישים של המאה שעברה. במרחבי מטה יהודה, צצו בזה אחר זה מושבים חקלאיים- מושבי עולים. המושבים, בחלקם, מוקמו לא רחוק מהגבול עם ירדן (שהשתרע אז מאזור בית גוברין בדרום ועד לעמק דותן בצפון) וסבלו רבות ממסתננים. חלק מהמסתננים היו כפריים ערבים, שניסו לחזור לאדמותיהם וחלק היו "פדאיון" - חוליות מאורגנות של מחבלים.

אחד המחבלים הידועים לשמצה, היה מסתנן אחד בשם חלחולי שמוצאו היה מחלחול. הוא היה נכנס למושבים וגונב. על פי הסיפור, הוא היה פורץ את הגדר, גונב סוסה או כבשים ובורח. למחרת בבוקר היו מגלים את העקבות הגדולות של כפות רגליו וידעו שחלחולי ביקר.

פעם אחת גנב חלחולי סוסה מאברהם אלקיים, תושב מטע, ורכב עליה לבר גיורא. שם גנב עדר כבשים ממשה ברוך. כשהגיע לוואדי ליד בר גיורא, הוזעקו שוטרי משמר הגבול, אשר עשו מארבים לאורך דרך הביטחון הישנה (שהתפתלה מתחת לצור הדסה), אך לא הצליחו לתפוס אותו.

נורי מנס הרים תיאר אותו בהתרגשות: "הוא היה מסתנן רב פעלים. הוא היה אדם ענק עם כפות רגליים ארוכות. בכל פעם שהיה בא בלילה לגנוב, בבוקר היו המתיישבים מודדים את כפות רגליו ובודקים איפה בדיוק הם היו. כולם חשבו שזו איזה מפלצת אדירה. כשרצו להפחיד את הילדים היו אומרים 'חלחולי בא'".

עוד מספרים כי פעם, כשגנב כבשים, כבשה אחת הרעישה והוא שחט אותה כדי שלא תרעיש. הוא היה עוטה על ראשו עור כבש עם קרניים והולך כמו כבש בין הכבשים, כך לא ניתן היה להבחין בו.

את סופו של חלחולי אין איש יודע בוודאות. אחת הגרסאות טוענת, שלאחר מלחמת ששת הימים הגיעו כמה ישראלים לביתו, תפסו וחיסלו אותו.

סמואלי הרוצח

אבל לא רק חלחולי היה בעל רגל גדולה. סיפור אחר הוא על סמואלי, שהיה שודד ורוצח שפעל באזור. סמואלי היה מכפר נבי סמואל ומכאן שמו. לפי הסיפורים, אחיו של סמואלי, נהרג במלחמת השחרור והוא נשבע להרוג 101 יהודים. הוא הצליח להרוג 22 יהודים, חלקם מאזורנו. מספרים שאת עקבות רגליו הענקיות, הוא הותיר בכל מקום שהיה והן הילכו אימה על ילדים ומבוגרים.

כאנתרופולוגית, אני יודעת שהמחקר החברתי אומר, כי אין חשיבות למידת האמת ההיסטורית שמצויה בבסיס המיתוסים. מה שחשוב זה הסיפור ומה הוא מסמל ולא האם הוא קרה באמת או שזו רק בדיה. ובכל זאת, גבר עלי יצרי וביקשתי לבחון את אמיתות הסיפורים. פניתי, איפוא, להיסטוריון של משמר הגבול, ד"ר טל משגב וביקשתי את עזרתו. ובכן, על חלחולי הוא לא שמע, אבל על מוסטאפה סמואלי שמע גם שמע, במורשת משמר הגבול מתועד סיפורו.

סמואלי נחשב לשודד בהמות אכזר וחמקמק. ניסיונות רבים לתפוס אותו לא צלחו. משנת 1949 ועד לתפיסתו, הוא אכן רצח 22 יהודים. על-פי התחקיר של משמר הגבול, סמואלי היה לא רק גנב, אלא גם מרגל ירדני. בתקופה מסוימת בין השנים 1952 ל- 1953 , הוא אף שימש כסוכן של המודיעין הישראלי. לאכזריותו הרבה נקשרו מיתוסים רבים ואף ניתנו הסברים שונים לשאלה מדוע רצח את קורבנותיו. אחת הגרסאות, כאמור, היא שיחידת 101 חיסלה את אחיו של סמואלי והוא נשבע לנקום.

סופו של סמואלי

על סופו נכתב בביטאון משמר הגבול. ב- 10 למרץ בשנת 1956 , בערב שבת, נכנס סמואלי למושב נחם כדי לגנוב כבשים מהדיר. בעל הדיר, ה רב שלמה סלימאן צובארה ז”ל, היה באותה עת שקוע בלימוד תורה. לפתע שמע רעשים. הוא קם והתקרב לחלון כדי לראות מה קורה בחוץ ומיד נורה מנשקו של סמואלי ונפל מתבוסס בדמו.

תושבי המושב הנפחדים הזעיקו את משמר הגבול והחל מרדף. מארבים פוזרו בדרכי הנסיגה האפשריות והשוטרים חיכו ללכוד אותו. סמואלי שוב ניסה להערים על האורבים ויצא ממחבואו רק בשעה מאוחרת בלילה. אך הפעם, הסבלנות והנחישות שגילו אנשי משמר הגבול הייתה בעוכריו.

לפתע נתקל אחד המארבים בדמות. אחד השוטרים צעק: "מי זה?" ובתשובה נורה לעברו צרור. חברי המארב פתחו באש וזרקו גם רימון לעבר כיוון הירי, ואז השתררה דממה. לפתע נשמעה קריאה בעברית "אני פצוע, אני רוצה יחס של שבוי מלחמה".

יש הטוענים שסמואלי ידע לא רק עברית אלא גם יידיש. אחד מהשוטרים, שזיהה כי סמואלי נתפס, קילל אותו: "גנב בן כלב!". התגובה לא איחרה לבוא. סמואלי ירה צרור נוסף. השוטרים ירו אף הם. לבסוף הוכרע הנבל. כש מצאו אותו, ע דיין פרפר פרפורי מוות. גופתו הועברה לירדן ומספרים שערכו לו שם לוויה מפוארת.

שנים רבות חלפו מאז, אבל אימתו של סמואלי זכורה היטב לתושבי האזור. למבוגרים, שהיו צריכים להתמודד עם מעשי הגניבה וחששו מרציחותיו ולילדים, ששמעו את סיפורי המבוגרים והוא הופיע בביעותי הלילה שלהם.

את הסיפור על סמואלי וחלחולי, שמעתי מפי תושבים רבים במושבים שונים. הסיפורים הללו היו חלק בלתי נפרד מסיפור ההתיישבות וההתמודדות עם קשיים רבים בחבל ארץ זה.

הסיפורים היו דומים, אבל פרט אחד הלך והעצים מסיפור לסיפור, גודלה של כף הרגל שלהם!

ד"ר אורית ברור בן-דוד, מנהלת בית מורשת

ramorit@netvision.net.il

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?